פרשת קרח

והאיש משה עניו

"וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"

א. בורא עולם העיד בתורה הקדושה על שלימות הענווה של משה רבנו בפרשת דיבור אהרן ומרים במשה (1א).

בדברי האור החיים הקדוש נתבאר היאך בפרשה זו נתגלתה מידה זו בשלימותה, משום שהדיבור היה בפניו של משה רבנו, כפי שפירש האור החיים הקדוש (1ב) "והדעת מסכמת בזה [שדיברו בפניו] גם כן, כי מה יועילו דבר לא טוב ביניהם לבין עצמן, אלא אמרו דבריהם דרך תוכחה והוא שומע מילתם" [והביא כן מדברי חז"ל].  ועל פי זה פירש את מאמר הכתוב "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", וזה לשונו: "הודיע הכתוב זו כאן, לפי מה שכתבנו שדיברו בפניו, נתן הכתוב טעם שהוצרך ה' לעשות כל האמור בענין, מטעם כי האיש משה עניו מאוד, ולצד ענוותו נמנע מהשיב להם התשובה המתחייבת לבא בענין, כדי שידעו ההפרש שבין נבואת משה לשאר נביאים".

בהמשך דבריו ביאר האור החיים הקדוש, כי  "מדברי אהרן משמע, כי משה הקפיד על דבריהם, אשר על כן מחלה [אהרן] פניו שימחול להם חטאתם", באומרו "בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ", שפירושו "הגם שהקפדת על הדברים עד שבא העונש, עתה שבא העונש יכופר העון, ולא תשת עוד עלינו חטאת". אולם "אחר שהאמת לא כן הוא, כי משה לא הקפיד על הדבר, לזה התחכם הכתוב וסמוך לדברם בו אמר והאיש משה עניו מאוד. נתכוון לשלול דברי אהרן כאן". ולפי זה ביאר את לשון הכתוב בתפילתו של משה רבנו: "וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" – "טעם אומרו לֵאמֹר, בא בטענה כדי שלא יאמרו שהקפיד ויחזיקוהו כנוטר איבה [ולכן הוא צועק אל ה' להסיר מהם הנגע, כדי שלא יאמרו שהקפיד עליהם], ודברי אהרן יגידו למו [שהרי מדבריו משמע שהמשה רבנו הקפיד עליהם]. לזה אמר בצעקו לה' בשביל שלא יאמרו דברים הנאמרים בסמוך מפי אהרן". ועוד פירש שם: "עוד ירצה, כי אמר לפני ה' קודם התפללו שהוא מוחל על כבודו, ואחר כך התפלל אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ".

ענוותנותו של משה רבנו בפרשת קרח

ב. גם בפרשת מחלוקת קורח ועדתו, מתגלה לעינינו דרגתו של "הָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד", במלוא הדרה ויפעתה, בפרט, בהנהגתו מול דתן ואבירם, כפי שיבואר להלן בדברי האור החיים הקדוש.

• לאחר שקורח ועדתו נקהלו על משה ואהרן, נאמר בפסוק (2א) "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו", וביאר האור החיים הקדוש: "ואומרו וַיִּפֹּל, נגד מה שאמרו שהם מתנשאים על קהל ה', שכללו בדבריהם משה ואהרן, כנגד מה שנוגע למשה נפל על פניו, להראות קצה האחרון ההכנעה. ושיווה נפשו כעפר הארץ, כעבד המשתחוה לפני השררה".
• משה רבנו שולח לקרוא לדתן ואבירם, ובטעם הדבר פירש האור החיים הקדוש (2ג): "נתחכם בזה לדבר עמם ביחוד שלא בשעת הוועד, אולי ירויח דעתם אחד לאחד, גם באמצעות החשיבות אשר הוא מחשיבם לדבר אליהם מכללות הנועדים, יתרכך לבם להטות אוזן. ודקדק הכתוב לומר וַיִּשְׁלַח משֶׁה, שלא היה צריך לזכרון משה ויסמוך על זכרונו בסמוך, אלא להעיר מי הוא השולח, משה מלך ישראל ונביא ה', לקרא לשני הדיוטות, אולי בזה יתעשתו להטות אזנם אליו". וכפי שהזכיר האור החיים הקדוש גם בהמשך דבריו (3א) "שראו כמה השפיל עצמו לפני דתן ואבירם, אולי ישובו וכו', זה יגיד שהשתדל לבל ימותו".
• בסופו של דבר, משה רבנו קם והולך אל דתן ואבירם, ופירש האור החיים הקדוש (3ב) "וַיָּקָם משֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל", צריך לדעת טעם אומרו וַיָּקָם, ואם להודיע שהיה יושב מה יצא לנו מהודעה זו. אכן ירצה על דרך אומרו (משלי טז, יח) לפני שבר גאון, ולפני כבוד ענוה (שם יח, יב), ואמרו ז"ל (שמו"ר מה, ה) השפלתי הגבהתי. והוא מאמר הכתוב וַיָּקָם משֶׁה, קימה היתה לו, במה שהלך לדתן ולאבירם האנשים הרשעים אשר חרפוהו ולא רצו לבא אצלו, והשפיל עצמו הוא והלך אצלם, עליהם נאמר לפני שבר גאון, ועל משה ולפני כבוד ענוה".

