מרק ירקות ופירות

ובדיני "מֵי שלקות" ומיצים סחוטים מפירות

בסוגיית הגמרא בברכות בדף ל"ט ע"א (1), מבואר כי כי "מיא דכולהו שלקי ["מֵי שלקות"] ככולהו שלקי". כלומר, מים שנתבשלו בהם ירקות וקיבלו את טעם הירק, ברכתם כברכת הירק עצמו.

מאידך גיסא, בסוגיא בדף ל"ח ע"א (1) מבואר כי על דבש היוצא מתמרים לא מברכים את ברכת התמר אלא "שהכל", כי נחשב כ"זיעה בעלמא". והקשו הראשונים, מהו ההבדל בין הדינים.

להלן נלמד את תירוצי הראשונים, והמסתעף מהם לקביעת ההלכה ולמעשה.

דין "מֵי שלקות" – סוגיית הגמרא ושיטות הראשונים

א. התוספות (1) לט, א ד"ה מיא) הקשו מה ההבדל בין דין "מי שלקות" לדין משקה היוצא מפרי, ותירצו "ויש לחלק", ללא הסבר. וכתב הט"ז (2) שכוונת התוספות לחילוק המבואר בדברי הרא"ש על מסכת ברכות (2) בין בישול הפרי או הירק, שאז נכנס טעם הירק במים, שמברך עליו את ברכת הפרי או הירק. לבין סחיטת הפרי "שהמשקה אין לו טעם הפרי". ומוסיף הרא"ש: "ואפשר שאם בישל הפרי ונכנס טעם הפירות במים, מברך עליהם בורא פרי העץ". [ובספר וזאת הברכה (4) כתב: חילוק זה צ"ע, שהרי הדבר לכאורה נוגד את המציאות הנראית לעינינו בסחיטה שיש טעם חזק של הפרי. ויש לחלק על פי הקהלות יעקב שהמשקה הבלוע בתוך הפרי נחשב לדבר נבדל מעצם הפרי, ובסחיטה יוצא המים הבלועים בפרי ולא טעם הפרי בעצמו, לעומת זאת בבישול יוצא טעם הפרי בעצמו].

• עוד כתב הרא"ש בתשובותיו (2) "מיא דסלקי כסלקי, כיון דעיקר בישולם בשביל הירקות, הלכך כיון שנתנו הירקות טעם בהם הולכים אחר הטעם". כלומר, דין מי שלקות נאמר רק כאשר עיקר בישול נעשה עבור הירקות ולא עבור הטעם במים [וראה בביאור שיטת הרא"ש ליישב דבריו במסכת ברכות עם דבריו בתשובותיו, בספר וזאת הברכה (4)].
• הרשב"א בחידושיו על מסכת ברכות (1) תירץ כי מי שלקות "כיון דרוב אכילתן הוא על ידי שליקה, מי שליקתן כמותן. הא כל מידי דלית דרכיה למשלקא ולא למסחטא אלא למיכליה בעיניה, בהנהו לא אמרינן שיהיו מימיהון כהן". כלומר, באמת אין הבדל בין מי שלקות למשקה הנסחט, רק הענין תלוי האם הפירות והירקות הללו עומדים לשליקה ולסחיטה, או לא. אם אין דרכם בכך אלא רק לאוכלם כמות שהם, הרי מי בשולם ומשקה הנסחט מהם איבדו את מעלת ברכת הפרי, ומברך עליהם שהכל. אבל כשהדרך לבשלם או לסוחטם, מימיהם כמותם.

בדעת הרשב"א דן החזון איש (6) "אם זהו דין מוכרע, שאין כל הפירות עומדים לסחיטה, ואף אם ישתנה הדבר בדור מן הדורות, בטלה דעתם. או דיינינן בכל דור, ואם נשתנה הדבר נשנה הדין". ועי"ש שכתב: "ולפי זה יש לומר לדעת הרשב"א דמיץ של תפוז הוי בכלל עומד לסחיטה בזמנינו", וממילא ברכתו בורא פרי העץ, ויבואר להלן [ובספר וזאת הברכה (4) חקר בדעת הרשב"א, האם יש צורך ברוב ממש או מספיק ש"דרכם בכך", וגם מיעוט חשוב נחשב "דרכו בכך", ודן בזה מדברי הביאור הלכה (5) סי' רב סע' י ד"ה על אותן].

