בתפילין ובשאר המצוות

א. בסוגיית הגמרא במסכת שבת (1) כח, א) הסתפקו האם התחש שהיה ימי משה רבנו [אשר מעורותיו השתמשו למלאכת המשכן] היה טהור או טמא, ואמר רב יוסף "מאי תיבעי ליה, תנינא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד". ובהמשך הסוגיא (שם עמ' ב) הוסיפו: "ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, למאי הלכתא [עי' ברש"י ותוספות ביאור השאלה], ודרשו  מהפסוק "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ" [הנאמר בתפילין] – "מן המותר בפיך", שכתיבת הפרשיות, עור הבתים והרצועות, צריכים להיות מעור בהמה טהורה.

וצ"ב האם גם בכל מצוות התורה, נאמרה  ההלכה "מן המותר בפיך", כגון בשופר ודפנות סוכה מבהמה טמאה.

בשאלה זו הסתפק הר"ן במסכת ראש השנה (2), ובתחילת דבריו נטה לומר שתקיעת שופר היא "מלאכת שמים", ולכן אין השופר כשר אלא מבהמה טהורה. אולם משאלת הגמרא בסוף הסוגיא בשבת (1) כח, ב) "מאי הוה עלה דתחש", הבין הר"ן שהגמרא חזרה בה מדברי רב יוסף [שלא הוכשרו במלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד]. ולמעשה נשאר הר"ן בצ"ע [ובשו"ת באהלה של תורה (7) הביא מדברי הרשב"א שנקט כי דברי רב יוסף נשארו למסקנת הסוגיא].

מכל מקום, דברי הר"ן הובאו להלכה ברמ"א (3) סי' תקפו סע' א) שפסק: "שופר מבהמה טמאה פסול". ולדעת המג"א, טעם הדבר בגלל "דאיתקש כל התורה לתפילין כדאיתא בקידושין" (2) לה, א).

ויוצא מדברי המג"א, שבכל המצוות צריך להתקיים דין "מן המותר בפיך", ויש לפסול קיומן בדבר טמא.

בתשמישי קדושה ולא תשמישי מצוה

ב. אולם בשו"ת נודע ביהודה (4) מהדורא תניינא סימן ג) כתב בנו, רבי שמואל לנדא, לדחות את דברי המג"א, והביא ראיה מהגמרא בסוכה (2) שהכשירו סוכה שפיל משמש כאחת מדפנותיה, ואף שכמובן פיל אינו "מן המותר בפיך". ועל כן לדעתו, דין "מן המותר בפיך" נאמר רק "בתפילין וס"ת ומזוזה, שהם תורה עצמה" [כמשמעות לשון המדרש מהפסוק "למען תהיה תורת ה' בפיך] ולא בכל המצוות.

ובהמשך דבריו כתב, כי דין "מן המותר בפיך" נאמר רק בתשמישי קדושה [ולכן גם ברצועות התפילין נאמר דין זה] ולא בתשמישי מצוה. ואמנם גם המשנה ברורה כתב בהלכות שופר (3) על דברי הרמ"א בשם הר"ן ששופר בהמה טמאה פסול, "שאין דין זה ברור", יעו"ש בשער הציון (שם ס"ק יד) שנימק זאת, בגלל שגם הר"ן הסתפק בדבר. וגם יתכן שלא נאמר דין "מן המותר בפיך בתשמישי מצוה [ועי"ש בדברי המשנה ברורה, כי שופר של נבלות וטרפות, כשר לכולי עלמא. ומקור דבריו בגמרא במסכת שבת (1) קח, א) שמותר לכתוב תפילין על גבי עור נבלות וטרפות של בהמה טהורה].

• דבר שהוא "חזותא" [אין בו ממשות] – בדברי בן הנודע ביהודה (4) בסוף התשובה מבואר חידוש נוסף, שאין פסול "מן המותר בפיך" במשיחת תפילין בשומן דג טמא [הנדון עליו נסבו דבריו], כי המשיחה אינה אלא להצליל הצבע "לחזותא", דהיינו אין זה דבר שיש בו ממשות, ועל כן לא נאמר בזה דין "מן המותר בפיך".

