גיל הפרישה בהלכה[*]

א. בעולם המערבי, גברים ונשים, מחוייבים לפרוש מעבודתם בהגיעם לגיל זקנה [בכל מקום לפי תקנות המקום].

והנה בראשית הדברים, אין צורך להכביר במילים אודות מעלת ה"זקן" וה"זקנים" שקנו תורה וחכמה, ומעניקים מחכמתם ונסיונם לדור הבא, ורק נזכיר את דברי חז"ל במסכת קנים (1) "זקני עם הארץ, כל זמן שמזקינים, דעתם מטרפת עליהם, שנאמר (איוב יב, כ), מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח. אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינים, דעתם מתיישבת עליהם, שנאמר (שם פסוק יב) בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה".

ובמסכת אבות (1) הפליגו חז"ל אודות ההבדל בין חכמת הזקנים לחכמת הצעירים: "הלומד מן הקטנים למה הוא דומה, לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. והלומד מן הזקנים למה הוא דומה, לאוכל ענבים בשולות ושותה יין".

וכעין זה אמרו במסכת נדרים (1) "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור, שמע לזקנים ואל תשמע לילדים, שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין, וסימן לדבר רחבעם בן שלמה", שנאמר עליו (מלכים ב יב, ח) וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו", ונחרב בית המקדש על אותה עצה (רש"י נדרים שם).

הנה כי כן, אין חולק כי הזקנה, מעלה גדולה יש בה. אך גם אין חולק כי לעיתים הזקנה גורמת לחולשה והעדר יכולת תפקוד כבעבר. ויש לברר האם יש מקורות בהלכה לחובת הפרישה מעבודה רק מסיבה של גיל מסויים.

גיל השחרור מחובת השירות הצבאי

ב. בתורה מפורש רק גיל תחילת השירות הצבאי, כאמור בפרשת במדבר (1) "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן", ולא נכתב מהו גיל הפרישה.

אולם הרמב"ן בפרשת פנחס (1) כתב בתוך דבריו, כי סיום השירות הצבאי היה בגיל ששים: "אין המנין אלא מבן עשרים עד בן ששים שנה, כי הם עיקר ימי האיש, כענין האמור בערכין (ויקרא כז, ג), ואז הוא יוצא צבא בישראל, לא מששים ומעלה כדברי רבותינו (בבא בתרא קכא, ב)".

יחד עם זאת, הרב מנחם סליי כתב במאמרו (6) אות ג) "אולם לא מצאנו מגבלות אלו בספרי ההלכה לדורות, כגון בספר היד החזקה של הרמב"ם. הסבר לזה נמצא בדברי הנצי"ב בפירושו לספר במדבר (העמק דבר, במדבר א, א)  מספר יוצאי הצבא בישראל שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים, וגיל השירות מבן עשרים ועד ששים, היו בבחינת דרישה חד פעמית להשראת השכינה בקרב הולכי המדבר. ולכן המספר הזה ששים רבוא תמיד נשאר קבוע במנייני המדבר, כמין חיל מצב קבוע במספר חייליו. כך שאין הדרישות הללו לדורות. וכנראה גיל הגיוס אמור להיקבע בכל פעם ע"י המוסמכים לכך. אם כן לדעתו של הנצי"ב קביעת הגיל הזו היתה רק לשעה, לצורך השראת השכינה, ואמנם משקפת עובדת גיל מסויימת, אבל מכאן ועד פרישה כפויה מעבודה רחוקה הדרך".

חיוב פרישת הלוויים מעבודתם בגיל חמישים בזמן המשכן ובית המקדש

ג. מקור נוסף לגיל הפרישה, הוא הגיל שבו נאמר ללווים לפרוש מעבודתם (1) "וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד". ואף בדברי הגמרא במסכת חולין (2) מפורש כי הלויים נפסלו מעבודה "בשנים".

אלא שגם בסוגיא בחולין הוגבלה הוראה זו לתקופת קיומו של אהל מועד בלבד "אבל בשילה ובבית עולמים (ירושלים, רש"י) אין נפסלים אלא בקול". ואם כן, אדרבה, מסוגיא זו יש הוכחה כי פרישה מתפקיד לא נקבעת לפי גיל באופן שרירותי, אלא תלויה ביכולת הלוי לבצע את תפקידו כראוי לשיר בקול "מבושם" (רש"י חולין שם).

יתרה מכך, גם כשהלוי אינו יכול לבצע את תפקידו כמשורר, הוא מועבר לתפקידים אחרים, כדברי הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (2) "לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומים אלא בקול, שיתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודתו במקדש. ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה, אבל יהיה מן השוערים".

וגם לאחר גיל חמשים, עדיין ממשיך הלוי בתפקידים שביכולתו לבצע, כדברי המדרש (1) "אבל מחמשים שנה ומעלה, חוזר הוא לנעילת שער". וכיוצא בזה פירש הרע"ב את דברי המשנה במסכת אבות (1) "בן חמשים לעצה", על הלוויים, שלאחר גיל זה "ישוב מצבא העבודה, ושרת את אחיו (במדבר שם) ומהו השירות, שיתן להם עצה".

יצויין כי בסוגיא במסכת חולין (2) מבואר כי גם הסיבות להגבלת עבודת כהן שהזדקן אינן גיל, אלא אי כשירות לעבודה בגלל שידיו ורגליו רותתות, וכפי שנפסק ברמב"ם בהלכות ביאת מקדש (2) שהכהן מסיים את עבודתו בבית המקדש כאשר הוא "זקן שהגיע להיות רותת ורועד שיהיה עומד".

