עדים בזויים[*]

 

במסכת קידושין (1) תנו רבנן: "האוכל בשוּק הרי זה דומה לכלב, ויש אומרים פסול לעדות. אמר רב אידי בר אבין הלכה כיש אומרים". ויש להבין:

[א] מדוע האוכל בשוק נפסל לעדות.  [ב] מה פשר הדימוי שלו לכלב.

[ג] מהו גדר  ה"אכילה" הפוסלת לעדות – סעודה קבועה או כל אכילה.

[ד] האם יש נפקא מינא בין אכילה בהליכה או בישיבה.

[ה] כמו כן יש לברר מהו גדר  ה"שוּק" שהאוכל בו נפסל לעדות.

 

טעם פסול האוכל בשוק לעדות

א. רש"י פירש בסוגיא (1): "כיון שאינו מן היישוב, אין מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים, וכן האוכל בשוק הואיל ואין מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל". ובשו"ת הר"י מיגאש (1) כתב: "פירשו הגאונים ואמרו, לאו משום דאיפסיל מחמת רשע הוא. ולאו משום דאיסורא קעבד, אלא משום דהוא פחות וירוד ואינו נוהג בכבוד עצמו, וכל שכן אם עשה בשוק מעשה שהוא פחות וירוד מאכילה, ומי שזאת מעלתו אין עדותו מקובלת".

אולם לא נתבאר בדבריהם מדוע נפסל, דמהיכי תיתי לפסול מי שאינו בוש לזלזל בעצמו, או אינו נוהג כבוד בעצמו.

ואמנם רש"י סיים בדבריו, דאינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל. ומשמע שכשם שאינו בוש לזלזל בעצמו, כך אינו בוש להיפסל. אך עדיין העיקר חסר מן הספר, מאיזה טעם נפסל הוא.

ובתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (1) כתב בביאור הדברים: "האוכל בשוק מזלזל עצמו הרבה, למלא בטנו. ומי שעושה כן, ניכר מתוך מעשיו, שאין חושש לדבר. ושמא גם כן לא יחוש לזלזל בעדותו". אך גם זה קשה, מדוע יש לפוסלו מחשש "שמא" יזלזל בעדותו. ובסמ"ע (3) ס"ק מה) הביא דברי רש"י, וביאר את דבריו: "וחיישינן נמי שיעידו שקר ולא יחששו שיוודע הדבר ותבוא עליהן חרפה ובושה, דהא אין מקפידים על הבושה". וכן מפורש בדברי הרמב"ם (2) שכתב: "שכל אלו חשובים ככלב ואין מקפידים על עדות שקר". כלומר, בגלל שהעדים ה"בזויים" מזלזלים בעצמם, לא יקפידו על עדות שקר [וראה בסוף השיעור בדברי הגרי"ד סולובייצ'יק והגר"א קוטלר בזה].

 

גדר "אוכל בשוק" ומדוע נחשב כ"כלב"

ב. והנה בעיקר הדין אימתי נחשב הוא "אוכל בשוק", מצאנו כמה ביאורים בראשונים:

מדברי רש"י הנ"ל משמע שבעצם האכילה בשוק, נפסל לעדות. אולם התוספות (1) הקשו מדברי הירושלמי (1) שנראה מדבריו כי רק לתלמיד חכם אין לאכול בשוק, ולא לאדם אחר. והביאו את פירוש רבנו חננאל "דהכא מיירי שחוטף ואוכל. והקשו: "אם תאמר אם כן פשיטא דפסול דגזלן הוא, וי"ל שחוטף פחות משוה פרוטה [וראה בהגהות והערות על הטור (3) הערה קמו] במה שהקשו שהרי גם חצי שיעור אסור לגזול]. אי נמי, שגזל דבר שאינו מקפיד עליו".

המאירי (1) כתב בביאור דברי רבנו חננאל: "שאוכל דרך גרגרנות בחפזון על דרך חוטפין מצה בערבי פסחים, שאם חטיפה ממש הרי יש לך סרך פסול מצד אחר והוא הגזל". [ולפי האוכל בשוק נקרא "כלב" כי הוא "חוטף ואוכל" ככלב]

פירוש נוסף פירשו תוספות בשם הר"ר אליהו: "כגון שהלך אצל המוכרים וטועם משל כולם מעט מעט, כאילו רוצה לקנות מהם, וניחא השתא שקורין כלב – שדומה לכלב אוכל כאן מעט וכאן מעט" [וראה בדברי המהר"ל (1) ביאור נוסף מה הדמיון בין האוכל בשוק לכלב].

עוד פירשו תוספות בשם רבנו תם: "דאוכל בשוק היינו שאוכל סעודה דפת, דגנאי יותר". ולפי זה, דברי הירושלמי נאמרו על פירות, שזהו גנאי רק לתלמיד חכם ולא לאחר, אך בסעודת פת נפסל כל אדם.

פירוש נוסף מבואר בדברי הרמב"ם (2) שכתב: "האנשים שהולכים ואוכלים בשוק בפני כל העם". ובהבנת דבריו הביא הבית יוסף (3) את דברי רבינו ירוחם שנקט כי הרמב"ם סבר כדעת רבנו תם, אך הבית יוסף כתב על דברי רבנו ירוחם: "ולא ראיתי בדברי הרמב"ם הכרע לכך. ויותר נראה לומר דסבירא ליה דהא דאמרינן פסול לעדות היינו כשאוכל בשוק בפני כל העם, אבל אם אוכל בשוק שאין בו רוב העם אלא קצת עוברים ושבים, לא מיפסיל".

ג. להלכה: מרן השו"ע (3) העתיק את לשון הרמב"ם: "הבזויים פסולים לעדות מדבריהם, והם האנשים שהולכים ואוכלים בשוק בפני כל העם". וכתב הסמ"ע (ס"ק מד) כפירוש הבית יוסף: "דווקא כשהוא בפני כל העם, דאילו כשאינו בפני כל העם אמרו בירושלמי דגנאי הוא לתלמיד חכם לעשות כן, אבל אין אדם נפסל בכך".

אולם הב"ח (3) ס"ק ל) כתב בביאור דעת הרמב"ם, שהאוכל בשוק פסול רק בהתקיים שני התנאים: [א] אוכל בשוק בפני הכל. [ב] בשעת אכילה הולך ואוכל ואינו יושב במקום אחד [וביאר, את דברי הירושלמי כשיושב בשוק במקום אחד ואוכל, שהקפידא היא רק לתלמיד חכם]. ובאמת כן מדוקדק בלשונם של הרמב"ם ומרן השו"ע, שכתבו: "שהולכים ואוכלים בשוק", ומשמע שעיקר החסרון בכך שאוכלים דרך הליכה.

סיכום – ספר הלכה פסוקה (3) וספר משפט העדים (6).

 

אכילה במסעדות פתוחות וברשות הרבים

ד. ממוצא הדברים דנו הפוסקים מה דינם של הסועדים במסעדות פתוחות ברשות הרבים או אוכלים בעמידה סמוך לשולחנות בקבלת פנים לפני החופה – האם נפסלו לעדות.

ואמנם רבי מנשה קליין [אב"ד אונגוואר, ולאחר מכן בניו יורק] כתב בשו"ת משנה הלכות (5) "ודאי שיש ליזהר מאנשים כאלו שאוכלים בשוק על כל סטענד לוקחין סנדוויץ ומיד ומהלכין ואוכלין בלי בושה חוץ שיש בזה משום ברכות יש בזה משום בזויים, ויש לחוש לצרפן לעדות קדושי נשים וכיוצא בו". והוסיף: "ההולכים על חתונות, שעושים שם מה שקורין פה שמארגעס-בארד בלע"ז [בר] וסובבים שם אנשים ונשים וכל אחד לוקח צלחת בידו ומסובב והולך ואוכל ככלב, הגם שאינו בשוק ממש, אמרתי שמי שאכל על שמאגעס-בארד באופן כזה בעמידה או בהילוך ונושך מהלחם בפיו וכיוצא בו, יש ליזהר אחר כ ך שלא לקראו להיות עד מעדי קידושין, כי זה יותר מזלזול בעצמו, וגם עסקו עם הנשים שם עכ"פ ספק פסול אית ביה. והרב המסדר מהדר ומדקדק בכל מיני הידורים, ולוקח עד שיש עליו ספק פסול או ודאי פסול" [וראה במה שהביא שם מעשה רב מבעל השואל ומשיב].

אולם רבי יצחק זילברשטיין [רבה של רמת אלחנן, בני ברק] כתב בספרו חשוקי חמד (8) שאין לפסול את האוכלים בישיבה ליד שולחן הנמצא במסעדה במדרכה, על פי המבואר לעיל בדברי הרמב"ם, שהאיסור הוא רק באכילה בהליכה ולא בישיבה, והוסיף: "סיבה נוספת להתיר משום שהמהרש"א הסביר שהאוכל בשוק דומה לכלב משום שאין מזונו של הכלב מצוי בבית, ולכן אוכל הוא גם בשוק אם נמצא לו שם. ולפי זה האוכל במסעדה שהוציאה שולחנותיה חוצה אין הוא חברו של כלב". אמנם למעשה סיים כי "אין ראוי לחכם לאכול ליד שלחן העומד על המדרכה כדי שלא יתגנה בפני הבריות".

ובספר משפט העדים (7) כתב על פי דברי הבית יוסף הנ"ל, שהאוכל בשוק נפסל רק כאשר כל העם יכולים לראותו, והיינו ממש ברשות הרבים. אך אם אוכל בתוך חנות או מסעדה, שרק קצת העוברים ושבים יכולים לראותו, וכן אם המסעדה ממקומות בקרן זוית ובמקום שאין רבים רואים, לכאורה לא ייפסל בכך לעדות. ועי"ש בדבריו שהביא בשם רבי בן ציון אבא שאול שאמר כי "האוכלים במסעדות הנמצאות ברחוב, כאשר השולחנות מונחות ברחוב ממש, לא חשיבי כאוכלים בשוק". וסיים: "ואף אם נאמר שיש לפסול גם כיום את האוכלים במסעדות, הרי שדינם ככל פסולי דרבנן שאין לפסול את עדותם אלא אחר שהכריזו על פסולם, כמבואר ברמב"ם (פי"א מעדות ה"ה)".

וראה גם במה שדן רבי יום טוב זנגר [רב ביהמ"ד פוניבז' צעירים בבני ברק] בספרו מעדני יום טוב (10) במעשה שהיה, כאשר רב סידר קידושין ולאחר מכן התברר כי אחד מעֵדי הקידושין  נוהג לאכול פיצה תוך כדי הליכה ברחוב מלכי ישראל בשכונת גאולה בירושלים – ונשאלה השאלה האם יש לפסול את הקידושין.

• אכילה ברחוב באוטובוס ועל שפת הים – בחשוקי חמד (8) כתב: "האכילה באוטובוס מסתבר שאינו דומה לכלב, משום שאינו הולך. ואוכל אולם החכם אל יאכל שם כשם שאין לו לאכול בחנות".

ובספר מעדני יום טוב (10) כתב "לגבי ישיבה באוטובוס אי אפשר לומר שהוא כמו הליכה ואם יאכל שם הוא דרך בזויים, ויתכן דגם לתלמיד חכם אין איסור בדבר, והכל לפי המקום והזמן. דאם הוא טיול משפחתי במיניבוס, הרי אין זה בגדר דרך הבזויים שיאכלו ארוחת צהריים שם. ואם הוא בנסיעה של טיול של כמה שעות, כיון שמקובל שאוכלים כל אחד על מקומו, גם כן בוודאי אי אפשר לפסול לעדות מי שיאכל שם, ויתכן דלתלמיד חכם יש גם מקום להקל. אבל בודאי באוטובוס בתוך העיר, הרי זה בזיון לתלמיד חכם שיאכל כשיושב באוטובוס, והכל לפי הענין. וע' בספר דרך שיחה (עמ' תקפ"ו דהגר"ח קנייבסקי נקט שאינו ראוי לבן תורה שיאכל באוטובוסים. ומ"מ הנוסע בטנדר מחוץ לכולל ורוצה לאכול שם כדי להרוויח זמן, יש להקל אם כל הנוסעים הם אברכים כמוהו. וראה שם במה שהביא כי החזון איש אמר לגר"ח קנייבסקי לא לקנות אוכל בשפת הים כדי לאוכלו שם, משום "אוכל בשוק".

 

פסול הבזויים לעדות

ה. להלכה נפסק בשו"ע (2) "הבזויים פסולים לעדות מדרבנן".

• מחטט באשפה – בספר משפט העדים (9) דן האם לפסול לעדות אדם המחטט בפחי אשפה מכורח מצבו הכלכלי כדי למצוא בקבוקים לצורך קבלת החזרי הפיקדון הניתן עבורם, מדין ה"בזויים" הפסולים לעדות. וכתב כי על פי מאמר חז"ל בפסחים (קיג, ב) "פשוט נבילתא בשוקא ואל תצטרך לבריות", מי שעושה כן לצורך פרנסתו, אף שיש בזה בזיון ומתבייש בכך, מכל מקום אינו נפסל בכך לעדות.

• ההולכים ברשות הרבים במכנסיים קצרות וגופיות ללא שרוולים –בשו"ע (3) מובאת דוגמא לעדים בזויים: "כגון אלו שהולכים ערומים בשוק בעת שהם עסוקים במלאכה מנוולת וכיוצא באלו", וראה במה שדן בשו"ת מעשה חושב (8) האם ההולכים ברשות הרבים במכנסיים קצרות וגופיות ללא שרוולים, פסולים לעדות.
• • •

מקבלי צדקה בפרהסיא מנכרים פסולים לעדות מדין "בזויים"

ו. עוד נפסק בשו"ע (2) "מכלל אלו [הבזויים הפסולים לעדות] המקבלים צדקה מהגויים בפרהסיא אע"פ שאפשר שיזונו בצנעה". ומקור דין זה בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין (2) "אוכלי דבר אחר פסולים לעדות", והכוונה למקבלי צדקה מהנכרים, כמבואר ברש"י בסוגיא [וראה בספר אהבת צדקה (12) בהערה 124 בביאור הדימוי ל"אוכלי דבר אחר". ואמנם רש"י כתב בטעם פסול מקבלי צדקה מנכרים לעדות "משום דהוי חילול ה' מחמת ממון והוי פסול רשע דחמס", ולא מטעם "בזויים", אשר מבואר בדברי הרמב"ם בהלכות עדות (10)].

והנה במסכת בבא בתרא (2) י, ב) מובא טעם נוסף לאיסור קבלת צדקה מנכרים, שנאמר (ישעיה כו, יא) "בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה". ופירש רש"י: "כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן אז ישברו". והיינו, שבקבלת צדקה מנכרים אנו גורמים להם לזכויות, ועל כן יש להימנע מכך, ועל ידי זה "ישברו". ומטעם זה לא רצה רב אמי לקבל ארבע מאות זוז ששלחה לו איפרא הורמיז אימיה דשבור מלך פרס. אולם רבא הסכים לקבל ממנה "משום שלום מלכות". ומבואר בסוגיא כי רבא חילק את הכסף לעניי עכו"ם. ודין זה הובא להלכה בשו"ע (4) סי' רנד סע' ב).

ומעתה צ"ע על ההיתר המפורש בשו"ע לקבל צדקה מגויים בצנעה, שהרי לכאורה גם בצנעה שייך ענין האיסור משום "בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה", ובספר אהבת צדקה (13) הביא חמשה תירוצים מדברי האחרונים, יעויין בדבריו.

וראה במה שדן בספר משפט העדים (11) בהערה) האם איסור זה נאמר על נכרים שאינם עובדי עבודה זרה.

 

ז. להלכה: ראה בפסק מרן בשו"ע (4) יו"ד סי' רנד ס"א-ב), ובמה שדנו בספר משפט העדים (11) ובספרו של רבי אברהם אבידן [ראש ישיבת שעלבים] אהבת צדקה (12)-(13) באופני ההיתר ליטול צדקה בצנעה, והאם ההיתר לקבל צדקה מנכרים הוא דווקא במקום פיקוח נפש ממש, או "דלא מיירי בדאיכא פיקוח נפש, דאם כן פשיטאדאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש, אלא רצה לומר דהוא דחוק בדקדוקי עניות".

• תרומה המתקבלת באמצעות עמותה – יש מקום להקל, כמבואר בספר משפט העדים (11) בהערה.

קבלת תרומה מגוי כשיש חשש איבה – אהבת צדקה (12)

• תמיכות ממשלתיות משלטון נכרי – בפסקי תשובה (13) הביא (הערה 184) משו"ת דברי יציב, שאין חשש איסור, כי נותנים לכל האזרחים בשווה "וגם אין מחלקים זאת מפאת נדיבותם אלא טובתם דורשים כדי שיבחרו בהם".

ולמעשה בנדון פסול מקבלי צדקה מנכרים לעדות: בספר משפט העדים (11) כתב בסיום דבריו: "אף שנתבאר האיסור בנטילת צדקה מן הגוי, ושהנוטל צדקה מדינא פסול לעדות מדבריהם, מ"מ בזמן הזה שאין ידוע לכל איסור זה, ואדרבה חושבים הם דשרי כי "וינצלו את מצרים" כתיב, והא בפסול דרבנן בעינן הכרזה קודם שייפסל, כמבואר ברמב"ם (פי"א מעדות ה"ו), ואם כן אינו נפסל עד שהכריזו על עבירתו כדי לפוסלו".

• • •

ח. לסיום, נתבונן בלקח המוסרי שיש ללמוד מסוגיא דנן, בדברי רבי יוסף דב סולובייצ'יק [ראש ישיבה-אוניברסיטה בניו יורק] המובאים בספר מפניני הרב (8) כי פסול הבזויים לעדות נובע מכך שהאם "מאבדים צלם אלקים שלהם".

וראה גם בדברי רבי אהרן קוטלר [ראש הישיבה בלייקווד, ניו ג'רזי] בספרו משנת רבי אהרן (9) בלימוד מפסול העדים הבזויים שהכרת ערך האדם היא יסוד לתיקון המעשים.

[*] שיעור זה נכתב על פי ספר משפט העדים, מאת רבי עובדיה יוסף טולידאנו, דיין בבית הדין דרכי תורה, ירושלים תשע"ו.