א. קול באשה ערוה – סוגיות הגמרא

חז"ל קבעו כי קולה של אשה הוא "דבר ערוה", ולכן אסור לשומעו. רבותינו הראשונים נחלקו, האם איסור זה נאמר בשעת קריאת שמע בלבד, או שהאיסור הוא כללי [כאיסור ראיית ערווה וכדומה] ולאו דווקא בקריאת שמע. לדעת הרא"ש (1ב) איסור זה לא נאמר על קריאת שמע, והוא איסור כללי. במעדני יום טוב, ביאר את כוונתו, שאין איסור לקרוא ק"ש בשעה ששומע קול אשה, כי חז"ל התירו זאת "כדי שלא יבוא לידי ביטול קריאת שמע".

אולם המרדכי (1ג) כתב בשם רב האי גאון, כי איסור "קול באשה" נאמר לענין קריאת שמע, ולכן "אסור לומר דבר שבקדושה בשמיעת קול שיר של אשה". אך כתב שמכיון שבזמן הזה אנו יושבים בין העובדי כוכבים, וקשה להימנע משמיעת קול אשה "ועת לעשות לה' הפרו תורתך, הלכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת שיר נשים ארמאות".

הבית יוסף (1ה) הביא את דבריהם, ואת דברי רבינו יונה שאין איסור בשעה שאשה מדברת כדרכה "ואפילו בשעה שמנגנת, אם יכול לכוון לבו לתפילתו בענין שאינו שומע ואינו משים לב אליו, מותר" [וראה בדברי הבית יוסף, בענין השמטת הטור והרמב"ם (1ד) לדין "קול באשה ערוה" בהלכות ק"ש, ובביאור שיטתם בשו"ת באר שבע (2ד)].

• להלכה – פסק מרן השולחן ערוך בדיני קריאת שמע (2א) "יש להיזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע", וברמ"א הוסיף שאף קול אשתו נאסר, אבל קול שרגיל בו אינו נחשב ערווה.

• פרטי דינים – המשנה ברורה (שם) כתב כי בדיעבד אם קרא בעודו שומע קול אשה, יקרא שנית אך לא יברך ברכות ק"ש. עוד כתב, שאיסור שמיעת קול אשה בשעה שקורא ק"ש הוא אף באשה פנויה "אבל שלא בשעת קריאת שמע, שרי, אך שלא יכוון להנות מזה כדי שלא יבוא לידי הרהור". ולענין שמיעת קול שאר העריות, כתב לאסור לשמוע אפילו שלא בשעת קריאת שמע, וכן פנויה נדה. ולכן: "בתולות דידן כולם בחזקת נדות הן משיגיע להן זמן וסת", ואסור לשמוע את קולן. כמו כן כתב לאסור לשמוע קול פנויה נכרית. אך כשנמצא במקום שאין לו אפשרות אחרת, רשאי לקרות ולברך "כיון דלא מצינו שמקרי ערוה מדאוריתא, ויתאמץ לבו לכוון להקדושה שהוא עוסק ולא יתן לבו לקול הזמר", כדברי המרדכי (1ג). לקמן נרחיב בביאור פרטים אלו.

הברכי יוסף (2ב) דייק מלשון השולחן ערוך שכתב "יש ליזהר" ולא כתב "אסור", כי דעתו רק להחמיר לכתחילה שלא לקרוא ק"ש בשעה ששומע קול ערווה, מאחר ולדעת הרמב"ם איסור זה לא נאמר לענין ק"ש.

ואכן בשולחן ערוך בהלכות אבן העזר (2ג) כתב מרן "בסתם" בלשון "אסור לשמוע קול ערוה" [ובבית שמואל שם הוסיף: "אבל קול פנויה או קול אשתו מותר, אלא בעת תפילה אסור].

• איסור "קול באשה ערוה" מהתורה או מדרבנן [והפסוק "אסמכתא" בלבד] – מחלוקת הפוסקים בשדי חמד (3א).

