גידולים בחממות בשביעית
שיעור זה הוא המשך השיעור הקודם בנדון טיפול בעציצים בשביעית, אך ניתן ללימוד גם כנושא בפני עצמו – האם מותר לגדל ירקות ופרחים בחממות מקורות [כעין "בית] על "מצע מנותק" בשביעית, ונחלקו בזה להלכה, כדלהלן.
א. נצטווינו בתורה במצות עשה "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'", ובמצות לא תעשה "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר".
אמנם בהלכות תרומה ושביעית יש הבדל בין "עציץ שאינו נקוב" – דהיינו כאשר יש חציצה בין הצמח והאדמה שבעציץ לקרקע – לבין "עציץ נקוב". ואמנם זריעה בעציץ נקוב דינה כזריעה בקרקע האסורה מהתורה, אך זריעה בעציץ שאינו נקוב אסורה רק מדרבנן [ראה בדברי החזון איש (2) שביעית סימן כב ס"ק א) שכתב: "וברדב"ז בפירוש הרמב"ם פ"א מהלכות שמיטה ה"ו (1) מבואר דאינו נקוב אסור מדרבנן, אבל אין לנו מקור לזה בגמרא"].
לפיכך, בכל הפעולות האסורות בשמיטה [השקיה וזריעה], תלוי אם מדובר בעציץ נקוב או בעציץ שאינו נקוב.
והנה בירושלמי (1) מובא כי "אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות, דכתיב (דברים יד, כב) "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה". ופירש הפני משה: "אילן שנטעו בתוך הבית, לענין ערלה חייב, דלא כתיב שדה בערלה אלא הארץ, ונטעתם בכל מקום אשר יהיה נטוע בארץ. אבל לענין מעשרות פטור, דכתיב ביה היוצא השדה, ולא היוצא בתוך הבית".
ולענין שביעית הסתפקו, האם דיני השמיטה חלים על הצומח בבית, דהיינו על הגדל בקרקע הבית, או רק על הצומח בשדה. כי מחד גיסא נאמר בלשון הכתוב במצות עשה "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" – משמע שנוהגת קדושת השביעית באיסור עשה בכל מקום, לרבות בבית. אולם מאידך גיסא, במצוות לא תעשה נאמר בלשון הכתוב "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" – ומשמע כי האיסור הוא בשדה בלבד ולא בבית.
הספק לא נפשט [וביותר יש להעיר, כי הרמב"ם הביא את דברי הירושלמי בנדון ערלה בהלכות מעשר שני (1) ובנדון מעשרות בהלכות מעשר (1) אך בהלכות שביעית סתם ולא פירש מה הדין, וצ"ע], ודנו האחרונים כיצד לפסוק למעשה בדין זה.
ב. רבי ישראל משקלוב, מתלמידי הגר"א שעלו לארץ ישראל לפני כמאתים שנה, הכריע בספרו פאת השלחן (2) את ספק הירושלמי לקולא, כדבריו: "אילן שנטעו בתוך הבית הרי זה ספק אם נוהג בו כל דיני שביעית", בנימוק כי "האחרונים הכריעו דשביעית בזמן הזה דרבנן. ולפי זה האיבעיא לקולא".
הראי"ה קוק כתב בספרו שבת הארץ (3), להקל כדברי פאת השלחן "במקום הפסד". ובקונטרס אחרון ביאר את טעם הכרעתו: "כיון שיש להסתפק שמא עיקר הבעיא היא אם עובר על לא תעשה, אבל בעשה אולי פשיטא שעבר [כלומר, מלשון הכתוב לגבי איסור העשה הוא "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'", משמע שנוהגת קדושת השביעית באיסור עשה בכל מקום, לרבות בבית. ומכאן נראה שכל הספק היה רק האם יש איסור לא תעשה בבית], כיון דלא כתיב ביה שדך וכרמך, על כן אין להקל שלא במקום הפסד".
ואילו החזון איש (3) סימן כב סוף ס"ק א) כתב על דברי הפאת השלחן: "עיקר יסודו להקל בספיקא לדידן אינו מוכרע, דיש לומר, כיון דעיקר הספק בדאורייתא [דהיינו בעיקר השאלה האם יש איסור דאורייתא דשביעית בבית] אזלינן לחומרא, ממילא גם לדידן אזלינן לחומרא. וגם יש לצדד ספק ספיקא, וספק ספיקא בדרבנן מחמירינן" [ועיין במאמרו של רבי קלמן כהנא (4) שכתב בתוך דבריו: "עיין בדברי החזון איש שדייק מרן ולא כתב שעיקר היסוד של פאת השלחן אינו נראה, אלא כתב שאינו מוכרע". וראה גם בדברי הגר"ע יוסף בספר משא עובדיה (20) במה שדן במאי דפשיטא לחזון איש שיש להחמיר בספק ספיקא בדרבנן].
