פרשת חוקת

המעלה וחסרונותיה

"בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל"

א. במסכת כתובות (1א) מובא מעשה, ובו מתוארת הפגישה של רבן יוחנן בן זכאי ובתו של נקדימון בן גוריון ,שהיה מעשירי ירושלים, לאחר חורבן בית המקדש השני. וכאשר ראה אותה מלקטת שעורים מבין גללי בהמות של ערבים "בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל, בזמן שעושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם. ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, מוסרם ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתם של אומה שפלה". והפלא עצום, מעולם לא שמענו כי תוך כדי בכי שייך לומר "אשרי", שהוא ביטוי של שמחה ואושר, וצ"ע.

כהמשך לדבריו של רבן יוחנן בן זכאי, נתבונן בשינויים הקיצוניים במצב עם ישראל, המתוארים ע"י חז"ל:

• במסכת מגילה (1ב) דרש רבי יהודה בר אלעאי: "שתי נפילות הללו למה, אמרו לו אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן יורדין יורדין עד עפר, וכשהן עולין עולין עד לכוכבים".
• במסכת חגיגה (1ג) מובא: "רבי הוה נקיט ספר קינות וקא קרי בגויה, כי מטא להאי פסוקא השליך משמים ארץ, נפל מן ידיה, אמר מאיגרא רם לבירא עמיקתא". ופירש רש"י: "כמה גדולה נפילה זו, אין לך גבוה ובור עמוק כמשמים לארץ".
• במדרש (1ד) נאמר: "מאי דכתיב בראש הספר (במדבר א, ב) "שאו את ראש" – רוממו את ראש, גדלו את ראש, לא נאמר, אלא "שאו את ראש", כאדם שאומר לקוסטינר סב רישיה דפלן. כאן נתן רמז למשה, שאו את ראש, שאם יזכו – יעלו לגדולה, כמה דכתיב (בראשית מ, יג) ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך, ואם לא יזכו – ימותו כולם, כמה דכתיב (שם פסוק יט) ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ.

נמצאנו למדים כי מצד אחד ישראל נמצאים ברום המעלה – כשהם עולים "עולים עד לכוכבים". ומצד שני, כשהם יורדים – "יורדים עד עפר". ועומק נפילתם הוא בגדר של "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא".

והמסקנה העולה ממאמרים אלו, שאין "מצב אמצעי" לכלל ישראל, ויש לבאר ענין זה.

"זאת חוקת התורה" – "חוקה זו של הטומאה תסובב מהתורה"

ב. לביאור הדברים, נעיין תחילה בדברי האור החיים הקדוש (2), שתמה מדוע הציווי על טומאה וטהרה נאמרה בלשון הכללית "זאת חוקת התורה". וביאר יסוד נפלא במעלתם של ישראל, שנתקדשו בקדושה עליונה, ולכן כשהקדושה מתרוקנת, תופסים את מקומה כוחות הטומאה: "ויתבאר הענין על פי מה שאמרו (נזיר סא, ב) ופסקו רמב"ם (הלכות טומאת מת פ"א הי"ג) שאין הכותי נעשה טמא מת. והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל. ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל, במה שאמר זאת חקת התורה, פירוש חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה. כי על ידי שקבלו התורה, נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם, להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם בחייהם, שבנוגע במת, או יאהילו עליו וכדומה, תדבק בהם הטומאה שבמת ולא תחפוץ להפרד, אם לא בכח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בענין של פרה אדומה. ובמותם, גם כן תתרבה הטומאה כאומרם ז"ל (ב"מ קיד, ב) בפסוק אדם כי ימות וגו' (להלן פסוק יד) ישראל מטמאים באהל ואין אומות העולם מטמאין באהל".

האור החיים הקדוש הוסיף בהטעמת הדברים: "וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה, לשני כלים שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש, ואחת מלאה זבל, ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר, אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים, ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש. כמו כן אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה, בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ, שהם כוחות הטומאה, התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל. ואפילו אלף בתים מקורים, ואחת פתוחה לחברתה הטומאה, תמלא כל החדר המקורה., מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה, אין כל כך התקבצות הטומאה, אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה".

