א. האיסור

יין שניסכוהו לעבודה זרה אסור מהתורה בהנאה, כמפורש במשנה ובסוגיית הגמרא ([1]; ע"ז כט, ב), כדין תקרובת עבודה זרה. לאחר מעשה מדין, גזר פנחס על סתם יינם של גויים [שאין אנו יודעים בו אם נתנסך לעבודה זרה] שנאסר בשתיה, כמפורש בפרקי דרבי אליעזר [2] "עמד פנחס והחרים על ישראל בסוד שם המפורש, שלא ישתה אדם מישראל מיינם של גויים, שכל יינם של גויים לעבודה זרה ולזנות". וכן מצינו שדניאל איש חמודות, חזר והודה על גזירת פנחס, כמו שנאמר (דניאל א, ח) "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל וגו' ביין משתיו". אמנם פנחס [זה אליהו] ודניאל לא גזרו אלא על שתייתו, ולא על הנאתו [כבישולי גויים ופיתם, שאינם אסורים אלא באכילה ולא בהנאה]. ובית דין שגזרו י"ח דבר [תלמידי שמאי והלל], שאסרו סתם יינם גזירה משום בנותיהם ([1]; ע"ז לו, ב) אסרוהו גם בהנאה [סדר הגזירות הנ"ל מבואר על פי דברי הרמב"ן בעבודה זרה [2] עי' היטב בדבריו]. וכן נפסק ברמב"ם ([2]; ה"א-ה"ג).

וראה בדברי הבן איש חי [5] שהאריך בחומר איסור סתם יינם, שהשותהו "עוקר נשמתו ממקום שנשרשה, ואין לו חלק בעולם הבא". ובשל כך החמירו חז"ל באיסור סתם יינם יותר משאר איסורים דרבנן. והביא (סע' טז) ממדרש תלפיות שיש המחמירים שלא לשתות יין שגוי ראה, עי"ש פרטי חומרא זו, וכן בספר הכשרות ([12], סע' נז; הרב יצחק יעקב פוקס, ירושלים תשס"ב) מה שכתב בענין זה [ועי' בספר הכשרות (סע' מא)  סדר התשובה לנכשל בשתיית יין נסך].

ובכלל גזירת חז"ל לאסור סתם יינם, הוא מגעם של גויים עובדי עבודה זרה האוסר יין בשתיה ובהנאה, כמפורש ברמב"ם ([2]; ה"ד) "וכל יין שיגע בו העכו"ם, הרי זה אסור שמא נסך אותו, שמחשבת העכו"ם לעבודת כוכבים. הא למדת שיין ישראל שנגע בו העכו"ם דינו כסתם יינם שהוא אסור בהנייה".

וכן נפסק בשו"ע ([3]; סע' א) "סתם יינם של עממים עובדי כוכבים אסור בהנאה, והוא הדין למגעם ביין שלנו".

ב. האוסרים

מכיון שבזמן הזה, לא שכיח ניסוך יין לעבודה זרה, דנו הפוסקים בדין סתם יינם של הנוצרים והישמעאלים, והאם מגעם אוסר בהנאה. לדעת מרן השו"ע ([3]; סע' א) סתם יינם של הנוצרים אסור בהנאה, וכן הדין למגעם ביין שלנו. אך לדעת הרמ"א סתם יינם, וכן מגעם ביין שלנו – אינו אסור אלא בשתיה, ומותר בהנאה במקום הפסד מועט. אמנם סתם יינם או מגע ביין שלנו, של הישמעאלים [או כל גוי אחר שאנו מוחזקים בו שאינו עובד עבודה זרה] אינו אסור אלא בשתיה. יעו' פרטי הדינים בבן איש חי [5] ובספר יין מלכות ([9]; הלכות יין נסך וכלי היין, הרב אליהו האוזי, שטרסבורג, תשס"ג) ובספר הכשרות ([12]; סע' לט). וכתב הבן איש חי (סע' ג) כי ספק סתם יינם ומגעם של ישמעאלים מותר אפילו בשתיה, וכן העיד מהר"ח ויטאל, על האריז"ל שנהג כן למעשה. [ובדין תערובת יין נסך, עי' בבן איש חי ([5]; סע' יב) ובספר הכשרות ([12]; סע' מד) כיצד יש לנהוג].

מחללי שבת בפרהסיה –  "מומר אוסר היין במגעו. ואם הוא מומר עכו"ם אוסר גם בהנאה כפי האומה שדבק בה, ואם הוא מומר ישמעאלי אוסר בשתיה בלבד" (בן איש חי [5] סע' טו). וכן דינו של המחלל שבת בפרהסיה, עי' פרטי הדינים בספר יין מלכות ([9]; פ"ג סע' ו, ובהערות שם). ומקור הדין בבית יוסף בשם שו"ת הרשב"א.

והנה רבות נתחבטו הפוסקים בדינם של פורקי העול בדורינו האם דינם כמומרים, האוסרים במגעם שתיית יין, או שדינם כ'תינוק שנשבה' אשר אינו אוסר את היין במגעו [וכבר הרחבנו על כך את הדיבור במקום אחר – בשיעור ס], כמו שכתב בשו"ת בנין ציון ([6]; רבי יעקב עטלינגר, מגדולי הדור בגרמניה לפני כמאה וחמישים שנה, מחבר הספר 'ערוך לנר') "אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם", ופסק: "לענ"ד המחמיר להחשיב נגיעת יין של הפושעים הללו לסתם יינם תבוא עליו ברכה. אכן גם למקילים יש להם על מה שיסמכו, אם לא שמבורר לנו שיודע דיני שבת ומעיז פניו לחללו בפני עשרה מישראל יחד, שזה ודאי כמומר גמור ונגיעת יינו אסור".

ובשו"ת תשובות והנהגות ([8]; סימן ת) חקר מהו טעם פסול מחלל שבת בפרהסיה כעכו"ם: "שאם עשו אותו כעכו"ם בגדר קנס שידעו חומר האיסור, אם כן כשהוא בגדר אנוס, כמו בזמנינו, שלא קיבל חינוך לתורה או שסביבתו מקולקלת, אין ראוי לקונסו כמחלל שבת בפרהסיא. אבל אם טעם הדין שנאסר פתו ויינו כדי שנתרחק ממנו, אם כן אפילו אינו אשם יש לאסור, כיון שסוף כל סוף על ידי הקירוב עמו יבואו להתרחק מדרך התורה והמצוות שהוא אינו שומרם. ואדרבה, עליו ראוי לגזור יותר מחשש שילמדו מדרכיו ומסוכן יותר". ולפי סברא זו כתב ש"במחללי שבת בזמן הזה קשה להקל ביינם מטעם שהם כאנוסים, דאדרבה ראוי להחמיר בהם יותר שעלולים לטעות להתערב וללמוד מהם. וכמדומני שכן המנהג פשוט לאסור אם נגע מחלל שבת בפרהסיה, ונזהרים מאד מנגיעתו".

מאידך, בשו"ת יביע אומר [10] נקט להקל ביין שנגע בו מחלל שבת בזמנינו.

אלא שלמעשה קשה מאד לקבוע גדר ברור בזה, האם נחשב כתינוק שנשבה או כמחלל שבת בפרהסיה. אמנם, בנדונים שונים ניתן לצרף זאת כסניף לקולא, וכפי שיבואר להלן. ועי' ביין מלכות ([9]; סע' יא) ובספר הכשרות [13].

 ג. יין מבושל

במסכת עבודה זרה (ל, א) מפורש שיין מבושל אינו נאסר במגע גוי, וכן נפסק ברמב"ם ([2]; ה"ט) ובשו"ע ([3]; סע' ג).

ונחלקו הפוסקים בטעם הדבר. ברמב"ם מפורש כי "לא גזרו אלא על היין הראוי להתנסך, לפיכך יין מבושל של ישראל שנגע בו העכו"ם אינו אסור". אולם הריטב"א [2] כתב ש"לא גזרו עליו מפני שאין שותים ממנו אלא דרך תענוג ודבר מועט ולפרקים ואינו מצוי אצל הכל, ולפיכך לא היה בכלל גזירה, ועמד בהיתרו" [וטעם זה מובא גם ברא"ש במסכת עבודה זרה, ועי' בט"ז ([3]; ס"ק ג) במש"כ בביאור דברי הרא"ש].

שיעור הבישול – כתב הש"ך ([3]; ס"ק ז) "דהיינו שיתמעט ממידתו על ידי רתיחה, כ"כ הרשב"א והר"ן". ובשו"ת שבט הלוי [6] הביא מדברי המאירי שסידר ד' שיטות בגדר בישול המתיר סתם יינם. וכתב שלהלכה נראה מדברי הש"ך שהחמיר כשיטת הסוברים שצריך שיהיה ניכר החסרון מחמת הבישול [ואין להחמיר עוד יותר, שצריך לבשלו עד שישתנה טעמו [כפי שהובא בבן איש חי [5] סע' ז]. וכן נקט הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה [7], עי"ש בתחילת דבריו].