ג. ביישוב הקושיא מסוכה אשר פיל משמש כאחת מדפנותיה, נראה בהקדם דברי רבנו בחיי (2) שביאר מדוע לא מצאנו משי בנדבת המשכן "לפי שהוא יוצא מגוף השרץ שהוא תולעת, ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור".

ועל פי דבריו דנו הפוסקים היאך הוכשרו ציצית ושאר צרכי בית הכנסת העשויים ממשי. ובתורה תמימה (4) הראה מקור לדברי רבנו בחיי ממש"כ הרמב"ם, שהצבע שהופק מתולעת השני, לא היה מהתולעת עצמה [שהיא שרץ טמא] אלא מהגרגירים שהתולעת נמצאת בתוכם. ועל פי דבריהם תמה התורה תמימה: "לפי המבואר באו"ח שנזהרים לעשות דברים לצרכי בית הכנסת מדברים האסורים לקודש, אם כן היאך אנו משתמשים במשי לצרכי בית הכנסת בפרוכת ומטפחות ומעילים, וזה מעשים בכל יום, ונחשבים לדבר מצוה, והוא פלא".

בשאלה זו עמד גם החתם סופר (5). ובתוך דבריו כתב, שאין להקשות היאך הותר לעשות ציצית ממשי, על פי דברי הר"ן הנ"ל בראש השנה (2), שדווקא תשמישי קדושה כס"ת תפילין ומזוזות לא הוכשרו למלאכת שמים אלא מן מותר בפיך, אבל לא בציצית שהיא תשמישי מצוה, ובזה לא נאמר דין "מן המותר בפיך".

ובישוב מנהג העולם שמשתמשים בבית הכנסת בדברים הבאים מבהמות טמאות, כתב החתם סופר, שהואיל והדבר ספק "ובית הכנסת דרבנן, אזלינן לקולא", והיינו מדין ספיקא דרבנן לקולא.

• דבר שהשתנה לגמרי – בתוך דבריו כתב החתם סופר (5) טעם נוסף "לישיב מנהגינו להשתמש במשי לצורך בית הכנסת, משום שנארג ממנו בגד, אשתני ופנים חדשות באו לכאן, וזה אהני לכל דבר הבא מטמאה להשתמש בו בקודש, וזה דלא כרבנו בחיי הנ"ל (2)".

"מן המותר בפיך" – רק בדברים שצריך לעשותם מבעלי חיים

ד. התורה תמימה (4) יישב את מנהג העולם להשתמש בבית הכנסת בדברים הבאים מטומאה, וחילק בין שופר ותפילין לסוכה, שדברים העשויים מבעלי חיים אכן צריך שבעלי חיים יהיו "מן המותר בפיך", משא"כ דפנות סוכה שנעשים גם מדומם וצומח, אין צורך ב"מן המותר בפיך. ולכן רק קלף לספר תורה וכן גידי התפירה, העשויים מבעלי חיים, צריך שיהיו "מן המותר בפיך", משא"כ שאר תשמישי בית הכנסת "כגון הארון והפרוכת, ומטפחות ומעילים ועטרות וכד', שכשרים גם מדומם וצומח, לכן כשעושים אותם מבעלי חיים, מותרים אפילו ממין טמא. ולכן משתמשים גם במשי, אף כי הוא יוצא מן הטמא".

על פי חילוק זה מיושבת כמובן, טענת בנו של הנודע ביהודה מדין סוכה מפיל על המג"א, כי שאני סוכה שאין צריך לעשות את הדפנות מבעלי חיים. וכן נקט והאדמו"ר מראדזין בעל התכלת [בתוך דבריו לבאר כיצד הוכשרה צביעת התכלת בציצית מדג טמא] במאמר פתיל תכלת (8). וראה בדברי הרב אליקים דבורקס, בספרו גנוזות הפרשה (13) יישובים נוספים מדברי האחרונים לשאלה זו [ומסיים התורה תמימה: "ומה שלא שימשו במקדש [במשי, כמבואר בדברי רבנו בחיי (2)], אולי יש טעמים אחרים בזה, ובכלל אין ראיה ממקדש, שנעשה הכל על פי הדיבור והוראת שעה].

