א. בכמה מקומות בש"ס הובאו מקורות למצות ביקור חולים ([1]; סוטה; בבא מציעא; נדרים), ונחלקו הפוסקים האם זו מצוה מהתורה או מדרבנן. ברמב"ם [2] מפורש כי זו "מצות עשה של דבריהם", אלא שהיא בכלל מצות "ואהבתך לרעך כמוך". אולם בשדי חמד [2] מובא כי לדעת רבנו יונה והריטב"א, ביקור חולים היא מצות עשה מהתורה, וכן דעת הבה"ג [הובא באנציקלופדיה תלמודית [2] יעו"ש סיכום השיטות].
בגדר מצות ביקור חולים יש שני חלקים, המתבארים בסוגיית הגמרא בנדרים [1]. לדאוג לצרכיו – כפי שמסופר על רבי עקיבא שבא לבקר את תלמידו, ודאג לצרכיו, ועלי ידי זה החייהו. לבקש רחמים על החולה – כדברי הגמרא "לא ליסעוד איניש קצירא, לא בתלת שעי קדמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא", והיינו שאין מבקרים את החולה בשלוש השעות הראשונות של היום "מפני שכל חולה מיקל עליו חוליו בבוקר, ולא יחוש לבקש עליו רחמים. ולא בשלוש שעות אחרונות של יום, שאז מכביד עליו חוליו, ויתייאש מלבקש עליו רחמים" ([2]; שו"ע סע' ד). והרמ"א (שם) הביא את דברי הבית יוסף בשם הרמב"ן: "וכל שביקר ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצוה".
שני חלקים אלו בגדר המצוה נפסקו בשו"ע ([2]; סע' ח) "ושואלים ודורשים בחולה אם צריכים לכבד ולרבץ לפניו וכיוצא בו, ושומעים צערו, ומבקשים עליו רחמים" [ונפקא מינה לקיום המצוה באמצעות הטלפון – באגרות משה [12] נקט "שאף שמקיים מצוה דביקור חולים, אבל אינו שייך לומר שיצא ידי חובה, כיון שחסר בביקור זה העניינים האחרים שיש בביקור חולים. ורק יצא מזה שאם אי אפשר לו לקיים בהליכה לשם, לא נפטר לגמרי, אלא צריך לבקרו במה שאפשר לו לכל הפחות ענין אחד או שנים, שהוא גם על ידי הטלפון". וראה גם במכתבו של רבי יצחק הוטנר ([12]; פחד יצחק) שמובן המלה 'ביקור' בביטוי 'ביקור חולים' הוא מלשון "בקורת תהיה", דהיינו העיון במצבו של החולה. וממילא "במובן זה של ביקור חולים, אין שום הבדל יסודי בין שיחה טלפונית או התעסקות באופן אחר, כי הכל כלול בחובת העיון לשם עזרה במצבו של החולה"].
ומעתה יש לדון בשאלה האם מותר לכהנים להיכנס לבתי החולים כדי לקיים מצות ביקור חולים.
לשם כך, נקדים כמה מיסודות דיני טומאת אהל, הנצרכים לבירור הבעיות ההלכתיות הכרוכות בכניסת כהנים לבתי החולים.
ב. בפרשת חוקת [3] נאמרו דיני טומאת מת במגע ובאהל [גם לישראל]. ופסק הרמב"ם [3] שכהן הנטמא למת, לוקה, אחד הנוגע או המאהיל או הנושא את המת [ולדעת הרמב"ם, עכו"ם אינו מטמא באהל]. וראה בספר טהרת הכהנים כהלכתה ([4]; הרב משה הכהן גרוס, בית שמש תשס"ב, פרק ד-ה) קיצור כללי טומאת אהל: שלושה אופני טומאת אהל – [א] אדם או כלי טהורים שהאהילו על הטומאה, הרי הם טמאים בטומאת אהל. [ב] האהילה הטומאה על האדם או הכלים, נטמאו בטומאת אהל. [ג] היו הטומאה עם האדם או כלים תחת אהל אחד המאהיל מעליהם, הרי אלו טמאים. והדברים המטמאים באהל, הם: מת גדול, קטן, נֶפל ועובר.
- דין 'סוף טומאה לצאת' – פתח אשר עתידים להוציא דרכו את המת מהאהל שהוא נמצא שם, ועל ידי הוצאה זו יטהר האהל מטומאת מת, אף על פי שהפתח הזה נעול וסתום, מכל מקום אנו דנים את הפתח הסגור כאילו הוא פתוח, משום שסופו להיפתח והטומאה תצא דרכו. ועל כן אסור לכהן לעמוד תחת המשקוף או תחת גגון או זיז, הנמצא מעל דלת היציאה, גם כשהדלת נעולה.