ומעתה יש להבין מה רצתה התורה ללמדנו בכך, ויש להבין מה רצתה התורה ללמדנו בכך, לאחר שכבר הודיע הקב"ה מקודם כי "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

וביאר רבי אהרן לייב שטיינמן בספרו אילת השחר (3ד) על פי דברי האור החיים הקדוש דלעיל: "אע"פ שהתורה כבר העידה על משה במעשה דמרים שהוא עניו מכל אדם אשר על פני האדמה, מכל מקום עדיין היה יכול להתעלות בזה, דיש הרבה מדרגות בענווה".

ענוותנותו של משה רבנו בפרשיות נוספות

ג. להשלמת היריעה בביאור מדרגת ענוותנותו של משה רבנו, נעיין בדברי האור החיים בפרשיות נוספות.

• משה רבנו לא רצה לקבל השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים, כאמור בלשון הכתוב (4א) "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם", ופירש האור החיים הקדוש, כי משה רבנו חשש "שמא יארע תקלה לישראל באמצעות מניעת זכותו, וזה מהענוה והשפלות".
• מטבעו של משה רבנו היה "להרכין ראשו מעט כדרך השפלים", כי "יהיה בלבו עניו ושפל לפני א-ל עליון ויהיה ניצב בגופו ולבו מוכנע מאימת מלא כל הארץ כבודו"
• במסכת בבא בתרא (4ב) מבוארת דעת רב יאשיה ש"סירס" את הכתוב בפרשת בנות צלפחד, כי לדעתו "אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב", ולא יתכן שבנות צלפחד שאלו את משה רבנו מה דינן, ומשלא ידע את התשובה, הלכו לשאול את אהרן הכהן. ופירש האור החיים הקדוש (4ג) "ממה שהוצרך רבי יאשיה לסרס המקרא ולדורשו, והוא הפך פשט הכתוב, הרי זה מגיד כי לא מצא לו דרך להעמידו בלא סירוס, ואם היה סובר רבי יאשיה שחולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, היה לו להניח הכתוב כפשוטו, ולהעמידו כשחולק לו רבו כבוד. ויוצדקו הדברים בהאיש משה רבינו עליו השלום, שהיה עניו מאד שהיה חולק כבוד לאהרן אחיו, ומה גם שהיה גדול ממנו".
• משה רבנו נצטווה (5א) "הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי", ופירש האור החיים הקדוש את פשר הציווי להתייצב בפני פרעה: "פירוש שלא ירכין ראשו ולא ירכין קומתו כדרך העומדים לפני גדולים, אלא כגדול העומד לפני קטן. כי כבר עשאו ריבון ושליט עליו. והוצרך לצוותו, לצד שמטבעו של משה להרכין ראשו מעט כדרך השפלים, לזה אמר כי לפני פרעה לא יתנהג כן. עוד רמז לו, כי פרט זה שאומר לו התיצב, לא בכל מקום יסיר מעליו ההכנעה הרגיל בה, אלא לפני פרעה. אבל יהיה בלבו עניו ושפל לפני אל עליון ויהיה ניצב בגופו ולבו מוכנע מאימת מלא כל הארץ כבודו".

ענוותנות של אהרן הכהן והנהגתו המופלאה במחלוקת קורח ועדתו

ד. בדברי חז"ל מבוארת מדרגת ענוותנותו המופלאה של אהרן הכהן, כמאמר הגמרא במסכת חולין (5ב) "אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני נתתי גדולה, לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר, למשה ואהרן אמר (שמות טז, ז) וְנַחְנוּ מָה". ובהמשך שם: "גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר, ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה".

