יום הולדת

בהלכה ובאגדה

רבים מתלבטים מה יחס ההלכה למנהג המקובל בעולם לציין ולחגוג את "יום ההולדת" – היש למנהג זה שורש ועיקר, או שמא זהו חיקוי למנהגי העמים, ויתכן שאף יש בזה סרך איסור "בחוקותיהם לא תלכו".

כמו כן, ראוי לבחון בכור מבחן ההלכה, באופן כללי – מה הן ההשלכות שיש ליום ההולדת על אורחות חייו והנהגותיו של האדם. ובאופן פרטי – כאשר האדם מציין את יום ההולדת החמשים, הששים או השבעים, למאי נפקא מינה.

א. כידוע, יום ההולדת מוזכר בתורה (1) אצל פרעה כאמור בסוף פרשת וישב: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו". זאת ועוד, גם בש"ס, מוזכר יום ההולדת בהקשר להנהגת עכו"ם, כדברי המשניות הפותחות את מסכת עבודה זרה (1): "לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן, ואלו אידיהן של גוים, יום גנוסיא של מלכים, ויום הלידה, ויום המיתה". ופירש הרע"ב [על פי דברי הגמרא בעבודה זרה י, א] כי 'יום גינוסיא' הוא יום שמעמידים בו [עובדי כוכבים] מלך. ו'יום הלידה", היינו יום שנולד בו מלך. וכמפורש בדברי הירושלמי (1) עבודה זרה)  "יום גינוסיא של מלכים, ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה". ופירש הפני משה: "יום גינוסיא הוא יום הלידה של מלך". נמצא כי יום ההולדת מוזכר איפוא, בהקשר שלילי – כיום 'אידם' של עובדי כוכבים, שהיו מייחדים אותו לעבודה זרה, וכפי שמוזכר בתורה 'יום הולדת פרעה', שגם הוא היה יום משתה לעבודה זרה, וכדברי חז"ל שפרעה עשה עצמו עבודה זרה (עי' רש"י שמות ז, טו).

ובספר דרך שיחה (2) מובא בשם האדר"ת שכתב: "בכל לבי כעסתי על המברכים לברכני ביום הולדתי ולשמחני בו, ומרגלא בפי מעודי שלא מצאנו שמחת יום הולדת בספרינו הקדושים רק בלידת פרעה"…

ואכן האדמו"ר המנחת אלעזר ממונקאטש ביאר בדרשה שנשא בבית הכנסת (מובא בספרו דברי תורה (1) "ליום הולדת שר הרעפובלי"ק הנודע למשגב בכל העולם במידת טובו וישרתו", מדוע המנהג לחגוג ביום ההולדת מתאים לבני אומות העולם בלבד: "והנה יום הולדת אצל בני ישראל, לא שמענו מרבותינו ואבותינו הקדושים זי"ע לעשות כן שמחות ביום תולדותם. והטעם פשוט נראה מרוב ענותנותם, כי אמרו חז"ל (1) עירובין יג, ב) נמנו וגמרו נח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, על כן לשמחה מה זו עושה ביום ההוא, כיון שטוב היה לו אם לא היה נברא ונולד. אולם זהו רק בישראל שקבלו עליהם לשמור ולעשות את התרי"ג מצוות. מה שאין כן באומות העולם, שאין להם רק חוב ז' מצוות, ועל כן אצלם ובפרט מחסידי אומות העולם כמו שר הרעפובלי"ק, יום תולדותם יומא דמזלא ושמחה".

וכעין זה כתב האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג בשו"ת דברי יציב (1) "ובאמת אצל אבותינו הקדושים זי"ע לא ראינו שחגגו יום הלידה באיזה שמחה, ובפשטות הטעם דנח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", יעו"ש בדבריו.