וראה במה שהסביר האור החיים הקדוש לפי דרכו, את הפסוק (3א) "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים". וכן מדוע לא נצטוו בהקרבת קרבן הפסח במצרים על הטומאה.

על פי יסוד זה, ביאר האור החיים הקדוש (4א), מדוע אין אומות העולם מטמאים בזיבה, כפי שמדוקדק בלשון הכתוב "דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא", ופירש כי "וַאֲמַרְתֶּם" הכוונה "לשון מעלה, על דרך אומרו (דברים כו, יז-יח) האמרת והאמירך. הכוונה בזה, שהגם שהוא מזקיק בהם הטומאה יותר, זה הוא למעלה להם, שהם ישנם בטהרה, ואין עכו"ם בטהרה, והוא סוד אין שוטה נפגע (שבת יג, ב)". כלומר, טומאת ישראל בזיבה, נובעת ממעלתם שיש בהם את תורת הטהרה, ולכן הם יכולים לבוא לידי טומאה. מה שאין כן אומות העולם, שאין להם את מעלת הטהרה, וממילא לא שייך בהם עניין הטומאה.

חומר עונש הכהן האוכל פיגול מאוכלי נבלות ושקצים

ג. על פי יסוד הדברים דלעיל "שישראל הם בבחינת הקדושה, ולזה כשמסתלקת ממנו הקדושה, כל הקליפות מתקבצים ובאים יחד" – ביאר האור החיים הקדוש (4ב), מדוע עונשו של הכהן האוכל קודשים חוץ לזמנם [כרת] חמור יותר מהאוכל נבלות וטרפות ושקצים [מלקות]. כי לאחר סילוק מעלת הקדשים שורה עליהם טומאה גדולה הכורתת את נפש האוכלם, כדבריו: "דע כי מן הטעם עצמו שאמרו (יבמות סא, א) ישראל מטמא באוהל ואין עכו"ם מטמאים באוהל, לצד שישראל הם בחינת הקדושה, ולזה כשמסתלקת ממנו הקדושה, כל הקליפות מתקבצים יחד ובאים עליו. והוא הטעם עצמו במה שלפנינו, כי לצד שהקדשים ישנם במעלה שאין למעלה ממנו, כשעבר זמן אשר צוה ה' בו מסתלקת הקדושה, ושורה עליו טומאה גדולה, אשר כורתת נפש אוכלתה. מה שאין כן בטומאת אכילת שאר איסורים כנבילות וטריפות שקצים וכו', שאין כח בטומאה ההיא להכרית הנפש, ומתטהרת במלקות".

על פי האמור, ביאר האור החיים הקדוש (5א) מדוע לא הוזכר הנחש בפרשת טומאת השרצים, כי "טומאת הנחש הוא בנפשו ולא בגופו, ובמותו ישאר הגוף ריקם מכל, כעפר הארץ, כי אין טומאה דבקה בגופו, לצד שאין בו ולא כלום. וכיוצא בזה תמצא שאמרו רז"ל, גוים אין מטמאים באהל וישראל מטמאים באהל. והוא מהטעם עצמו, וטומאת השרצים בגופם יותר מבנפשם, ולזה יטמאו במותם ולא בחייהם. הא למדת, כי הנחש טומאתו יותר מטומאת השרצים".

בנטילת המזוזה מן הבית – "מתכנפים ובאים אליו הנזיקין"

ד. בסוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא (5ב), מבואר כי אסור לשוכר ליטול מזוזות מהבית "לפי שהמזיקין באים בבית שאין בו מזוזה, ושנוטלה כאילו מזיק אותם שידורו בבית" [תוספות שם]. וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך (5ג).

והקשה האור החיים הקדוש, בספרו אור לציון (5ד) "והרי  הדרים הם ילכו יקבעו מזוזה, דחובת הדר הוא, וממילא ליכא מזיקין". ותירץ: "הגם דכל הבתים מעיקרא אין בהם מזוזה ואיכא מזיקין, ועל ידי המזוזה הוסר הזיקא. יש לומר דשאני הכא, דכיון שהיתה למזיקין מניעה על ידי המזוזה, כאשר הוא נוטלה הם מתכנפים ובאים כאשר מגיעים למקום שלא היו יכולים לבוא אליו, מה שאין כן מעיקרא, וזהו חילוק דמסתבר". ומבואר בדבריו כי הסיבה שאסור לשוכר ליטול את המזוזות בצאתו מהבית היא, כי במקום שבו היתה קדושת המזוזה, לאחר שנוטלה, מתקבצים שם המזיקים. ולכן זה יותר גרוע ממצב שבו לא היתה בכלל מזוזה בבית, וממילא כשנוטל את המזוזות הוא "מזיק" את הנכנסים לדור בבית.

וכן מבואר בשו"ת אהל יהושע (6א) שכתב על פי דברי האור החיים הקדוש דלעיל (2) "דאם דר בו איש ישראל, הוא משרה שם קדושה והחיצונים רוצים לקנאות בו להזיק, לכך צריך מזוזה על פתחו לשמור אותו. אבל כשאינו דר שם, אין שם השראת הקדושה, ואינו חושש להזיקו. ואם כן כל שהיה תחילה מזוזה בפתח, לא היו יכולים החיצונים להתגרות בו, וקודם שהיה מזוזה לא ברצונם לינק ממקום ההוא. אבל כשהיה מזוזה ואחר כך הסירה משם, עוד רעותה גדולה יותר מכאשר היה. כי על ידי שנשאר רושם המצוה בפתח הזה, רוצים לינק ממקום ההוא ולהזיק יותר, ואם כן זה גרע טפי ממקום שלא היה שם מזוזה לעולם".

טומאת נדה ויולדת – לאחר הסתלקות הקדושה

ה. על היסודות שסלל האור החיים הקדוש בדבריו הנפלאים, ביארו השם משמואל (6ב) והכלי חמדה (6ג) את עניין טומאת הלידה, הבאים לאחר הסתלקות כוחות הקדושה, בשם האדמו"ר מקאצק "שאמר דענין טומאת לידה הוא גם כן מהאי טעמא, כיון דהמפתח של יולדת ביד הקב"ה (תענית ב, א), ולזאת בכל יולדת יש קדושה, וכאשר נולד הוולד והקדושה הולכת מאתה, יש טומאה".

ובשיעורי נחל אליהו (6ד) ביאר על פי דברי האור החיים הקדוש (2) את ענין טומאת הנדה "כי מדם הנדה היה צריך להתהוות ממנו עובר, וכשהאשה לא התעברה יוצא הדם, ובעצם הדם הזה הוא נפש ישראלית שנאבד ונהיה ממנו דם, ודומה בזה דומה לטומאת המת".

רוח הטומאה מתאווה להגיע למחוזות הקדושה – בביאור עניינים נוספים

ו. על פי דברי האור החיים הקדוש, הביא בספר כל הכתוב לחיים (7) מפי ספרים וסופרים לבאר עניינים נוספים: מדוע נכרי שמת מותר בהנאה • למה אין לחוש לנגיעת הנכרים קודם נטילת ידיים של שחרית • טעם הדלקת נר בתוך ארון הקודש כשמוציאים ממנו ספרי תורה ובסמוך למיטתו של הנפטר.

מעלתם של ישראל – "שאין בהם שום מדרגה בינונית"

ז. ממוצא הדברים נשוב לביאור דברי רבן יוחנן בן זכאי (1א) "אשריכם ישראל" בשעה שבכה על מר גורלם לאחר חורבן בית המקדש, ולהבנת קורות דברי הימים של כלל ישראל, וכפי שקבע המהר"ל מפראג בספרו נצח ישראל (8א) "שאין לישראל שום מדרגה בינונית – או שהם מושלים על הכל או שהכל מושלים עליהם". כי ישראל הם בבחינת "צורה" שמצד עצמה היא דבר שלם, וממילא כשאינה בצורתה השלימה, הרי שהיא נעדרת לגמרי ממהותה. כי דבר שאינו שלם, גם חסרון איננו מוריד ומשנה את מהותו.

ומעתה מובן מאמרו של רבי יוחנן בן זכאי "אשריכם ישראל", תוך כדי בכיו על מצבם השפל, כפי שביאר בספר שפתי חיים (8ב) על פי דברי המהר"ל: "כשראה רבן יוחנן בן זכאי את שפלותה של בתו של נקדימון בן גוריון אמנם בכה, אך בשעה זו אמר 'אשריכם ישראל', מתוך הירידה העצומה אל שיא השפלות גילה רבן יוחנן בן זכאי את המידה המיוחדת של עם ישראל, שאין בהם מצב בינוני. בעת שאינם ממלאים את תפקידם יורדים הם לשיא השפלות, והיא המעידה על רום מעלתם בעת שממלאים את תפקידם". וביאר לפי זה את הנאמר בדינות בתשעה באב "אש תוקד בקרבי בהעלותי על לבי – בצאתי ממצרים; קינים אעירה למען אזכירה – בצאתי מירושלים". הקשר בין מצבם המופלא של ישראל בצאתם ממצרים כשנגאלו, למצבם  הנורא ביציאתם מירושלים בזמן החורבן, אינו ניתן לניתוק. כי בעומק הדברים, "בצאתי ממצרים" – מצב של ישראל ברום מעלתם, הוא הסיבה הגורמת לנפילה נוראה – "בצאתי מירושלים", כמבואר לעיל, שאין מצב "בינוני" לישראל.

"כל המקודש מחברו שמם מחברו"

ח.  בדומה למצבו של עם ישראל – כך מצבה של ארץ ישראל, כפי שתיאר זאת הרמב"ן באגרת ששלח לבני משפחתו לאחר שעלה לארץ ישראל (9א) "וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו. ירושלים חרבה יותר מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל". והדברים מתבארים לפי האמור לעיל, שכל דבר שלם, כאשר יש בו חיסרון, נעקר הוא מכל מהותו, ואין בו מציאות של "בינוני", כן הוא ביחס לשיממון ולחורבן הרוחני של ארץ ישראל וירושלים.

המעלה העלולה להביא לחסרון – חיזוק לעמידה בנסיונות הזמן

ט. ההשקפה שככל שיש בדבר מעלה גדולה יותר, כך כשאינו ממלא את תפקידו, עומק הירידה גדול יותר, נמצאת בדוגמאות נוספות, כפי שהבאנו בספרנו עקבי דרך (9ב) מדברי חז"ל: בתלמיד חכם אין מצב "בינוני" – "כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו" (ויקרא רבה א, טו). אם ח"ו אין בו דעת, נבלה טובה הימנו, כהגדרת המהר"ל [המתאימה עם דבריו המובאים לעיל] "כי הצורה השלמה אם אינה בשלמותה הגמור היא בטילה לגמרי". כמו כן בעסק התורה בלילה אין מצב "בינוני" – "כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (חגיגה יב, ב), ומאידך: "בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה אש אוכלתו" (סנהדרין צב, א). ואף בשלום בית אין מצב "בינוני" –  "דרש רבי עקיבא, איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן" (סוטה יז, א).

ומכאן נשכיל להתחזק בנסיונות הזמן בסייעתא דשמיא, וכפי שנתבאר בקובץ שיחות מוסר (10א), ועיין שם במה שנתבארו דברי חז"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". וראה עוד בספר שיחת אבות (10ב) כי הקשיים הם "סימן טוב", כי ככל שהקדושנ גדולנ יותר, כך מתגברים כוחות הטומאה. ומנגד, כשרואים שהכל הולך בנקלף יש לחשוש שמא הוא דבר שאינו הגון וכוחות הטומאה הם שעודרים ומסייעים לו.

סוף דבר הכל נשמע, לכל דבר שיש בו מעלה גדולה יותר, יש חסרון גדול יותר כשאיננו ממלא את יעודו.

נתפלל לה' שנזכה למלא את תפקידנו כבעלי מעלה, ולא, חלילה…