זריעה בשביעית בעציץ שאינו נקוב הנמצא בבית
ג. ממוצא הדברים יש לעיין בצירוף שני הנדונים דלעיל – האם יש איסור זריעה וטיפול בירקות ובצמחים בעציץ שאינו נקוב הנמצא בבית בשביעית.
ואכן כתב החזון איש (3) סימן כב סוף ס"ק א) "ונראה דעציץ שאינו נקוב ועומד תחת תקרת הבית יש להקל. אם תמצי לומר דזורע בבית דרבנן, יש לומר בעציץ שאינו נקוב לא גזרו, כיון דגם בזורע אינו אלא דרבנן. ואחרי שכבר הורה זקן הפאת השלחן להקל אף בזורע בבית, המקיל בעציץ שאינו נקוב, יש לו במה לסמוך".
ובמקום אחר כתב החזון איש (3) סימן כו ס"ק ד) "חלילה להקל בעציץ שאינו נקוב [לזרוע] בחוץ, ואפילו בשל מתכת, דסתמא דאינו נקוב [אסור] מדרבנן. וכן בבית אין להקל בארץ. ואף בעציץ שאינו נקוב בבית, הדעת נוטה להחמיר, אלא מי שסומך על פאת השלחן בעציץ שאינו נקוב בבית, אין לנו כח למחות, דיש להם על מי שיסמוכו, כיון שאין עציץ שאינו נקוב מפורש בגמרא, ומה שאינו מפורש בגמרא, נהיגי הפוסקים לסנף זה לקולא" [ומהו המבנה המוגדר "בית" לענין שביעית – כתב החזון איש (3) סי' כב ס"ק א) "וגדר בית ודאי אין צריך בית שחייב במזוזה, והדעת נוטה דהעיקר תלוי בכיסוי, ואולי צריך מחיצות עשרה טפחים"].
ד. על פי הוראת החזון איש הנ"ל (2) "ואחרי שכבר הורה זקן הפאת השלחן להקל אף בזורע בבית, המקיל [לזרוע בבית] בעציץ שאינו נקוב, יש לו במה לסמוך" – דן רבי קלמן כהנא, ראש בית המדרש להלכה בהתיישבות, במאמרו המקיף בקובץ הליכות שדה (4)-(5), להתיר את הגידולים בחממות על "מצע מנותק בשביעית – שהרי מדובר על גידולים בעציץ שאינו נקוב – "מצע מנותק", בבית – החממות המקורות [ועי"ש במה שכתב שאף שהחזון איש חזר וכתב ש"אין כח למחות" ביד המקילים כהפאת השלחן, יש "מעשה רב" שהורה בזה החזון איש למעשה להתיר לזרוע ולהשקות עציץ שאינו נקוב בבית, וכנדפס ב"סדר השביעית" שהיה למראה עיניו בטרם פטירתו].
לבירור הדברים, נרחיב מעט בליבון הספק בירושלמי, ובהבנת הטעם להבדיל בין "שדה" ל"בית" בהלכות שביעית.
במסכת שביעית (2) נאמר במשנה: "עושים בתים לנטיעות עד ראש השנה", ובביאור משנה זו נחלקו המפרשים. הרמב"ם והרע"ב [בפירושו השני] כתבו: "שעושים לו סוכה מלמעלה להגן עליו מן החמה או מן הצינה שלא יזיקום". ולכאורה יש להוכיח מזה, שלאחר ראש השנה אסור לגדל צמחים גם בתוך בתים בשביעית.
אולם החזון איש (3) סימן כ ס"ק ו) כתב: "הזורע בבית גרע טפי, שאין זו עיקר הזריעה [ועל כן] מבעיא בירושלמי אי נוהג בה שביעית. והא דתנן ועושים להם בתים, אינו ענין לנוטע בבית. דהתם [בנדון המשנה בשביעית] הגג מצד האילן או שיש בגג חלונות באלכסון שמגן בפני החמה ואינו מגן מפני הגשמים ובפני הטל והאויר, והתם הבית להיטיב הגידול [ולכן נאסר לעשות בתים אלו בשביעית]. אבל נוטע בבית הצמחים הם במצב בלתי טוב ורצוי שנשלל מהם תועלת הגשמים והטללים והאויר וקוי השמש, והבית להם לרועץ" [ולכן מספקא לירושלמי שמא לא נאמרו בזה דיני שביעית].