מאידך, המנהג לציין את יום ההולדת, מובא בבן איש חי (2) "יש נוהגין לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב, וסימן יפה הוא, וכן נוהגים בביתנו". ובספר רץ כצבי (8) הביא את דברי הבן איש חי בספרו בן יהוידע על מסכת ברכות (כח, ב) שדייק את דברי הגמרא "ההוא יומא בר תמני סרי שני הוי, אתרחיש ליה ניסא ונעשו לו י"ח שורות של שערות לבנות בזקנו", ולא נאמר "ההוא זימנא", כי אותו יום היה יום ההולדת של רבי אלעזר בן עזריה "ולכן הצליח לעשות לו נס זה, דידוע שיום הלידה יהיה המזל של האדם חזק בו ומוצלח. על כן נוהגים שכל אדם יעשה יום הלידה יום טוב לעצמו". [במאמר המוסגר, הבן איש חי מוסיף בהמשך דבריו "שיש מקומות נוהגים לעשות בכל שנה סעודה ביום שנכנס בו האדם בבריתו של אברהם אבינו. ומנהג יפה הוא וערב לי מאד, אך לא נהגנו בזה בביתנו". סעודה זו, לציון יום הכניסה בבריתו של אברהם אבינו, מובאת גם בשמו של החתם סופר, בשו"ת אפרקסתא דעניא (3) יעו"ש].

יום הולדת האדם – היום שמאיר בו מזלו

ב. בביאור מעלת יום ההולדת כתב האדמו"ר מליובאויטש [הובא בספר רץ כצבי (8) אות ב] על פי דברי הירושלמי (1) ראש השנה) בענין מלחמת  עמלק: "עמלק כושפן [מכשף] היה. מה היה עושה, היה מעמיד [למלחמה עם ישראל] בני אדם ביום גינוסיא שלו. לומר, לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו [ביום הולדתו, שאז המזל השולט ביום ההוא עוזר לו]. מה עשה משה עירבב את המזלות [שלא ישלוט ביום ההוא המזל שנולד בו], הדא הוא דכתיב (חבקוק ג, יא) שמש ירח עמד זבולה". וההסבר בזה: "שביום ההולדת חוזר ונשנה ענין הלידה, חידוש המשבח החיות. ולכן, כשם שבלידתו קיבל חיות על ידי המזל שנולד בו, הרי, גם ביום הולדתו בכל שנה ושנה חוזר ונשנה המשכת חיותו ממזל זה. ועל פי זה, ענין השמחה ונתינת שבח והודיה ביום ההולדת דכל אחד מישראל, הוא לא רק ביחס למאורע דהלידה הראשונה [שנזכר ביום זה], אלא גם ביחס לענין הלידה כפי שנעשה ביום זה ממש, שחוזר ונשנה המשכת חיותו על ידי מזל זה [ובאופן שהמזל שנולד בו עוזר לו, עד לעזר באופן של התגברות – וגבר ישראל], המשכת חיות חדש על כל השנה כולה".

ולכאורה יש איפוא מקור מפורש בירושלמי, שיום לידת האדם הוא יום מיוחד שבו המזל שולט ומסייע להיטיב לאדם [ולכן בחרו עמלק למלחמתם אנשים שחל יום ההולדת שלהם באותו יום, בחושבם שמזלם יגן עליהם שלא ימותו].

והנה היה מקום לדחות את הראיה, כי יתכן שיש להבדיל בין גויים הנמצאים תחת שליטת והשפעת המזלות, וכפי שמובא בירושלמי ענין זה על עמלק – ודווקא בהם נאמר שביום הלידה מתגבר המזל. אולם כידוע "אין מזל לישראל" (שבת קנו, א). ופרש"י שם: "דעל ידי תפילה וזכות משתנה מזלו לטובה", ומי יאמר שגם אצל ישראל יש השפעה להתגברות המזל הטוב ביום ההולדת. וכן נראה מדברי הגר"ח קנייבסקי [מובא בספר דרך שיחה (2) פרשת וישב] שנשאל האם כאשר אדם נזקק לעבור ניתוח, כדאי לדחותו מעט ליום ההולדת שלו, כיון שביום זה מזלו גובר. והשיב: "אף שיש מקור בחז"ל שהמזל חזק ביום זה והוא בירושלמי (שם), אך אפשר שזה רק בעכו"ם, וצ"ע".

