א. נאמר בתורה (1) "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב". ומכאן למדו חז"ל במסכת גיטין (1) שיש לקדש את זרע אהרן: "לכל דבר שבקדושה – לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון". ופרש"י: "לפתוח ראשון, בכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה הוא ידבר בראש. ולברך ראשון, בסעודה. וליטול מנה יפה ראשון, אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר, לאחר שיחלקו בשוה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה". ומבואר בדבריו שענין 'וקדשתו' מתרחב, וכמעט בכל דבר שיש בו ענין של כבוד, יש לכבד את הכהנים מדין 'וקדשתו'.

ברם התוספות שם ((1); ד"ה וליטול) כתבו: "וליטול מנה יפה ראשון, כגון במעשר עני או בצדקה אם הוא עני או בחברים המסובין בסעודה. אבל במידי דשותפות לא, דאמרינן בפרק מקום שנהגו (פסחים נ, ב) דהנותן עינו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם". ומבואר בדבריהם, שדין 'וקדשתו' האמור בדברי הגמרא "ליטול מנה יפה ראשון" פירושו קדימות הכהן בענייני מעשר עני או צדקה או בחברים המסובין בסעודה" [שלא כדברי רש"י, שפירש "ליטול מנה יפה ראשון" לענין חלוקת שותפות. ואילו לפי תוספות "במידי דשותפות" לא נאמר דין 'וקדשתו']. ועי' בשו"ע (4) ובמשנה ברורה ((4); סי' רא ס"ק יג) במה שהביאו לדינא דיני 'וקדשתו'.

והנה דברי הגמרא בגיטין נאמרו בביאור המשנה (1) שאחת מתקנות חז"ל "מפני דרכי שלום" היתה, ש"הכהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל". ועל כך הקשו, שאין זו תקנת חכמים אלא דין דאורייתא של 'וקדשתו', להקדים את הכהן. ותירצו שם, שבכל דבר של כבוד מדין 'וקדשתו' "אם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו, הרשות בידו", מה שאין כן בקריאת התורה, שאין הכהן רשאי למחול על הקריאה ראשון, כמבואר בגמרא טעם הדבר.

עוד מצינו מפורש במשנה במסכת הוריות (1) שהכהן קודם לישראל "להחיות ולהשבת אבידה". וגם בהלכות צדקה ופדיון שבויים מפורש בשו"ע (1) שכהן קודם.

ב. מפשטות דברי הרמב"ם בספר המצוות (2) וביד החזקה (2), ומדברי ספר החנוך (3) נראה כי החיוב לכבד את הכהנים הוא מהתורה, וכן הובא בריב"ש (2) כי הסמ"ג והסמ"ק מנו את המצוה לכבד את זרע אהרן, במנין המצוות [וראה טעם המצוה בספר החינוך; (3)].

והמשנה ברורה ((4); סי' רא ס"ק יג) כתב כי המגן אברהם מצדד, שהלימוד מ'וקדשתו' הוא דאורייתא, ולא אסמכתא בעלמא. ולכן תמה המג"א, מדוע אין נזהרים עכשיו להקדים את הכהן לכל הדברים שהוזכרו לעיל. והבאר היטב ((4); סי' רא ס"ק ו) הביא את תירוצו של המג"א, שבזמן הזה אין אנו בקיאים ביחוסי כהונה, ולכן אין נזהרים כל כך בזה, המיוסדים על דברי הריב"ש (2) שכתב כי "כהנים שבדורינו שאין להם כתב היחס, אלא מפני חזקתן נהגו לקרוא להם ראשון בתורת כהן".

אמנם כבר כתב המנחת חינוך ((3); ס"ק י) "דהמשנה למלך וכן המג"א הביאו דאפשר כיון דהאידנא לאו כהני מיוחסים הם, אין מקפידים. והמשנה למלך מפקפק על זה כיון דהוא ספק, הוי ליה ספיקא דאורייתא" [ולחומרא]. והבאר היטב ((8); ס"ק פב) הביא מדברי הכנסת יחזקאל ש"חלילה להוציא לעז על יחוסי כהונה בזמן הזה – ובמקום אחר הרחבנו את היריעה ב'עולמות' [שיעור נה] בענין "חזקת כהונה".