ומצאנו בדברי האור החיים הקדוש (5ג) בביאור ענוותנו של אהרן הכהן, עליו נאמר "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ", וזה לשונו: "נתכוון להגיד שבחו וענותנותו, כי מן הראוי היה לו להקפיד על היותו הוא לפה ואחיו הקטון יגדל ממנו. ואמר כי מלבד שלא יקפיד על הדבר, אלא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. ובאמצעות דברים אלו יגיד כי הגם שהוא "עניו" דַבֵּר יְדַבֵּר, והגם שהיה כבד פה וכמו שפירשתי, שהענוה לא תגרום הרחקת עשות רצון המלך".

מכאן נבוא להעמיק ולהתבונן בפלאות הנהגתו של אהרן הכהן במחלוקת קרח ועדתו, כדברי הרמב"ן (6א) את האמור בפסוק "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו", ומדוקדק כי דווקא משה רבנו נפל עליו פניו ולא אהרן הכהן "כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו, אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך". וביאר מו"ר רבי שמחה זיסל ברוידא בספרו שם דרך (6ב) "מסתבר שאמנם האמין אהרן בכל לבו "שמעלת קרח גדולה ממעלתו אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך", כי אין נראה שעשה רק כאילו מודה בצדקת קורח – אלא ברוב ענוותנותו ומוסרו אכן האמין אהרן שמעלת קורח גדולה ממעלתו, ונתרצה בכהונתו הגדולה רק משום ציוויו של משה ומ"גזירת מלך" עולם. אנו עומדים איפוא, לפני המראה המתגלה לפנינו כאן ואין לנו אלא להשתומם על פלאות דרגתם של משה ואהרן. כשנתעמק ונסור לראות בפרשה, לא נוכל אלא להסתיר פנינו ברוב בושה וכלימה בהביטנו אל נפשינו האכולה מקנאה לשררה והתגאות על הזולת".

ה. ענוותנותם של משה רבנו ואהרן הכהן בפרשת המרגלים

גם בפרשת המרגלים נמצא את ענוותנותם המופלאה של משה רבנו ואהרן הכהן, הנופלים על פניהם לפני כל קהל עדת ישראל, כאמור בכתוב (6ג) "וַיִּפֹּל משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וביאר הרמב"ן: "שראו שהיו העם נועצים לעשות ראש ולשוב מיד, וקמו הצדיקים והשתחוו לאפם ארצה לאמר להם, אל נא אחי תרעו ולא תהיה זאת לכם לפוקה, על כן אמר לפני כל קהל עדת בני ישראל, כי להם השתחוו על אפים".

וכתב בספר שם דרך (6ד) "נתבונן במחזה המופלא הלזה. משה רבנו שעמד בגבורה עילאית בפני פרעה במצרים. וכשירד מהר סיני וראה את העם מחולל סביב העגל, באומץ נשגב יחיד נגד הכלל, לא היסס לשבור את לוחות הברית ולהכריז מלחמה נגד החוטאים בעוז ובתושיה. ואילו בשעה זו משה ואהרן לא עומדים בפרץ בעוז ובגבורה מול העם. וכי לא יכלו משה ואהרן לכלות בהבל פיהם את כל העוברים על פי ה', אך כאן נדמה כאילו עומדים משה ואהרן כאובדי עצות. וסוד הדבר נראה, כי ברוב ענוותנותם וצידקותם המופלאה לא יכלו משה ואהרן לעמוד וללחום בגבורה ובאומץ נגד הכלל בשעה שרוצים למנות אחרים להנהיג את העם במקומם. כי לא יכלו לעמוד על כך שהם הם הראויים להנהיג את העם ולא אחרים. ולכן גדולי עולם אלו נפלו אפים ארצה על פניהם והשתחוו לפני כל קהל עדת ישראל להראות כי כל כח מנהיגותם אינו שייך להם ואינו נובע מרצונם האישי אלא מרצון הבורא שהטיל על שכמם עול זה, והם מצד עצמם מתבטלים לפני כל הקהל ומשתחווים ונופלים לפניהם. פלאי פלאים".