לפי סברא זו, לכאורה יש לומר כי בגידולים בחממות ה"בית" אינו "לרועץ", ואדרבה, הוא נצרך ומועיל לגידולים. אולם רבי קלמן כהנא (5) ביאר את כוונת החזון איש: "פירש מרן זללה"ה פטור הזריעה בבית מן התורה, משום סכך המונע את הגשם ואת הטל ואת הרוח ואת השמש ואין זה דרך גידול הטבעי, כלשונו. והנה אין הפטור של בית משום שאין רגילים לזרוע בו, או משום ש"בית" מפקיע דין "שדה" אלא משום שאין זה דרך גידול טבעי ואין זה עיקר הזריעה. ואף אם רבים יזרעו בו, עדיין לא הפך לדרך הגידול הטבעית, ולא שייך בזה לומר שהרגל נעשה טבע".
ולכן מסקנתו: "לפי האמור, המיקל בחממות לא הפסיד מצות שמירת השביעית כהלכתה, וכדאי הוא מרא דההיא עובדא, מרן החזון איש, שהתיר לזרוע בעציץ שאינו נקוב להקל על שומרי השביעית כהלכתה בענין זה".
דעת הגרש"ז אויערבך הגר"ע יוסף
ה. לקראת שנת השמיטה תשנ"ד, קיימו המכון לחקר החקלאות על פי התורה והבית המדרש להלכה בהתחייבות, דיונים בשאלת הגידולים בחממות בשביעית [ראה פרטים ב"השלמות" למאמר החממות בשביעית (5)] בכדי לבדוק את הכדאיות הכלכלית בגידולים אלו, התלויה בראש ובראשונה בהכרת פוסקי ההלכה בכשרותם המהודרת.
הרב כהנא שלח את מאמרו לגרש"ז אויערבך (6) שקבע בבהירות, כי ניתן להסתמך למעשה על דברי פאת השלחן והחזון איש, ולהקל בגידולי החממות בעצית שאינו נקוב, הן לענין העבודות בהם בשביעית, והן לענין זה שאין קדושת השביעית בגידולים אלו. וכן הכריע למעשה הגר"ע יוסף בדבריו בכינוס לתורה שבעל פה בשנת תש"ס, שנדפסו בספר משא עובדיה (10).
דעת הגר"ש ואזנר
ו. לאחר קבלת הוראת הגרש"ז אויערבך להתיר את הגידולים בחממות בשביעית, שלח הרב כהנא את מאמרו (17) בצירוף הוראת הגרש"ז לגר"ש ואזנר, אולם הגר"ש סירב להתיר את הגידולים בחממות, כדבריו במכתבו משנת תשמ"ו (7), כי הוראת החזון איש נכונה לגידולים בבית ולא לגידולים בחממות: "איברא דאיכא תרתי, בית וגם אינו נקוב, מאן דמיקל בזה כגאון ישראל החזון איש מי מפיק מיניה, ומכל מקום אין דעתי העניה נוטה להקל אלא בבית ממש, אבל בכיסוי בעלמא מלמעלה אין ראיה גמורה דנקרא בית".
ואף לאחר שקיבל את הוראתו של הגרש"ז אויערבך, כתב הגר"ש ואזנר בשנת תשנ"א (8) "לבי אנסני לספק אם זה רצון חז"ל לעשות מזה תעשיה שלמה של גידולי שנת שביעית, ולספק גידולים טריים של גדולי שביעית אע"פ שנתגדלו באופן המותר מעיקר הדין, וכל הקהל יהנו מזרעים שנזרעו בשביעית הדבר מסופק בידי".
הגר"ש ואזנר הבהיר את חששותיו מלהתיר את הגידולים בחממות, בתשובה מאוחרת יותר, שנכתבה בשנת תשנ"ג, ונדפסה בשו"ת שבט הלוי (8) "חוששני אם זה רצון חז"ל לעשות היתר כזה לזרוע ולקצור מחדש בשביעית בכל ארץ הקודש. ועוד מקונן בלבי חשש גדול והוא באמת חשש שאם נתיר בהפרזה, אם כן אפשר לכסות כל ארץ ישראל בחממות, ובמשך הזמן ישכחו כל התנאים ויעשו כל המלאכות להדיא" [וראה בהערת הרב כהנא על דבריו (8), שהגר"ש ואזנר בעצם הסכים ביסוד הדין עם הוראת ההיתר של הגרש"ז אויערבך, אלא שמיאן להכריע כדעתו למעשה מהחששות הנ"ל].