 ג. פרטי המצוה לכבד את הכהנים

• בבציעת הפת – פסק השו"ע (3) "אם המסובים רבים, גדול שבכולם בוצע". והוסיף הרמ"א: "ואם שוים ואחד מהם כהן, מצוה להקדימו". עי"ש במשנה ברורה (3), ובמה שכתב: "כשיש שם כהן שמצוה להקדימו וכנ"ל, אם רוצה אחר לבצוע, והוא הדין לברכת המזון, צריך ליטול ממנו רשות [ולא מהני מה שיאמר ברשות הכהן אם לא נתן לו הכהן רשות]". ובדברי שער הציון (שם ס"ק סה) האם בעל הבית צריך ליטול רשות מהכהן.
• בזימון – פסק השו"ע (4) בהלכות ברכת המזון (4) "כהן תלמיד חכם, מצוה להקדימו, שנאמר וקדשתו, לפתוח ראשון ולברך ראשון". ועי' במשנה ברורה שם, עוד פרטים בזה.
• למנות ש"ץ שהוא כהן – כתב המשנה ברורה ((4); סי' נג ס"ק לו) בשם שיירי כנסת הגדולה: "אם שני חזנים שוים, כהן קודם ללוי, לוי לישראל. ותלמיד חכם קודם לעם הארץ, אפילו הוא כהן, וכל שכן לוי".
• האם צריך לכבד מוהל כהן למול את בנו – בשו"ת מהרשד"ם (5) פסק שבוודאי יש להקדים את המוהל המומחה יותר, אך אם אין הבדל ברמת המומחיות, ראוי להקדים את המוהל הכהן מדין 'וקדשתו'.
• אבֵלים שיש ביניהם כהן, האם הוא קודם לאחרים – בשו"ת חלקת יעקב (5) רצה השואל לדמות את הספק בזה, למבואר במהרשד"ם הנ"ל (5) שיש להקדים מוהל כהן, והוא הדין כשיש כמה אבלים, הש"ץ הכהן קודם. אולם החלקת יעקב נקט שיש לחלק בין הנדונים, ולכהן אבֵל אין קדימות מדין 'וקדשתו', מכיון שלדעת התוספות בגיטין [(1); ובמשנה ברורה ((4); סי' רא ס"ק יג) הביאו לדינא] "במידי דשותפות" לא נאמר 'וקדשתו', ולענין התפילה ואמירת הקדיש ששייך לכל האבלים, הכהן שותף לחבריו הישראלים שגם כן מתפללים עמו באותו בית כנסת, ולכן אין לו קדימות מדין 'וקדשתו' [ועי' במה שדן בספר רץ כצבי (12) בדברי המהרשד"ם והחלקת יעקב].

גם בשו"ת רבי שלמה אייגר (10) פסק  שאין לש"ץ כהן אבל קדימות על אבלים אחרים, עי"ש בנימוקיו.

• סדרי עדיפויות ב'טרמפיאדה' – הרב ישראל שחור כתב בקובץ תחומין (5) שיש לכהן קדימות מדין 'וקדשתו'. אמנם על פי דברי הגמרא בפסחים המובאת בתוספות בגיטין (1) ש"הנותן עיניו בחלק היפה אינו רואה ברכה בעולם", נמצא שאין הכהן רשאי לדרוש לעצמו זכות קדימה.

ד. דברי הפוסקים האם נאמר דין 'וקדשתו' לכבד:

• כהן קטן או כהן בעל מום – המג"א (8) כתב: "דמצות עשה דוקדשתו לא נאמר על כהן קטן, דהא כתיב "כי את לחם אלקיך הוא מקריב", וקטן לאו בר עבודה הוא". אמנם כבר הקשה עליו רעק"א (8) מדברי הספרא שהובא בחינוך (3) שיש חיוב 'וקדשתו' גם על כהן בעל מום, ואע"פ שאינו בכלל "כי את לחם אלקיך הוא מקריב". וכן תמה המנחת חינוך ((3); ס"ק ח) על המג"א, עי"ש בדבריו.

[ובשו"ת אבני חפץ (8) דקדק רבי אהרן לוין, אב"ד רישא [גליציה] את יסוד דבריו של המג"א בלשונו של רש"י בגיטין (1) שכתב על מאמר הגמרא "וקדשתו, לכל דבר שבקדושה", וז"ל: "וקדשתו כי את וגו'". ותמוה מה רצה רש"י להשמיענו בתוספת המילים "כי את וגו'", ולא הוסיף דבר בפירושו. וכתב האבני חפץ: "דבר גדול השמיענו רש"י בזה, כי רצה לעורר אותנו, שנשים לב לסוף הכתוב של וקדשתו, שנתן טעם לדבריו, מדוע יש לקדש הכהן, כי את לחם אלקיך הוא מקריב, ומזה יש להוכיח גדולות ונצורות, שכל החיוב של וקדשתו עם כל הפרטים המסתעפים ממנו, והיינו לקדשו לכל דבר שבקדושה, לא שייך רק בכהן שמקריב לחם אלקים, כלומר שעובד עבודה במקדש"].