ענוותנו של משה רבנו והתגברותו בפרשת קורח ועדתו – אין בהם סתירה כלל וכלל

ו. הנה כי כן, בורא עולם העיד על שלימות מידת הענווה של משה רבנו. ומעתה יש לתמוה, היאך חשדו במשה רבנו שהוא "מתנשא" ו"משתרר" על קהל ה' (7א) – ההיפך הגמור מתכונתו זו. ומאידך יש לעורר על כך, שכל עמידתו האיתנה בכל תוקף ועוז בפרשת המחלוקת, לכאורה עומדת בסתירה למידות ההכנעה והשפלות.

וביאר בספר להעיר להורות ולהשכיל (7ב) על פי מה שכתב בספר ארחות צדיקים (שער הגאוה) כי "הגאוה נגד הרשעים היא משובחת מאד, להוכיחם ולהכלים אותם". ומכאן אנו למדים "שאע"פ שמידת הגאוה פסולה היא מאד, עם כל זאת יש מקומות ועניינים שעל האדם להתנהג במידת הגאוה. ולפי זה מצאנו פשר והסבר לכל המקרים שהשתמש משה רבינו במידת הגאוה, אע"פ שהיה עניו מכל האדם, והכל כדי להוכיח הרשעים ולהזהיר אותם". והנהגת גאוה זו יסודה בענווה, כמבואר בדברי המאירי (חיבור התשובה) "וכלל הדברים שכל התגברות והתנשאות כשהוא על צד כוונה רצויה, נקרא גם כן ענוה… וכענין מעשה העגל, וכענין מחלקתו של קורח".

הענווה והגדלות אינן סותרות זו את זו

ז. ממוצא הדברים נראה כי בעומק הבנת מידת הענווה, אין בה סתירה לרוממות הדעת וההכרה בערך עצמו, ומתוכה לצעוד בעוז ובגאון בדרך התורה והיראה. וראה בדברי המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין, בספרו אור יחזקאל (8ב) "אין ביאור הענוה שפלות הנפש וכדומה, אלא להיפך, ענוה מקורה בגדלות הלב, ומהכרת גדולת השי"ת ומרוב יראת שמים, לכן אינו שבע רצון מעצמו, משום שמא עדיין לא הגיע לתכלית".

וזהו ההסבר "היאך סירב משה רבנו לקבל שליחותו של הקב"ה, לו היתה ענוותנותו של משה נובעת משפלות וסבלנות הכוחות, לא היה מסוגל לסרב להקב"ה. אבל כיון שתקיפים היו מידותיו ותכונותיו, וענוותו מקורה ביראת שמים, לכן מגודל יראת השמים שבו, חשש שמא קיום השליחות הוי פגיעה ברצונו ית'. או מפני הפגיעה באהרן הכהן, או מחמת שאין זה ראוי לעניו להנהיג את ישראל, או לבוא אל פרעה כשליח ה'".

דברים ברוח זו כתב גם רבי יחיאל יעקב ויינברג, בספרו לפרקים (9ב) בתיאור דמותו של רבי אייזיק שר, ראש ישיבת סלבודקה: "ענווה אין פירושה כפיפת קומה, הרכנת הראש, עיניים מושפלות על הקרקע וצעידה איטית עקב בצד אגודל. הליכה כזו היא זחילה של נמלה, והיא גנאי לאדם שנברא בקומה זקופה. עניו הוא אדם המכיר בלבו את גודל המשימה שהתוותה לו תורתנו, ורואה את המרחק הרב שבינו לבינה".

מידות הכנעה והשפלות של משה רבנו ואהרן הכהן – לעומת מידת הגאווה של קורח

ח. על פי יסודות הדברים שנתלבנו לעיל, נסיים בביאורו הנפלא של הנתיבות שלום, לדין הדברים שהיה בין קורח ועדתו למשה רבנו, המובא בדברי רש"י (במדבר טז, א) בשם המדרש תנחומא, שטען קורח כי "טלית שכולה תכלת" פטורה מחיוב ציצית, והיינו כי ענין התכלת מרמז על יראת הרוממות, וטענת קורח היתה כי עבודת ה' צריכה להיות מתוך רוממות בלבד. ותשובת משה רבנו כי יש חיוב ציצית – עבודת ה' נצרכת למידות השפלות והענווה.

וזהו מה שאמר להם משה רבנו "וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינו עָלָיו", כי "אהרן יש לו מידת מה, היינו מידת ההכנעה והשפלות, כמו שנאמר (שמות טז, ז) [ויאמרו משה ואהרן] וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ, היינו הכנעה ושפלות".