סילוק שוחט מתפקידו בהגיעו לגיל שמונים

ד. המרדכי במסכת חולין (4) הביא בשם "אלדד בן מחלי הבא מעשרת השבטים", כי "זקן לאחר שעברו עליו שמונים שנה" לא ישחט. ומכאן ראיה כי פרישת השוחט מתפקידיו תלוי בגילו בלבד, ולא בתפקודו.

אלא שהמרדכי כתב על דברים אלו כי הם "חומרא בעלמא ולא נהיגינן כוותיה".

ואכן בתשובות הנודע ביהודה (4) והמהר"ם שיק (4) מפורש כי השוחט כשיר לשחוט כל זמן שאין ידיו "מרתות" והוא יכול לבצע את תפקידו כראוי, ופרישתו מתפקידו לא תלויה בגיל, אלא בכשירותו לעבודה זו בלבד.

סיכום דברי הפוסקים בנדון זה – אנציקלופדיה הלכתית רפואית (9).

• • •

מינוי ופרישת חכם מהסנהדרין

ה. בדברי הגמרא במסכת סנהדרין (3) יז, א) מבואר שצריך להושיב בסנהדרין "בעלי זקנה".

מאידך נאמר בגמרא בסנהדרין במקום אחר (3) לו, ב) שאין מושיבים בסנהדרין זקן [פרש"י: "ששכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני"]. והרמב"ם (3) הלכות סנהדרין פ"ב ה"ג) פסק להלכה את דברי הגמרא בשינוי לשון: אין מעמידים בכל סנהדרין זקן מופלג בשנים", וראה בספר מרגליות הים (3) סנהדרין דף יז) במה שכוונתו לגיל שמונים.

ובמקום אחר  (3) שם הלכה ו) פסק הרמב"ם: "צריך להשתדל שיהיו בית דין בעלי שיבה". ובפשטות כוונתו לגיל שבעים, כמבואר בדברי המשנה במסכת אבות "בן שבעים לשיבה".

אמנם עדיין צ"ע למעשה, האם דיין שהתמנה בגיל צעיר, צריך לפרוש מתפקידו בהגיעו לגיל זקנה.

ומצינו מחלוקת בין רבותינו הראשונים בשאלה זו. המאירי כתב בסוגיא בסנהדרין (3) "שכתחילה הוא שאין מושיבים [זקן בסנהדרין], אבל אם הושיבוהו כשהוא בחור, אע"פ שהזקין, דן כדרכו והולך. שמאחר שהורגל בדיני נפשות, אין כאן בית מיחוש". ומפורש בדבריו שאין להפריש את הדיין מכהונתו בסנהדרין כאשר הגיע לגיל זקנה.

אולם הרשב"א דן בשאלה זו (4) ח"ו סימן קצא) והשיב להלכה, שכאשר הדיין הגיע לגיל הזקנה, עליו לפרוש מהסנהדרין, כדבריו: "נ"ל דכל שהוא תלוי בסיבה, כל שישנה לסיבה, ענין נגרר אחר הסיבה, וסיבת הזקנה האכזריות. ולפיכך אין מושיבים אותו אחר שנזדקן בדין של סנהדרין, שהרי נתחדשה לו הסיבה הגורמת. וכן נראה לכאורה מלשון רש"י ז"ל (שם ד"ה זקן) שכתב זקן שכבר שכח צער גידול בנים ואינו רחמני".

וראה סיכום דברי הפוסקים בנדון זה במאמרו של הרב סליי (6) אות ד) ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית (9), ובמה שכתבו לדון האם יש גיל פרישה מבית דין העוסק בדיני ממונות.

הגבלת כהונת רבנים והדיינים בגיל פרישה

ו. הרב כתריאל פישל טכורש הביא במאמרו (5) מקורות רבים מדברי חז"ל אודות התנאים הקדושים רבי יוחנן זכאי ורבי עקיבא, שהתחילו להרביץ תורה לתלמידים רק בגיל שמונים, וכיוצא בזה חכמים אחרים שלימדו תורה בגילאי זקנה מופלגים, וסיים: "באנו איפוא למסקנא שחלילה לנגוע בשום מנהיג רוחני ומומחה במקצועו ולהעבירו לגימלה כל עוד שכוחו הרוחני אתו. והרי בכל שרשרת הדורות לא מצאנו רבנים זקנים שנכנסו לגימלאות. ובכל קהילות ישראל כפי שידוע לנו מההיסטוריה שלנו שמשו בתפקידיהם בכתר הרבנות. וכדאי לציין בשולי הדברים שרב האי שימש בכתר הגאונות עד מאה שנה, והרדב"ז כשעלה ממצרים ולצפת נתכבד על ידי רבנו הגדול רבי יוסף קארו בעל ערוך לשמש רב העיר ואב בית דין כשהיה בגיל הרבה יותר גבוה ממאה שנה. לפיכך הדרך הזאת להגביל את גיל הרבנים נוגדת את השקפת התורה והנוהג המקובל מדור דור".

וראה גם בדברי הרב יעקב משה טולידנו, רבה של תל אביב (5), ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית (9).

• • •

לסיום, ראה במאמרו של הרב סליי (8) ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית (9), כיצד נקבע סיום עבודה או שירות כאשר יש מנהג מדינה או תנאי שנקבע מראש, והאם על פי ההלכה רצוי לתקן תקנה לקביעת מועד פרישה מעבודה.

[*] השיעור מבוסס על מאמרו המקיף של הרב מנחם סליי, בספר אסיא, בנושא זה, המובא בעמודים 8-6.