ולמעשה הביא הפסקי תשובות (8) שיש להחמיר ולכבד כהן קטן ובעל מום מדין "ספק דאורייתא לחומרא".

• כהן עובר עבירה – מפורש בספר החינוך (3) שאין לכבדו מדין 'וקדשתו'.
• כהן חלל – כתב המנחת חינוך ((3); ס"ק ג) "שודאי אין מצוה לכבדם, דהרי הם זרים לכל דבר".
• קדימות קבורת כהן – בשו"ת שבט הקהתי (10) דן רבי שמאי קהת גרוס, דיין בבד"ץ בעלז, בשאלה: "כשיש שני מתים בעיר ואחד מהם כהן, האם צריך להקדים ולקבור את הכהן הראשון מדין "וקדשתו". ובדבריו הביא את תשובת רבי שלמה אייגר (10) שכתב כי זכות הקדימה של כהן מדין 'וקדשתו' היא רק בחייו ולא לאחר מותו "דהיכן מצינו מצוה לכבד כהן אחר מותו". והטעים כי הסיבה לכך היא, משום שדין 'וקדשתו' תלוי ב"כי את לחם אלקיך הוא מקריב" – וכהן מת ודאי אינו ראוי לעבודה, ולכן אין בו דין 'וקדשתו'. [ובספר מגדים חדשים על מסכת ברכות (10) הוסיף: "דדווקא בת"ח יש דין קדימה על העם הארץ אף אחר מיתה, משום דהת"ח כבודו אינו מצד הגוף אלא מחמת התורה שהרבה קניינו, וזה לא נתבטל במיתתו, דרק הגוף מת אבל ענין כבוד התורה נשאר אצלו. משא"כ בכהן שקדושתו קדושת הגוף, וכיון שמת אין לו שום מעלה על הישראל, וצ"ע"].
• כוהנת – הפסקי תשובות ((8); הערה 465) כתב שאין המצוה אלא לקדש הכהנים מזרע אהרן, אך לא בנות כהן אפילו בתולות ברשות אביהם. והסברא בזה מובנת על פי המבואר לעיל,  שבפסוק נאמר שדין 'וקדשתו' תלוי בסיפא דקרא "כי את לחם אלקיך הוא מקריב", ונשי הכהנים הרי אינן עובדות בבית המקדש.

 ה. קדימות הכהן בקריאת התורה

כאמור בדברי הגמרא בגיטין (1) הכהן עולה לתורה ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל, ומתקנת חז"ל "משום דרכי שלום", אין הכהן והלוי רשאים למחול על כיבוד זה, וכן נפסק בשו"ע ((4); סי' קלה סע' ג-ד) ובמשנה ברורה (שם).

והנה בסוגיית הגמרא (1) נאמר כי דין זה שאין הכהנים והלוויים רשאים למחול נאמר רק בשבתות וימים טובים, ולא בימי שני וחמישי. ועי' בשו"ת יביע אומר (7) במה שדן להלכה ולמעשה, האם חילוק זה נפסק לדינא, וכגון במקום שיש בר מצוה ביום שני או חמישי, האם מותר לבקש מהכהן שיצא מבית הכנסת כדי להעלות אב ובנו לתורה, כשבר המצוה הוא ישראל, יעו"ש בדבריו.

אמנם בעיקר הדין – אימתי מותר לתת עליה לישראל הגם שהכהן נמצא בבית הכנסת – נשאו ונתנו גדולי האחרונים, ובזמנים מיוחדים יש שהתירו הדבר, יעו' בהרחבה בספר פסקי תשובות (9).