אמנם בנגיעת מחללי שבת בזמן הזה, צירף הגר"ש ואזנר את דעת הבנין ציון [6] הנ"ל, שיש לדונם כ'תינוק שנשבה' שאין מגעו אוסר את היין, לענין זה שדי בבישול בעלמא שירתיח פעם אחת.

והנה המנחת שלמה נקט שמגע נכרי אוסר יין מפוסטר ["פיסטור" הוא תהליך שבו מחומם היין במהירות עד קרוב לטמפרטורת הרתיחה ואז מקורר במהירות [כדי להרוג חיידקים מזיקים, מבלי לפגוע בטעם היין]. הפיסטור התעשייתי בימינו הוא לטמפ' °73 צלזיוס  ל-16 שניות וקירור מיידי ל °2 צלזיוס]. ונימוקו, מכיון שלפי הרשב"א והמאירי טעם ההיתר של יין מבושל הוא מפני שנשתנה טעמו, ולכן ביין מפוסטר שאין טעם וריח היין משתנים, אין להקל.

אך בשו"ת תשובות והנהגות ([8]; סימן תא) העיר על דבריו, כי השו"ע והפוסקים לא הביאו להלכה את טעמם הנ"ל של הרשב"א והמאירי. ואדרבה, לפי טעמו של הרא"ש שיין מבושל אינו מצוי לחוש שנתנסך, אין לאסור גם מפוסטר. ואע"פ שבזמנינו יין מפוסטר מצוי מאד, הרי זה נחשב כגזירה חדשה שאין בכוחינו לגזור [וכמו שכתב הגרש"ז בעצמו]. וכמו כן לדעת הרמב"ם שיין מבושל מותר משום "שלא גזרו אלא על יין הראוי להתנסך", במפוסטר, כיון שנפגם מעט אינו ראוי לניסוך, הרי הוא כמבושל.  ולכן לדעתו "המיקל במפוסטר לא להקפיד בדיעבד לאסור במחלל שבת כשנגע ביין שלנו, לכאורה יש לו על מה לסמוך". ואילו הגר"מ פיינשטיין נקט באגרות משה [6] שאין הנכרי אוסר במגעו יין מפוסטר, שכן שיעור הבישול האוסר הוא בחום שיד סולדת בו. וראה סיכום הדינים בספר הכשרות ([13]; סע' נח-סא).

 הנגיעה האוסרת

ד.  בשו"ע ([4]; סי' קכד סע' י-יא) נאמרו כמה תנאים בזה: [א] שיתכוון למגע [ב] שידע שהוא יין [ג] שלא יהיה עוסק בדבר אחר. והנגיעה שאוסרת בהנאה היא, ביד או בדבר אחר, וישכשך היין. ובדין מגע ללא שכשוך נחלקו השו"ע והרמ"א ([4]; סע' יח) ועי"ש בש"ך (ס"ק מג) ובבן איש חי ([5]; סע' י). וראה סיכום הדינים בספר הכשרות ([12]; מט-נג), והמסתעף לדברים שצריך להיזהר בהם כאשר משתמשים במלצרים גויים הנוגעים ביין, עי' ביין מלכות ([11]; סע' ג-ד).

שאלות מצויות

• בית שמתגוררת בו עוזרת בית גויה בקביעות, מה דין היינות המצויים בו – יין מלכות ([11]; סע' א-ב).
• כיצד יש לנהוג כאשר מארח בביתו גויים או מחללי שבת – יין מלכות ([11]; סע' ה), ספר הכשרות [13].
• דין שתיית יין באולמות, מחשש שמא נגעו בו מחללי שבת – שו"ת להורות נתן [10].
• סועד במסעדה עם גוי האם רשאי להזמין עבור הגוי סתם יינם ולשלם בעד זה – תשובות והנהגות ([8]; סימן שצט).
• האם מותר לשלוח יין במתנה למחלל שבת אף שיבוא לנגוע ביין – תשובות והנהגות ([8]; סימן תעג), ויעו' בסוף דבריו שצירף כסניף להקל בזה במקום צורך את דעת הבנין ציון [6] הנ"ל, שמחללי שבת בזמנינו הם 'תינוק שנשבה'.
• רב המסדר חופה וקידושין למחללי שבת, היאך רשאי להשקותם ביין – שו"ת יביע אומר ([10]; ח"ב סימן י). ועי' ביין מלכות ([11]; הערה כג) במה שהביא דברי שו"ת חלקת יעקב בנדון זה.