ועי' בתרומת הדשן [3] שהביא מחלוקת הראשונים, האם הכהנים צריכים להחמיר ולא לצאת בשערי החצרות ושער העיר, עד שיוציאו את המת בפתחים אלו, מדין 'סוף טומאה לצאת'. וברמ"א ([3]; יו"ד סי' שעא סע' ד) הובאו ב' הדעות, וכתב "והמקיל לא הפסיד, במקום שלא נהגו להחמיר". ובדברי תרומת הדשן הוזכרו דברי רש"י בכמה מקומות בדין 'סוף טומאה לצאת', ולכאורה מצינו בהם סתירה, אם איסורו מהתורה [הלכה למשה מסיני] או מדרבנן [והש"ך ([3]; יו"ד סי' שעב ס"ק ב) כתב בסתמא, כי דין 'סוף טומאה לצאת' הוא מדרבנן].
ובשו"ת שבט הלוי [8] קבע כללים בדין 'סוף טומאה לצאת': [א] מחלוקת הפוסקים שהביא הרמ"א נאמרה רק בדין יציאה משער העיר, אם גם בזה נאמר דין 'סוף טומאה לצאת' – כיון שיש הפסק אויר בין מקומו של המת לפתח שער העיר, ובזה מסתבר כדעת המקילים. [ב] במקום שאין הפסק אויר, כגון בבית אחד שיש בו כמה חדרים, זה לפנים מזה, יש להחמיר. [ג] גם לדעת המחמירים הנ"ל, יש הבדל בין הפתח הראשון שממנו יצא המת, שאיסור הטומאה במקום זה הוא מדאורייתא, לבין הפתחים האחרים שיוציאו משם את המת, שאיסור הטומאה שם אינו אלא מדרבנן [ובדרך זו תירץ הגאון בעל מכתם לדוד את סתירת דברי רש"י, שבמקומות שכתב כי דין 'סוף טומאה לצאת' הוא מדאורייתא, כוונתו לפתח הראשון שממנו יצא המת, ובמקומות שכתב שאיסורו מדרבנן התכוון לפתחים האחרים שיוציאו משם את המת].
- טומאה בחדרים הסמוכים לחדר שבו נמצא המת – כתב הש"ך ([3]; יו"ד סי' שעב ס"ק ב) שאיסורה מדרבנן.
וראה קיצור וסיכום יסודות דין 'סוף טומאה לצאת' בספר טהרת כהנים כהלכתה ([5] [4]; פרק ז), ובמה שכתב שם בנדון חשש 'סוף טומאה לצאת' בחדר מדרגות ובמעלית.
- כלל נוסף בדיני טומאה, מבואר בגמרא בנזיר [7] – "ספק טומאה ברשות היחיד, טמא. ברשות הרבים, טהור". ובספר מרחשת ([7]; רבי חנוך אייגעש, מגאוני וילנא לפני השואה) נסתפק האם האיסור להיטמא קשור לדין הטומאה, כדבריו: "האם מותר לכהן לטמא עצמו בספק טומאת מת ברשות הרבים, דשמא לא נאמרה ההלכה לספק טומאה ברה"ר טהור, אלא באם נטמא, שבזה באה ההלכה וחידשה שהוא טהור. אבל לכתחילה אסור לכהן לטמאות עצמו לספק טומאה ברה"ר, ככל ספק איסור תורה שהוא לחומרא". ומשמע כי לדעתו אף שאינו עובר על לאו ד"לא יטמא", מכל מקום עובר באיסור לאו "דלא יבוא" מספק [ועי"ש במה שהביא מדברי הגר"ח מבריסק בזה].
- חששות לטומאה בבתי חולים – מכל האמור לעיל, ברור לכל, כי כניסת כהנים לבתי חולים כרוכה בחששות לטומאה, שהכהנים מוזהרים עליה: [א] חשש מטומאה קבועה – מחדר המתים או ממכון פתולוגי, שבו נמצאים מתים, עוברים לאחר הפלה, או חלקי איברים. שכן כאשר הדלת פתוחה בחדר שבו נמצא המת, עוברת הטומאה לחדרים ולפרוזדורים ולכל החדרים הנמצאים בבנין תחת אותה קורת גג. ופתרון חשש זה הוא רק לאחר בירור שבית החולים מופרד ממקומות אלו כהלכה. [ב] חשש מטומאה מזדמנת – הנגרמת כתוצאה מפטירה באחד מחדרי בית החולים. וגם כאשר דלתות החדר בו נמצא המת סגורות, כבר נתבאר לעיל, שעדיין יש מקומות ברחבי בית החולים, בהם קיים חשש טומאה מדין 'סוף טומאה לצאת'.