דעת הגרי"ש אלישיב
ז. הרב כהנא, הפנה את שאלת הגידולים בחממות לגרי"ש אלישיב, ובתשובה שנמסרה על ידי הרב יוסף אפרתי (9) הביע הגרי"ש את הסתייגותו העקרונית מגידולים אלו, וזאת לאור הבנתו בדברי החזון איש בביאור ספק הירושלמי, שהגידול בבית מגרע מיכולת הצמיחה, ומשום כך אין זה דרך הגידול.
ובשל כך, מאחר וכיום הגידול בחממות הוא דרך הגידול הרגילה, יתכן שחיוב השביעית בחממה שוה לחיוב שביעית בשדה גם לפי הירושלמי [וראה בספר משפטי הארץ[1] (13) הערה 7) שהביא מדברי הגר"נ קרליץ שחממה אינה "בית", משום שבית התמעט מדין "שדה" רק בגלל שאינו מקום הגידול, אבל בית שנעשה כדי להועיל לגידול אינו מבטל "שם שדה"].
ועוד הוסיף הגרי"ש "דאפשר שהירושלמי דן רק בבית שהצמחים נמצאים בו במצב שאינו טוב, ובכך נתבטל ממנו שם שדה רגיל, אבל בחממה הוי איסורא דאורייתא לכל ענין. יתירה מזו, אף אם נאמר שהירושלמי הסתפק שמא כל בית ובכלל זה חממה אינו שדה, הרי זה ממעט מאיסור דאורייתא בלבד, אבל מדרבנן תהא שביעית נוהגת בחממה, דכל דבר שהוא דרך עבודת שדה וכרם אסרו חז"ל בשביעית, ובכלל זה גידול בחממה, אפילו הוא עציץ שאינו נקוב" [ועי"ש כי לדעת הגרי"ש, אין זה משנה כלל האם מדובר בגידולים בחממות על מצע מנותק בשטחים שהם "ספק" ארץ ישראל].
עם זאת, על סברא זו העירו הגר"ע יוסף (10) והגר"ד לאו, הרב הראשי לישראל, בספרו משכיל לדוד (11) שכיון שלפי הירושלמי סיבת ההיתר בגידולי שביעית בבית נלמדת מלשון הכתוב, הרי שזו גזירת הכתוב, ואין לדרוש בזה "טעמא דקרא", ואם נקטינן בספק הירושלמי לקולא, גם חממות שאינן "שדה" פתוח, בכלל ההיתר לעבוד בהם בשביעית.
הלכה למעשה, הגרי"ש אלישיב חידש להתיר גידולים שהחממה לא מועילה להם [כגון חלק מגידולי קיץ שהמגדלים מעוניינים להסיר את הגג, אך משאירים אותו רק מחמת שנת השמיטה]. ובגידולים שמבחינה חקלאית הגג לא מביא להם תועלת, אולם צריך את הגג מסיבה אחרת [כגון בגידול ירקות ללא תולעים שהמבנה המקורה מגן מפני מזיקים] הסתפק הגרי"ש, יעו' בדבריו. ועוד הורה הגרי"ש אלישיב להתיר מכירת עציצים שאינם נקובים בחממה לנכרי [וראה בדברי הגר"ש ואזנר (9) במה שהוסיף על דברי הגרי"ש אלישיב "ואנו מחזיקים באיסור המכירה, ומאד צריך זהירות יתריה והשגחה, שהדברים ישארו כך, ולא יוסיפו ללמוד לקולא".
ועי' בדברי הגר"ד לאו בספר משכיל לדוד (12) במה שהעיר על הוראת הגרי"ש שהתיר למכור את הגידולים בחממות לנכרי, ובמה שחידש לפי ההבנה בספק הירושלמי שהצד להחמיר בגידולי חממות נאמר רק על מצות עשה [המשתמע מלשון הכתוב "ארץ" הכולל גם בית] אבל על הלא תעשה אין כל ספק [כי בזה ודאי נאמר רק "שדה" ולא בית], ואם כן בשביעית בזמן הזה שנאמרו רק לאוין, מעולם לא הסתפקו בירושלמי לאסור, ולכן יש להקל בגידולי החממות.
סיכום – ספר משפטי ארץ (13)
"גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ" [תהלים קג, כ].
"רבי יצחק נפחא אומר, אלו שומרי שביעית" [מדרש תנחומא ויקרא פרשה א]
[1] אוצר הלכות ארץ ישראל, דיני שביעית הלכה למעשה, מאת הרב שאול רייכנברג, בהוצאת בית המדרש הגבוה להלכה בהתיישבות, מהדורה רביעית מורחבת, ירושלים תש"ס