אולם הרב גמליאל הכהן רבינוביץ [הובא בקובץ אור ישראל מונסי (2)] הקשה על דברי הגר"ח קנייבסקי, מפירושו של המגן אברהם "זית רענן" לדברי הילקוט שמעוני (1) שם הובא מאמר הירושלמי הנ"ל "לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו", וכתב המג"א: "ואם תאמר, והא אמרינן (ראש השנה יא, א) בצדיקים ביום שנולד הוא מת. ויש לומר דהיינו לטובה שממלא שנותיהן, אבל אין נהרג בלא זמנו ביום שנולד". ומפורש איפוא בדברי המג"א שהתגברות המזל ביום הלידה נאמרה גם אצל ישראל, ולא רק בגויים.

ויסוד דברי המג"א מתבאר במה שכתב רבי צדוק הכהן מלובלין בקונטרס דברי חלומות (2) "כי היום שהאדם נולד בו אז הוא בתוקף מזלו, ואין לו לירא באותו היום בכל שנה משום דבר שיורע מזלו אז" [ועי' בקובץ אור ישראל (2) במש"כ הרב רבינוביץ בביאור דברי הגר"ח קנייבסקי].

• האם בחגיגת יום הולדת יש איסור 'ובחוקותיהם לא תלכו' – ראה במה שכתבו רבי נתן געשטטנר [אב"ד קרית אגודת ישראל בבני ברק] בשו"ת להורות נתן (5) אות י) ורבי חיים דוד הלוי [הרב הראשי לתל אביב] בשו"ת עשה לך רב (6).

סעודה וברכת "שהחיינו" בשם ומלכות בכל יום הולדת וביום ההולדת הששים והשבעים

ג. במסכת מועד קטן (3) מובא: "מת בחמישים שנה, זו היא מיתת כרת. שישים זו היא מיתה בידי שמים". ומסופר שם: "רב יוסף כי הוה בר שיתין, עבד להו יומא טבא לרבנן, אמר, נפקא לי מכרת". כלומר, כאשר הגיע רב יוסף לגיל שישים, עשה יום טוב לתלמידיו, והסביר זאת בכך, שביום זה יצא מכלל עונש "כרת" [ראה ברץ כצבי (8) במה שהביא מדברי רש"י ותוספות, בביאור ההבדל בין עונש "כרת" לעונש "מיתה בידי שמים].

והנה בשו"ת חוות יאיר (3) כתב בתוך דבריו: "וכן סעודת בן שבעים יש להסתפק אם הוי סעודת מצוה, אפילו זה הבן שבעים מברך שהחיינו, כי כך נראה לי, מכל מקום לא יתחייב שיהא זה סעודת מצוה, לכן ראוי לדרוש אז". ובשו"ת להורות נתן (5) אות יא) הביא מדברי החתם סופר שכתב לברך שהחיינו ביום שנעשה בן שבעים בלא שם ומלכות".

וראה בהרחבה בספר רץ כצבי (8)-(9) שהביא מדברי הבן איש חי "כשיגיע לשישים או לשבעים, נכון ללבוש בגד חדש או יקח פרי חדש, ויברך עליו שהחיינו, ויכוין גם על שנותיו. ויש שעושים סעודה כשיגיעו לשבעים". וכתב להטעים את האפשרות לברך שהחיינו בכל יום הולדת, על פי דברי הב"ח (או"ח סוף סימן כ"ט) שחידש להלכה כי דין ברכת שהחיינו הבאה על שמחת הלב שונה מכל ברכות שהחיינו האחרות, ואפילו כשיש ספק אם לברך שהחיינו, רשאי לברך בשם ומלכות [למרות בדרך כלל קיימא לן "ספק ברכות להקל" ולא לברך], באופן שיש לו ודאי שמחה.

ועל פי זה יש לומר שכאשר האדם מרגיש שמחה בלבו ביום הולדת, רשאי לברך שחיינו בשם ומלכות לדעת הב"ח, ובפרט ביום הולדת שישים או שבעים, שיוצא מכלל עונשי שמים.

מנהגי יום ההולדת

ד. ראה ליקוט מנהגים מהאדמו"ר מליובאויטש בספר שערי הלכה ומנהג (7) ורבי שריה דבילצקי בספר דרוש דרש (7), ובתוכם: התחזקות ו"קבלות" בתורה, תפילה, צדקה ומעשים טובים • יום "חשבון נפש" • התוועדות עם בני משפחה וידידים • איחולי "מזל טוב". וראה בשו"ת להורות נתן (4) המנהג לסיים מסכת ביום ההולדת.