ועי' סיכום ענין זה בספר בספר טהרת הכהנים כהלכתה ([5]; פרק יד).
ומעתה נשוב לדון בשאלה האם מותר לכהנים להיכנס לבתי החולים כדי לקיים מצות ביקור חולים.
ולכאורה מצות ביקור חולים היא ודאי מצוה מהתורה או מדרבנן, ואילו חשש הטומאה הוא רק ספק, ואם כן הלוא כלל נקוט בידינו: "אין ספק מוציא מידי ודאי".
ויש לצרף לכך את ההלכה המפורשת בשו"ע ([3]; סי' שעב סע' א) שבטומאה האסורה מדרבנן, מותר לטמא עצמו לצורך מצוה. וסניף נוסף לקולא הוא, בבתי חולים בחו"ל שיש בהם רוב מתי נכרים.
והשאלה היא איפוא הלכה למעשה: האם הותר לכהן להיכנס לבתי חולים – לצורך בדיקות או קבלת טיפול רפואי, וכן למטרת ביקור חולים ויולדות.
ג. על מדוכה זו ישבו רבותינו הפוסקים האחרונים, מאז "הומצאו" בתי החולים.
בשו"ת תשורת ש"י ([6]; רבי שלמה יהודה טאבאק, דומ"ץ סיגעט, תרס"ה) צידד השואל לצרף את דעת הראב"ד המובא בפוסקים, שבזמן הזה שכולם טמאי מתים כי אין אפר פרה אדומה, אין איסור מהתורה לכהנים מלטמא למת. והשיב לו התשורת ש"י, כי אפשר להקל להיכנס לבית חולים כדי לבקר חולה, משום שיש לחולים 'חזקת חיים' [ואף שבבית החולים הוחזק במת בכל יום יותר מג' ימים, חידש התשורת ש"י: "דאין מקום הבית חולים גורם לומר דהוחזק אותו מקום, אלא כל מי שמת שם מעלמא הוא וחוליו ועתו גורם לו לבדו, ולאו ראיה מזה דבכל שעתא יתרחיש מיתה ח"ו, וליכא להחזיק מאדם לאדם"]. אלא שסייג זאת בתנאי שאי אפשר לעמוד על הדבר ולבררו, אבל אם יכול לברר אם יש מת ישראל בבית החולים מקודם שיכנס, מחוייב לברר. ומכל מקום, כאשר אי אפשר לברר, מסיבה כל שהיא, אין למנוע מלבקר חולה, משום מצות ביקור חולים.
ומדברי הגרש"ז אויערבך ([7]; מנחת שלמה) נראה שהסתמך על סברת התשורת ש"י, כדבריו: "כי יש להעמיד את החולים על חזקתם שהם חיים, וגם יש לסמוך על הסוברים דסוף טומאה לצאת הוא רק מדרבנן, וגם יש סוברים שטומאה העוברת מחדר לחדר היא רק מדרבנן. ולכן אם אי אפשר לו לברר, מותר לו ליכנס משום מצות ביקור חולים". וזאת, למרות שבתחילת דבריו, נטה לאיסור, בהסתמכו על דברי המרחשת [7] שגם במקום שאין הכהן עובר על לאו ד"לא יטמא", מכל מקום עובר על לאו ד"לא יבוא" מספק, ובפרט בנדון שיש מת בבית החולים והטומאה ידועה וברורה להרבה אנשים "ומנין שמותר לכתחילה אף בכהאי גוונא שאפשר לבקש מאחרים לבקר במקום ולברר אם יש שם מת". ומכל מקום, כאמור, נראה מדברי הגרש"ז שמסיק בזה להיתרא.
יסודות אלו להיתר, מפורשים גם בשו"ת דברי יציב [9], ואף הוסיף להם סניף מדברי הפוסקים שהכהנים בזמן הזה אינם מיוחסים בוודאות אלא 'כהני חזקה', וכן את דעת הראב"ד הנ"ל שכהני זמנינו אינם מוזהרים על איסור טומאה [אמנם יעו' בדבריו כל צדדי ההיתר שצירף בנדון שדן שם לענין כניסת כהנים למבחני 'מפעל הש"ס' שהתקיימו בזמנו בבית המדרש שהיה בבית החולים 'לניאדו' בנתניה. ודו"ק היטב כי כל צדדים אלו אינם בכל פעם שמבקר חולה בבית חולים].
