א. כיסוי ראש האשה – מקור הדין והטעם
במשנה במסכת כתובות (1א) נאמר: "ואלו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית. ואיזוהי דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק". בסוגיית הגמרא הקשו: "ראשה פרוע דאורייתא היא, דכתיב (1א) וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה, ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש". ותירצו: "דאורייתא קלתה [כיסוי ראש בסל קלוע המונח על ראשה ושערותיה נראים מבין הנסרים], שפיר דמי, דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור". עוד מבואר שם בדברי אביי, כי דברי רבי יוחנן "קלתה אין בה משום פרוע ראש", נאמרו "מחצר לחצר ודרך מבוי". דהיינו במקום שלא עוברים בו רבים, ולפיכך מותר לה לצאת שם בקלתה. ופירש רש"י: "מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה, מכלל דאסור. אי נמי, מדכתיב וּפָרַע, מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות, שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, וכן עיקר" [משמעות דברי הגמרא, וכך נקטו הפוסקים כי איסור פריעת ראש ברשות הרבים הוא מדאורייתא, כפי שנלמד מהפסוק "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה". אמנם התרומת הדשן (1ג) נקט בדעת הרמב"ם כי האיסור מדרבנן, וכוונת הגמרא שיש לכך רמז מהתורה].
בשולחן ערוך נפסק (1ד) "איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית, יוצאת לשוק או למבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אע"פ ששערה מכוסה במטפחות". וראה שם בבית שמואל (ס"ק ט) סיכום הדינים, מה בדיוק מוגדר להלכה "עוברת על דת יהודית" כשיוצאת וראש פרוע.
החתם סופר (2א) הביא מחלוקת הפוסקים, האם אשה מחויבת בכיסוי ראש בביתה, והכריע "דלפי מנהגנו הוה דת יהודית בגלוי ממש אפילו בחצרה וחדרה, ועכ"פ איסורא איכא". וראה עוד בדברי החפץ חיים בספרו גדר עולם (2ב) בגודל האיסור לילך בפריעת ראש בשוק.
בשו"ת אגרות משה (2ג) חידש כי ב' הלשונות בדברי רש"י, חולקים ביסוד האיסור ללכת בראש פרוע. לפי הלשון הראשון, שנלמד מזה שעושים כן לנוולה שהוא אסור, הרי זה איסור ממש. אבל ללשון השני שנלמד מהפסוק "וּפָרַע", משמע שעד עכשיו לא היתה פרועה, אין זה איסור אלא מצוה בעלמא. נפקא מינה, שעל איסור אסור לעבור אף אם תפסיד כל ממונה, אבל מצוה אינה חייבת להפסיד יותר מחומש. ברם לדעת שו"ת יביע אומר (2ד) אין בזה איסור גמור אף ללשון ראשון, וגם אין זה "לאו הבא מכלל עשה", אלא איסור בעלמא.
ב. כיסוי הראש בפאה נכרית – מחלוקת הפוסקים והמקורות לשיטתם
במשנה במסכת שבת (3א) נאמר בנדון איסור הוצאה מרשות לרשות: "יוצאה אשה בחוטי שער, בין משלה בין משל חברתה וכו' ובפאה נכרית". השלטי גיבורים (3ב) הוכיח מדין זה להתיר לאשה נשואה לצאת לרשות הרבים בכיסוי ראש שעשוי משער. כמו כן הוכיח כן בחיבורו 'עין משפט' על הגמרא בנזיר (3ג) "ות"ק אמר לך אפשר בפאה נכרית", כי מורת לצאת בפראה נכרית. אולם בשו"ת באר שבע (4) הביא מהגר"י קצנלנבוגן שחלק על השלטי גיבורים ופירש כי "פאה נכרית", היינו שמכוסה מעליה בשבכה [אכן, כשיטת השלטי גיבורים מפורש בפירוש המשניות של הרמב"ם (3א)].
עוד כתב הבאר שבע, שמצינו דברים שאסרום מפני "מראית עין", ואם כן כיצד התירו לצאת עם פאה נכרית הנראית כשערה. כמו כן, יש לאסור גם מחמת דברי הרמב"ם שאסר בכיסוי מטפחת, כי צריך תמיד ב' כיסויים. בסוף דבריו הוכיח הבאר שבע כשיטתו מדברי הגמרא בנדרים (3ד) "אנשים זימנין דמיכסו רישייהו וזימנין דמגלו רישייהו, אבל נשים לעולם מיכסו". ופירש רש"י: "שאינם שחורי הראש ועטופות כל שעה בלבנים".
ג. כיסוי הראש בפאה נכרית – פסק ההלכה
השו"ע בהלכות קריאת שמע (5א) פסק: "שער של אשה שדרכה לכסותו, אסור לקרות כנגדו. אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש, מותר". וכתב הרמ"א: "וכל שכן שער נכרית, אפילו דרכה לכסות". וכתב המגן אברהם: "וכן כתב השלטי גיבורים, דלא כבאר שבע שחלק עליו, והאריך בסוף ספרו בדברים דחויים". הפרי מגדים (שם) כתב "במדינות שיוצאים בפאה נכרית מגולה, יש להם לסמוך על השולחן ערוך", וכן פסק המשנה ברורה. וכן כתב הכף החיים (5ד) שהסכמת האחרונים להתיר כהרמ"א.
אבל המור וקציעה (5ב) נקט שאף דעת הרמ"א להתיר רק לבעלה, אבל ודאי אסור לצאת כך לרשות הרבים.
בספר שנות חיים (5ג) כתב שבזמנו אף המגן אברהם יודה לאיסור, כי רק בזמנם שהיו ישראל כשרים לא נחשדו שהולכת בגילוי ראש, אבל בזמננו שיש פרוצות שהולכות בגילוי ראש, אף כשהולכת עם פאה, הרואה לא יודע מזה.
ד. כיסוי הראש בפאה נכרית – חששות ופתרונן
בדברי הבאר שבע (4) הובאה הטענה לפיה יש לאסור פאה נכרית משום חשש מראית עין. ובמגן גיבורים (6א) יישב את דעת השלטי גיבורים, שהיות ורבים נהגו כן, לא שייך בזה חשש מראית עין.
הבאר שבע כתב טעם נוסף לאיסור על פי דברי הגמרא במסכת כתובות (1ב) לאסור לצאת לרשות הרבים ב"קלתה", ומשמעות דברי הרמב"ם דהיינו כל מטפחת שאין לה שני כיסויים [יש להוסיף על ראיה זו מדברי הירושלמי (6ב) שאסרו לצאת ב"קפילטין", ופירש בספר הערוך (6ג) "פאה נכרית". אמנם מפרשי הירושלמי כתבו שהכוונה למטפחת שעל ראשה, וכ"קלתה" המבוארת בתלמוד בבלי].
בשו"ת רע"ז (7א) כתב שגם הרמב"ם שאסר מטפחת, כוונתו במעשה קליעה ששערה נראה לחוץ, אבל כיסוי גמור ודאי מועיל, ואין סברא להצריכה ב' כיסויים.
בספר אום אני חומה (7ב) הביא את דברי הבאר שבע, וכתב ב' טעמים להצריכה ב' כיסויים: משום שהוא בכלל תקנת חז"ל לעבור על דת יהודית. או משום שבכיסוי אחד חוששים שמא יתגלה שער ראשה. אמנם טעם זה לא שייך בפאה שאין רגילות שתישמט ושערה יתגלה.
בשו"ת חסד לאברהם (7ג) צידד לאסור יציאה בפאה מדאורייתא, משום שעיקר האיסור בפריעת ראש הוא "פריצות", ואין נפקא מינה בזה בין שערה לשיער נכרית.
ה. כיסוי הראש בפאה נכרית – הלכה למעשה בדברי הפוסקים האחררונים
החתם סופר אסר בצוואתו לצאצאיו (8א) "אפילו פאה נכרית באיסור גמור". וכן נקטו לאיסור בספר נימוקי אורח חיים (8ב) ובשו"ת דברי יציב (8ג). ברם האגרות משה (8ד) התיר פאה נכרית, וכתב כי "רוב רבותינו וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירים, והם הרמ"א והמג"א והפמ"ג, וכן משמע מהגר"א". ואין חשש מראית עין, כי לא נתפרש כן בגמרא, ומשום שברוב פעמים ניכר שהשערות מפאה נכרית "ולכן בשביל מה שנזדמן לפעמים רחוקות שאינו ניכר, לא אסרו". מנגד, הגר"ע יוסף קבע להלכה בשו"ת יביע אומר (9, 10) לאסור חבישת פאה נכרית, וכתב שמצוה רבה לפרסם זאת לרבים, ובפרט לבנות ספרד שנהגו לאסור מימות עולם ומשנים קדמוניות, ומצוה להודיען שזו פירצה חמורה בגדר הצניעות של בנות ישראל.
ו. פאה משיער טבעי
מאחר וטעם המתירים פאה נכרית שאינם חוששים למראית עין הוא, כי ידוע לכל שאין זה שערה של האשה, יש לדון האם סברא זו נאמרת גם כאשר הפאה נראית ממש כשערה הטבעי של האשה.
בספר סתרי ומגיני (11א) נקט בדעת הרמ"א שאין חילוק בין אם הפאה עשויה משערות חברתה, לעשויות משיער עצמה, אך הביא מספר עטרת זקנים שיש בזה ב' דעות. ומשמע לכאורה שאף בפאה הנראית כשיער טבעי יש להתיר. אבל מהרי"ל דיסקין (11ב) כתב "דווקא בגוונא דניכר לכל שלא נעשה משיער של עצמה, אבל בלאו הכי ודאי אסור". ובספר קריינא דאגרתא (11ג) כתב כי יש לפרסם את דבריו.
וראה בשו"ת תשובות והנהגות (12א) ובספר אור ישראל (12ב) בדבריהם בנדון.
ז. פאה נכרית – סיכום
בספר ילקוט יוסף (13א) נקט כשיטת אביו הנ"ל בשו"ת יביע אומר, וסיכם את הטעמים לאסור חבישת פאה נכרית, ובדבריו דחה את הטענה כי פאה עדיפה על מטפחת, מחמת שמגלות על ידי זה מעט משערן, וכתב "יצר הרע הוא דגרים שיקבלו טענה זו, ואין זה נכון כלל מחמת שכתבו הראשונים שאין לחוש למקצת שיער זה כלל".
סיכום נוסף קצר ותמציתי – בספר את צנועים חכמה (13ב).