• לדעת הריטב"א (2) באמת אין ברכת מי הסלקא בורא פרי האדמה, אלא אם בירך על השלקות פטר את המים כדין טפל ועיקר. ובספר וזאת הברכה (3) הביא שכן סברו הרא"ה והמאירי.
• בדברי הרמב"ם (3) פ"ה מהלכות ברכות ה"ד) מבואר התנאי שכתב הרשב"א "שדרכן להישלק", אמנם מוזכר תנאי נוסף "והוא ששלקן לשתות מימהן". ופשטות הדברים, שמטרת השליקה לצורך שתית מימהם. וכתב בספר וזאת הברכה (4) כי לדברי הרמב"ם דרושים ד' תנאים כדי שהמים יקבלו את דין הירק: [א] הדרך לשלוק הירק. [ב] הדרך לשתות המים. [ג] שלק הירקות לשתות מימיהם. [ד] צריך לבשל הפרי או ירק גם לאכילה [עיי"ש המקור לתנאי זה].

דיני הברכה על מיץ ומרק ירקות ופירות

ב. להלכה נפסקו דיני הברכות על מיץ ומרק ירקות ופירות בכמה מקומות, ונפרטם:

• מיץ סחוט מפירות – שו"ע בסי' רב סע' ח (5) פסק: "משקין היוצאין מכל מיני פירות, חוץ מזיתים וענבים, מברך שהכל". וביאר השמנה ברורה: "דזיעה בעלמא הוא, דאין נקרא משקה אלא היוצא מן הזיתים והענבים בלבד".
• מי שלקות ופירות – להלכה הביא מרן השו"ע בסי" רב סע' י (5) את שיטת הרשב"א והרא"ש.

הדעה הראשונה היא שיטת הרשב"א: "פירות ששראן או בשלן במים, אף ע"פ שנכנס טעם הפרי במים, אינו מברך על אותם המים אלא שהכל". וכתב המשנה ברורה (ס"ק נב) "מיהו בפירות שרוב אכילתן הוא ע"י בישול או כבישה, מי שליקתן וכבישתן כמותן, ומברך עלייהו בורא פרי העץ לכולי עלמא. וכל זה בפירות שמתחילת נטיעתם נטעי להו אדעתא לאוכלם מבושלים או כבושים. אבל בפירות שדרכן לאוכלן חיים, רק שיש שמיבשים אותם ואח"כ מבשלים אותם, אין מברך על רוטבם לעולם רק שהכל. ולענין פלוימי"ן [שזיפים] יבשים או קרשי"ן [דובדבנים] כתב החיי אדם, דבמדינות שגדילים שם הרבה, מסתמא נטעי להו ברובא אדעתא ליבשם, ואם כן ברכתם של רוטבן בפה"ע".

והדעה השניה היא שיטת הרא"ש: "והרא"ש כתב דאפשר שאם נכנס טעם הפרי במים מברך בורא פרי העץ".

וכתב המשנה ברורה (ס"ק נג) "ולענין הלכה פסקו האחרונים דלכתחילה יברך שהכל, ובדיעבד אם בירך בורא פרי העץ, יצא".

• מרק ירקות – השלמת דיני מי שלקות מבוארת בדברי השו"ע בסי' רה סע' ב (6) שפסק: "על המים שבישלו בהם ירקות מברך הברכה עצמה שמברך על הירקות עצמן, אע"פ שאין בהם אלא טעם הירק. והני מילי כשבשלם בלא בשר, אבל בישלם עם בשר, מברך עליו שהכל". וראה במשנה ברורה שם השלמת הדינים הלכה למעשה [ובאגרות משה (5) או"ח ח"א סימן פא) כתב לייישב את הסתירה לכאורה בפסקי המשנה ברורה מס"ק י"ב לס"ק י"ג, יעו"ש בדבריו].