ד. אולם רבי מנשה קליין, גאב"ד אונגוואר, בשו"ת משנה הלכות [10] כתב בתוך דבריו: "שאינו דומה בתי חולים של השתא שלהם, וכהאי גוונא ודאי שגם התשורת ש"י היה אוסר. וזה רבות בשנים שגם אני הקטן מורה לאיסור ליכנס לכהן לבית החולים [והביא שם שכן הורה גם האדמו"ר רבי יואל מסטמאר], ואני מורה אפילו לכהן שאשתו ילדה בביה"ח שאל יכנס לביה"ח, וגם לכהן בעצמו אפילו הוא חולה קצת כל שאין בו סכנה, מאד קשה להתיר ליכנס לביה"ח, וכגון לבדיקות וכיוצא בזה מה שנוהגים כעת או לרפואה מועטת. ומכל מקוום לא יצאתי בזה בתוקף, כי אולי הוא בכלל הנח להם לישראל ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, גם כי זה אולי הוא כמעט אשר אין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, אבל ודאי שומר נפשו ירחק מהם" [ועי' בדבריו במה שדן מדוע אין נוטלים ידים כאשר יוצאים מבית חולים, כדין היוצא מאהל המת].
ואילו האגרות משה [6] התיר בגלל שרוב המתים אינם ישראל, וגם בזה רק "לצורך גדול יש להתיר לכהן לבקר חולה קרובו, מפני צערו הגדול, כשהחולה הוא אביו או בנו, ומשום שלום המשפחה כשהם קרובי אשתו, וכל שכן כשאשתו חולה שהוא ענין שלום בית וכדומה. אבל יברר מה שאפשר לו אם יש שם עתה מת ישראל". וכאשר כשהחולים הישראלים הם מיעוט "יש לסמוך כשא"א לברר שחולי ישראל הם מהרוב חולים לחיים, והמתים הם מהנכרים שהם הרוב הגדול מהחולים". ולא נתפרש בדבריו מה הדין במקומות שרוב החולים הם ישראל, ומשמע שלא התיר בזה.
וגם בשו"ת תשובות והנהגות [10] אסר על הכהנים להיכנס לבתי חולים למטרת ביקור חולים, ואפילו למטרת בדיקות [בחולה שאין בו סכנה], אלא אם כן יברר מקודם שאין שם טומאה. והסתמך בדבריו על חידושו של המרחשת הנ"ל [7] שגם בספק טומאה ברה"ר, אסור לכהן להיטמא מספק [ועי"ש שמיאן לצרף כסניף להיתר את הסברא שהכהנים בזמנינו הם 'כהני חזקה'].
ה. והנה הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי [8] צידד בתחילת דבריו להתיר לכהן לבקר בבית חולים, מחמת שעל פי רוב האיסור הוא רק מדרבנן, ועל כן לצורך מצוה, הדבר מותר.
אלא שלמעשה סירב להתיר זאת בטענה, שעיקר קיום מצות ביקור חולים הוא בבקשת הרחמים על החולה, כפי שפסק הרמ"א ([3]; סע' ד) מדברי הרמב"ן. ואם כן "איך נתיר ח"ו כזאת בזמן הזה, דרוב רובם של הביקורים בבתי חולים מצד זה של ההלכה הם ביקורים סתם. ומכל שכן מה שקרובים מבקרים היולדות אחרי לידתם, ומבלים שם הזמן שאין בהם סרך מצוה כלל". ולמעשה פסק: "ועצתי אמונה, כל פעם ששואלים אותי אם להיכנס לצורך ביקור חולים של ממש, ליישב דעת חולה, כיון שהוא רק ספק, להיכנס ולצאת מיד, שישהה שם זמן מועט ביותר" [וראה במכתבו של צבי רייזמן לגר"ש ואזנר [13] במה שכתב לו מדברי הרא"ש בפירושו על התורה [13], שמקיים מצות ביקור חולים גם אם בא לבקר את החולה ומצאו ישן, מאחר ותהיה לחולה נחת רוח כשיוודע לו שבאו לבקרו, ומה שהשיב לו הגר"ש ואזנר].
סיכום הדינים להלכה ולמעשה בנדון כניסת כהנים לבתי חולים – ראה בספר טהרת הכהנים כהלכתה [11].
וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו
וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו – כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ
