א. רש"י בפרשת שמות (1) מביא את דברי חז"ל כי משה רבנו הרג את המצרי ב"שם המפורש". ואף דוד המלך, כאשר חפר את ה"שיתין" [יסודות] של בית המקדש ומי התהום עלו, השתמש בכתיבת "שם", כמסופר במסכת סוכה (1). ובמסכת יבמות (2) מובא, שמנשה ביקש להרוג את ישעיהו הנביא, ואז אמר ישעיהו "שם" ונבלע בעץ ארז. אך לבסוף לקח מנשה את העץ וניסר אותו, והרג את ישעיהו. ומבואר בזה [בעוד מקומות בדברי חז"ל] ענין השימוש ב"שמות", דהיינו אמירת או כתיבת שמותיו של הקב"ה, אשר באמצעותם נפעלים דברים שאינם כדרך הטבע.
עוד זאת מסופר במסכת סנהדרין (2) על רבא ש"ברא גברא" [ופרש"י: "על ידי ספר יצירה שלמדו צירוף אותיות של שם", רש"י]. אלא שב"גולם" זה לא היה לו כח הדיבור, וכאשר בא לפני רב זירא, אמר לו רב זירא "הדר לעפרך" [משמע שהרגו, יעו' בשו"ת חכם צבי (10)]. ואילו רב חנינא ורב אושעיא ישבו כל ערב שבת ועסקו בספר יצירה, ובראו "עגלה משולשת" [עגלה משובחת] ואכלו אותה. מעשה זה מובא בהמשך הסוגיא בסנהדרין (3) סז, ב) ושם הגירסא: "רבי חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בהלכות יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא". ופרש"י: "עסקי בהלכות יצירה – וממילא אברו להו עגלא תילתא [בראו להם עגל "משולש"] על ידי שהיו מצרפים אותיות השם שבהם נברא העולם, ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקב"ה הן, על ידי שם קדושה שלו הוא" [ובשל"ה הק' (2) מובא שאף השבטים עסקו בצירוף אותיות מספר יצירה ועשו כן. ועי"ש שביאר לפי זה את ה"דיבה הרעה" שהביא יוסף ליעקב אודותם שאכלו אבר מן החי, כי יוסף לא ידע שהבהמות שאכלו השבטים נבראו בספר יצירה, ועל כן לא הוצרכו לשחיטה].
[וראה גם בדברי הרמב"ן בדרשת תורת ה' תמימה (6) במש"כ "שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה", שבכל פרשה בתנ"ך טמון ה"שם", שבו "משתמשים חסידי הדורות היודעים אותו, להמית ולהחיות, לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולבנות ולנטוע" [ועי' במהרש"א בברכות (7)]. ובדברי הרמב"ן בפרשת תצוה (6) נתבאר כי ה"אורים והתומים" היו שמות קודש שהשתמשו בהם].
ובמסכת ברכות (7) אמרו חז"ל כי "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ", ופרש"י: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו".
ודאי שהדברים עמוקים, אולם במובן הפשוט המתבאר מכל הדברים המובאים לעיל הוא, שמכ"ב אותיות האל"ף בי"ת ניתן לצרף צירופים שונים של שמות. ובריאת העולם על ידי הקב"ה נעשתה ב"שמות", וכל "שם" היה מורכב מצירוף אחר של אותיות. והיינו דברי הגמרא שבצלאל היה יודע "לצרף" אותיות שמים וארץ, כלומר בצלאל ידע את הסודות המופלאים של צירופי האותיות שיצרו את השמות בהם ברא הקב"ה את העולם. וכפי שמבואר בדברי רש"י, בחיבור הנקרא 'ספר יצירה' [המיוחס לאברהם אבינו שחיברו, יעו' בדברי השל"ה (3)], נמסרה החכמה של "צירוף האותיות" שבהם נבראו שמים וארץ. ולפיכך, האמוראים שידעו את "צירוף האותיות" שיוצר "שם" שבו ניתן לברוא בעלי חיים, ידעו "לברוא" בכל ערב שבת עגלה משובחת לאכילה בסעודת השבת.
גם בדורות אחרונים העיד החכם צבי (10) ובנו היעב"ץ (11) על זקינם, רבי אליהו אבד"ק חעלם, שברא 'גולם'.
והנה ראשית כל, יש להבין מהו סוד פעולת "השמות" וה"שימוש" בהם.
ב. פתח להבנת ענין שמותיו של הקב"ה נתבאר בדברי הרמח"ל בספר דרך ה' (7), שכתב כי אילולא שמותיו של הקב"ה לא היה שייך יחס להקב"ה להתפלל ולהתקרב אליו "ואמנם כפי כל פרטי השפעותיו, רצה ונקרא בשמות שונים". וביאור הדברים הוא כדברי המדרש המובא בנפש החיים (7) "באותה שעה היה מבקש משה שיודיענו הקב"ה את השם הגדול וכו', אמר ליה הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא". והיינו שהזכרת שמותיו של הקב"ה גורמת להשפעה כפי ההשפעה שהשם הזה גורם. אמנם יש בחינה נוספת ב"שמותיו" של הקב"ה, והיא, שעל ידי הזכרת השמות האדם יכול לשנות את הטבע. וכפי שמבאר הרמח"ל שסדר הנהגת הטבע הוא על ידי המלאכים כפי מה שנמסר להם לפעול על פי הטבע, אך על ידי הזכרת "שמות" ניתן לשנות את ההנהגה הטבעית של המלאכים, ובזה לחדש נסים ונפלאות שלא בדרך הטבע, עי' היטב בדבריו [וזהו מה שידוע בשם "קבלה מעשית"].
ג. אלא שיש לתמוה על הנ"ל מדברי המשנה במסכת אבות (1) "וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא חֳלָף". ורבנו עובדיה מברטנורא הביא את דברי חז"ל באבות דרבי נתן (1) שפירוש הדברים ש"כל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא", ומעתה צ"ע אימתי הותר השימוש ב"שמות", ואימתי נאסר.
ועוד צ"ב, דהנה בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין (3) נתבררו ג' חילוקי דינים בדיני כישוף: [א] העושה מעשה על ידי כשפים חייב סקילה. [ב] אם אינו עושה מעשה כמו האוחז את העינים, פטור אבל אסור. [ג] על ידי ספר יצירה מותר לכתחילה [ובדין "מעשה שדים", יש שאסרו ויש שהתירו, יעו' במחלוקת הראשונים המובאת בטור ובית יוסף ושו"ע(4)].
ויש להבין במה שונה השימוש בספר יצירה שמותר לכתחילה, ממעשה כשפים שמחוייבים עליו סקילה, ועליו נאמר שם בגמרא "אמר רבי יוחנן, למה נקרא שמם כשפים, שמכחישים פמליא של מעלה".
אמנם כבר כתב רש"י בסנהדרין (3) כי בצירוף אותיות השם שבהם נברא העולם "אין משום מכשפות, דמעשה הקב"ה הן, ע"י שם קדושה שלו הוא". ובביאור הדברים כתב החתם סופר (10) שענין "פמליא של מעלה" הוא, שהשי"ת מנהל את עולמו על ידי ה"שרים" הממונים הנקראים "פמליא" שלו. ומעשה כשפים מונע ומעכב את סדר המלאכים וכח פעולתם, ומכחיש את כוחם בקיום העולם, ולכן נאסר. אולם מה שנעשה ע"י ספר יצירה "שאינו נעשה בסוד פעולת המלאכים וסדרי הנהגתם, לפי שעניינו גבוה מהם, הוא ברזי האותיות וצירופי השמות בהם ברא קוב"ה עלמא, ואין בו הכחשת פמליא של מעלה. ולכך כשיעסקו הצדיקים בקדושה וטהרה, חדי קוב"ה ומוסיף על יצירתו הראשונה ובורא עוד כרצונם, ולהכי כל כהאי גוונא אין בו איסור" [דברי הגר"א וייס במנחת אשר (11) בביאור החת"ס].
ד. והתשובה לשאלה, היאך הותר השימוש בספר יצירה, בעוד שאמרו חז"ל "ודאשתמש בתגא חלף", מתבארת בדברי הלבוש המובאים בש"ך (4) יו"ד סי' קעט ס"ק יח) שכל ההיתר להשתמש בשמות נמסר רק למי "שיתעסקו בהם בקדושה ובטהרה ולצורך קדושת השם או לצורך מצוה רבה, אשר לא נמצא זה בדורות הללו בעוונותינו הרבים" [ומוסיף שם, כי אפילו בזמן חז"ל מצינו שנענש ישעיהו הנביא על הזכרת שמות (2). ויסוד הדברים מתבאר גם בהגהות היעבץ על מסכת עירובין (1) ובדברי ספר העיקרים המובא בשו"ת וישב הים (5) שכתב כי ישעיהו הנביא הזכיר את השם "להנאת עצמו" ולכן נענש]. וסיים הש"ך: "גם בספרי המקובלים מבואר שעוון גדול הוא המשתמש בשמו, על כן המונע יבורך".