ברכה על מיץ סחוט מפירות הדר ועל מרק פירות

ג. דין זה תלוי במחלוקת הרשב"א והרא"ש, שהובאו בשו"ע: לפי הרא"ש דין המיץ כ"זיעה בעלמא", וברכתו שהכל, ושונה מדין "מי שלקות". ולפי הרשב"א, כיון שרגילים לסחטם למשקה, נחשב כפרי עצמו, ומברך בורא פרי העץ. ובספר פני השלחן (7) בירר בהרחבה את פסק ההלכה בנדון זה על פי דעת המשנה ברורה והחזון איש, ומסקנתו כי לדעת המשנה ברורה, במיץ הנסחט מפירות העומדים לסחיטה, לכתחילה מברך שהכל, ובדיעבד אם בירך בורא פרי העץ, יצא. ולדעת החזון איש גם לכתחילה מברך בורא פרי העץ. והביא מדברי השבט הלוי שהסיק לדינא יש לברך על מיץ תפוזים שהכל, ובדיעבד אם בירך מברך בורא פרי העץ, יש לחוש לספק ברכה, ולא יברך עוד פעם.

וכן פסק באור לציון (8) שאלה ו) ובילקוט יוסף (8) סימן רב סע' יד) שמברכים על מיצי פירות הדברים שהכל.

• ברכה על מיץ גזר – בפני השלחן (7) אות ה) כתב שברכתו שהכל "דהוי כזיעה בעלמא, ובזה גם הרשב"א מודה, שהרי עיקר הדרך לאכול את הגזר עצמו ולא לעשות ממנו מיץ. וממילא גם בדיעבד אם בירך בורא פרי האדמה, לא יצא, שהרי לכולי עלמא ברכתו שהכל".
• ברכה על מרק פירות – מה הדין כאשר שותה רק את מי הפירות, או כשיש במרק פלחי פירות ומעוניין לאכול את הפירות וגם לשתות את מי הפירות – ראה בילקוט יוסף (8) סימן רה סע' ד), ובהרחבה בספר זאת הברכה (9) סע' 8).

דיני הברכה על מרק ירקות לסוגיו – הלכה למעשה

ד.  עיון בדיני הברכה על מרק ירקות צלול או סמיך, ראה בספר וזאת הברכה (9) מדור בירורי הלכה, ובסיכום דיני הברכות על מרק ירקות לסוגיו בספר וזאת הברכה (8)-(9).

• מרק בשר או מרק עוף שנתבשלו בו ירקות – מברך שהכל, כי טעם הבשר עיקר, מכיון שהוא חשוב יותר מהירקות. והירקות טפלים למרק ונפטרים בברכתו. אך אם עיקר כוונתו בירקות אינה ללפת בהם את המרק אלא לאכול אותם בעצמם למזון ולשובע, אין הם בטלים למרק, ויש להפרידם ולברך על כל אחד ברכתו הראויה.
• מרק ירקות ובו חתיכות ירק – אפילו שהם מעט ביחס למי המרק, מברך בורא פרי האדמה על הירקות ופוטר בזה את מי המרק הטפלים להם. ונכון לקחת בכף בעת הברכה גם מהירקות וגם מהמרק.

אך אם עיקר כוונתו למי המרק, והירקות אצלו בגדר טפלים רק כדי ללפת את המרק, כגון במרק צלול ובו ירקות בודדים, יברך שהכל על המרק ויפטור בברכתו גם את הירקות.

• מרק ירקות מצוי – העשוי מגזר תפוחי אדמה קישואים וכדומה, שהפרידו את הירקות ושותה את המרק צלול, מברך שהכל. וכן מרק ירקות העשוי מירקות מרוסקים לגמרי עד שלא ניכר תוארם כלל, ברכתו שהכל.
• מרק בצל – אם אוכל את המרק יחד עם הבצל עצמו, מברך על המרק בורא פרי האדמה.
• מרק ירקות מהיר הכנה [אינסטנט] עם ירקות בודדים – מברך שהכל, כיון שעיקר הטעם במרק הוא ממוצרים מלאכותיים, והירקות הבודדים שנמצאים שם הם טפלים המלפתים את המשקה.

וראה עוד בנדונים אלו בפסקי האור לציון (8) שאלה לא, ובילקוט יוסף (8) סימן רה סע' ה-ו.