 ו. האיסור להשתמש בכהן בזמן הזה

בדברי הירושלמי (6) מפורש כי "המשתמש בכהנים מעל". והביא המרדכי (6) "מעשה בכהן שיצק מים על ידי רבנו תם, והקשה לו תלמיד, הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל. והשיב רבנו תם, שאין בכהנים קדושה בזמן הזה. ועל כך הקשה התלמיד: "אם כן, כל מיני קדושה לא ליעביד להו". ושתק רבנו תם. והשיב רבנו פטר: "נהי דיש בהם קדושה, יכול למחול" [והביא ראיה לדבריו מהגמרא בקידושין]. דברי המרדכי נפסקו לדינא ברמ"א (6) "אסור להשתמש בכהן אפילו בזמן הזה, דהוי כמועל בהקדש, אם לא מחל על כך" [ועי' במנחת חינוך ((3); ס"ק ב) שדייק מדברי החינוך, שגם לענייני כבוד הכהן לא מהני מחילה].

אמנם במשנה ברורה ((6); ס"ק קעה) הביא את דעת הט"ז "שאינו יכול [הכהן] ליתן רשות להשתמש בו אלא אם כן יש לו איזה הנאה, כגון בשכר, או אפילו בחנם לאדם חשוב שהוא חפץ לשמשו ונהנה מזה, אבל אם אין לו שום הנאה מזה אין יכול למחול. דאע"ג דכבוד יוכל למחול, שימוש ענין של בזיון הוא". ופסק המשנה ברורה: "וטוב להחמיר לכתחילה [כדעת הט"ז]. ולהשתמש בהם שירות בזויות, בודאי יש ליזהר".

ועי' בשו"ת יביע אומר ((7); סימן כב) במה שדן בדברי המרדכי, ופסק "שלפום דינא נקטינן שרשאי הכהן למחול על כבודו ולהגיש מגדנות או משקאות לפני האורחים או לפני קהל הלומדים. ומכל שכן, כשמתעורר הכהן מעצמו ומשמש את הקהל מרצונו הטוב, שיש לומר דלכולי עלמא רצונו זה כבודו".

והגאון מבוטשאטש כתב בהגהות אשל אברהם (6) שאין לחשוש שמא הכהן אינו מוחל בלב שלם, כי "דברים שבלב אינם דברים כלל". אולם "כשעל פי אומדנא ברורה מרגיש שאין מחילתו בלב שלם, ימנע את עצמו מזה, כן הוא על הצד היותר טוב".

ועי' פרטים נוספים בספר פסקי תשובות (9) (8) בדין כהן שמחל על כבודו, האם מותר להשתמש בו, ודיני שימושים בזויים בכהנים, שימוש כהן בכהן, ושימוש בכהן עם הארץ או בעל עבירה.

ז. קדושת הלוויים וחשיבותם

בהצלת נפשות ובצדקה – מפורש במשנה בהוריות (1) ובשו"ע (1) שלוי קודם לישראל.

בבציעת הפת ובזימון – בבאר היטב ((4); סי' רא ס"ק ו) הביא שנחלקו הפוסקים בדבר, וכתב המשנה ברורה ((4); סי' רא ס"ק יג) "טוב להקדים הלוי גם כן לישראל אם הם שווין בחכמה בברכת המזון ובהמוציא, וכן בנתינת צדקה, דהא מקדימין אותו בקריאה גם כן לפני ישראל". והנוסח "טוב להקדים" פירושו, שקדימות הלוי לישראל אינו חובה אלא רשות, ולכן רק "טוב" להקדים, כי אין חיוב בדבר.

נתינת עליה ראשונה ללוי כאשר אין כהן בבית הכנסת – בגמרא בגיטין (1) מובא: "אמר אביי, נקטינן אין שם כהן נתפרדה חבילה", ופרש"י: [א] "איבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל". [ב] "שאין סדר לדבר להקדים לוי לישראל ומי שירצה יקדים". ולפי פירוש זה יכול ישראל לעלות לתורה לפני הלוי".

ועי' בפסקי תשובה (9) ובספר רץ כצבי (13) פרטים נוספים בדין זה.

וראה בהרחבה במאמרו של הרב אברהם צבי הלוי רבינוביץ בקובץ תחומין (11) בענין מעמד הלוים בעבר ובהווה.

* * *

פשטות ההבנה בדין 'וקדשתו' היא, נתינת כבוד לכהן, וכמשמעות דברי הרמב"ם (2) בענין. ויעו' בדברי הגרי"ד סולובייצ'יק המובאים בספר רץ כצבי (13) (12) במה שחידש כי גדר חיוב 'וקדשתו' הוא דין להבדיל קדושת הכהונה מקדושת ישראל, יעו"ש בהרחבה למאי נפקא מינה.