והדברים מפורשים גם במש"כ הרמח"ל (7) בסוף דבריו הנ"ל: "אכן הדבר ברור שאינו ראוי והגון להדיוט שישתמש בשרביטו של מלך, ועל דבר זה אמרו חז"ל דאשתמש בתגא חלף, ואין היתר בדבר אלא לקדושים הקרובים לו ית' ודבקים בו, שישתמשו בזה למה שיולד ממנו קידוש שמו ית' ועשית רצונו באיזה צד שיהיה. וזולת זה, אף על פי שלא תמנע הפעולה למשתמש, אם ישמר דרכי השימוש כראוי, ענוש יענש על זדונו" [ועי' במאמרו של רבי ראובן מרגליות בקונטרס חסדי עולם (9) שהרחיב את היריעה ממאמרי חז"ל שהיו משתמשים בשם, ומדברי הראשונים ואחרונים בענין זה].
ה. רבי יעקב הלל [ראש ישיבת חברת אהבת שלום בירושלים], הרחיב את היריעה בסוגיא זו בספרו שו"ת וישב הים (5), והגדיר את הדברים: "סוג ההשתמשות בשמות הנזכר כאן לאיסור הוא ענין אזכרת שמותיו יתברך וצירופיהם בפה, ואינו ענין ל"קבלה מעשית" שהיא בכח השבעות מלאכי העשיה דווקא, בהזכיר או בהיכתב שמותיהם שזהו דבר מסוכן ותועלתו מפוקפק כמבואר שם. ולכן להראויים לכך, ובתנאים הנכונים, אין איסור בשימוש שמות שמסוג זה ולא תוצאות לווי שליליים. אבל ענין מעשה שדים והשבעתם הנזכר גם הוא מענין קבלה המעשית".
ואמנם כתב הבית יוסף (4) הובא ברמ"א שם) "מעשה שדים שהתירו קצת הפוסקים, ראינו שרוב הנטפלים להם, אינם יוצאים בשלום מתחת ידם, ולכן השומר נפשו ירחק מהם". ובביאור הגר"א לשו"ע (4) ציין למה שכתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים (8) בכמה מקומות ש"מי שעוסק בהשבעות מלאכים לא יהיה סופו טוב", ו"אין מזיקים מתגרים אלא במי שמתגרה בהם כגון שכתבו הוא או אבותיו קמעות או עסקו בהשבעות".
וראה בהרחבה בשו"ת וישב הים (5)-(12)-(13) בענין כתיבת קמיעות, לחשים וסגולות, על פי ההלכה ודברי האריז"ל והמקובלים. ובמה שהביא ארבעה טעמים מדברי האריז"ל לאסור השימוש ב"קבלה מעשית". ומכל מקום סיים: "אם נמצא באיזהו מקומן ובאיזה זמן שהיו גדולי ישראל שהשתמשו באופני הקבלה המעשית ובקמיעין וכדומה, בודאי שהיה על פי התנאים הנזכרים שהציבו גדולי הדורות הפוסקים והמקובלים, ובסיבות הכרחיות של קידוש השם והצלת הכלל ופקוח נפש, והם היודעים באמת החילוקים וההיתרים באופני האסור והמותר", עי"ש כל דבריו.
ו. בדינו של אדם הנברא בספר יצירה מצינו כמה שיטות:
[א] בשו"ת חכם צבי (10) הסתפק האם מצטרף למנין, ויתכן שיש לו דין "ישראל", אך למעשה לדעתו אינו מצטרף, וגם אין איסור בהריגתו. [ב] לדעת היעבץ (10) פשוט שאין לצרפו למנין, כי אין דינו כאדם אלא כחיה ובהמה. [ג] דעת החזון איש (10) שדינו כאדם, אלא שאין דינו כישראל. [ד] ורבי יוסף ענגיל בציוניו לש"ס (10) נקט שדינו כעבד כנעני. וראה סיכום השיטות במנחת אשר (11), ובמה שכתב שם בענין בריאת אדם על ידי ספר יצירה בשבת.