"מן המותר בפיך" – בדברים שאינם ראויים לאכילה

ה. במשנה נאמר "תפילין שציפן בזהב פסולות", ופירש רש"י: "כתיב לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ, שיהא הכל מבהמה טהורה". וכן מבואר בר"ן ובמאירי במגילה, ורבנו מנוח למד כן בדעת הרמב"ם (2). ותמהו רבי עקיבא אייגר (2) והנודע ביהודה (3) מהדורה קמא סימן א) כיצד עלה על דעתם למעט זהב בתפילין מדין "מן המותר בפיך", ובשלמא בדבר שיש איסור והיתר באכילתו [בהמה, שטהורה מותרת וטמאה אסורה] נאמר דין "מן המותר בפיך", להשתמש רק במה שמותר גם באכילה, אבל זהב הרי לא נאסר באכילה, ומדוע אינו נחשב "מן המותר בפיך" [ואף הוסיפו להקשות מדברי רש"י עצמו שפירש במסכת סנהדרין כי פסול זהב בתפילין נלמד הלכה למשה מסיני, ולא מדין "מן המותר בפיך"].

והאדמו"ר מראדזין בעל התכלת במאמר פתיל תכלת (8), וכן בקובץ אור ישראל (10), וכן בספר גנוזות הפרשה (12), כתבו ליישב קושיא זו, שדין "מן המותר בפיך", אינו רק ביחס לכך שצריך להיות דווקא מהמין המותר ולא מהמין האסור, אלא גם ובעיקר, שעליו להיות דבר הראוי לאכילה בפיך. ומכיון שהזהב אינו ראוי לאכילה כלל ועיקר, אין זה "מן המותר בפיך".

ואמנם לפי זה, ראה בדברי הרב דנדרוביץ בקובץ אור ישראל (10)-(11), במה שדן בהרחבה האם מותר לשתות ליקר שמעורבים בו פתיתי זהב. ומסקנתו לאיסור, על פי דברי רבי יצחק אלחנן ספקטור [רבה של קובנה] בשו"ת עין יצחק (5) שהוכיח מדברי הירושלמי, כי דין "מן המותר בפיך" נאמר גם בדברים האסורים משום רוח רעה וסכנה. ועל פי זה כתב הרב דנדרוביץ, לאסור את שתיית הליקר, ע"פ דברי מהרחמ"י פלאג'י שיש סכנה באכילת זהב, ועל כן אין זה "מן המותר" בפיך", במובן זה שאינו ראוי לאכילה מחמת הסכנה שיש באכילתו.

• • •
• "מן המותר בפיך" במצוות מדרבנן – יעו' בשדי חמד (6) שהביא את דברי הפוסקים בנדון הדלקת נר חנוכה בשמן הבא מדברי טמא, ונקט להיתר מדין ספק דרבנן לקולא. וראה סיכום הדינים בספר גנוזות הפרשה (12)-(13).
• ציצית ממשי – יעו' בשדי חמד (6), ובספר גנוזות הפרשה (12).
• "מן המותר בפיך" נאמר רק במצוה חיובית או גם במצוה קיומית [גט, חליצה ומגילת סוטה מעור בהמה טמאה] – יעו' בספר גנוזות הפרשה (13).
• גידין שתופרים את התפילין, השחרת הבתים והרצועות של תפילין, צבע התפילין – מחומרים שאינם מבהמה טהורה, ובנדון קולמוס ממין טהור – גנוזות הפרשה (12).
• . ארון קודש ופרוכת מעור בהמה טמאה – בשו"ת באהלה של תורה (7) ובספר גנוזות הפרשה (13).
• סיכום החילוקים בדין "כל המותר בפיך" – ראה בספר ספר התכלת (8)-(9), מאת הרב מנחם בורשטין [ירושלים תשמ"ח] בנדון דברי האחרונים כיצד הוכשרה צביעת התכלת בציצית מדג טמא.