ב. קולה של פנויה, אשתו נדה או של נכריה

באגרות משה (3ב) ציין בנדון שמיעת קול אשה פנויה לדברי הבית שמואל (2ג) שהקל, וכתב בשם הבאר היטב שדייק מלשון הבאר שבע, שהתיר רק קול אשתו שלא בשעת התפילה, משמע שפנויה שאינה אשתו אסור תמיד. אך למעשה כתב שאין לחוש לדבריו, וכפי שפסק המשנה ברורה (2א) להקל. ונכרית אף שהיא פנויה, נחשבת כערווה. ואף בפנויה יש להיזהר שלא ליהנות מקולה, שלא יבוא לידי הרהור. ומכל מקום התיר מעיקר הדין לשמוע קול בנות פחות מגיל אחת עשרה, אך בגדולות יותר, אף אם יודע שטרם ראו דם, אין להקל.

• שמיעת קול אשתו נדה – בפתחי תשובה (3ג) כתב שמאחר שמצינו בגמרא "היקש" אשה נדה לאשת רעהו, יש לאסור גם שמיעת קול אשתו נדה. וראה בשו"ת יביע אומר (3ד) שהביא מדברי הפוסקים המקילים בזה.

•  קול אשה נכריה – באגרות משה (4א) נקט כי לדעת המחמירים לקרוא ק"ש בשעה ששומע קול אשה, יש לאסור גם בקול אשה נכרית, שהרי אף בקול פנויה יש להחמיר בק"ש כפי שפסק הב"ש (2ג). ואף אם יודע בעצמו שאין לו הרהור משמיעת קולה, אך מכיון שיכול הדבר להביא להרהור, נחשב קולה כ'ערווה', ואסור.

ג. האם מותר לשמוע קול דיבור או נאום של אשה

במסכת קידושין (4ב) מובא כי רב יהודה נמנע מלשאול בשלום אשתו של רב נחמן מפני "שקול באשה ערווה", ופירש רש"י: "ואם אשאל בשלומה תשביני". וכתב הרשב"א (4ג) שמוכח ממעשה זה שאסור אף לשמוע קול דיבור של אשה, ולא רק קול זמר שלה. אמנם נראה כי "דווקא קול של שאילת שלום או בהשבת שלום כי התם, דאיכא קירוב הדעת". אולם המהרש"ל כתב בספרו ים של שלמה (4ד) שדברי הגמרא נאמרו כ"דיחוי" בלבד, ולא משורת הדין, שהרי מהפסוק נראה כי רק קול זמר נאסר, וגם "לא מצינו שנזהרו גדולים הראשונים מלדבר עם האשה בכמה עובדא שבתלמוד".

וראה בהרחבה בדברי הבן יהוידע (4ה) שהביא ראיות מהתנ"ך שלא חששו לקול דיבור נשים: בנות צלפחד דיברו לפני משה, דוד דיבר עם אביגיל, אליהו עם האשה הצרפתית, ועוד. ולכן נקט כי האיסור הוא רק "במדברת דרך שיר ושירה", ורק בדברים של חיבה שאינם לצורך כלשהו או לצורך, וכן בשאילת שלום אסור.

ממוצא הדברים דנו הפוסקים, האם מותר לאשה לשאת דרשה או נאום בפני ציבור שנמצאים בו גברים. בשו"ת שבט הלוי (5א) כתב כי בנאום של אשה, כיון שהדרך "להנעים קולה ולהחניף השומעים, לא גרע מהשבת שלום דאסור", ו"כל דיבור של הרחבת הלב, צריך להקפיד".

אולם באגרות משה (5ב) כתב כי מותר לבת מצוה, "לומר איזה מילים לכבוד שמחתה",  אך התנה שתאמר זאת על יד השולחן ולא על הבמה. ובתשובה אחרת (5ג) התיר לאשה למסור שיעור, אם זה באופן חד פעמי, בתנאי שתשב בעת השיעור, ושיהיה בבית פרטי ולא בבית כנסת. וראה עוד בספר רץ כצבי (5ד) בדברי הפוסקים בנדון.

ד.  שמיעת קול אשה שאינו רואה אותה ואינו מכירה

במסכת תענית (6א) אמר רבי יצחק: "כל האומר רחב רחב מיד נקרי" [רואה קרי בעקבות אמירתו], מבואר כי זהו רק ב"יודעה ומכירה". וכתבו תוספות: "ומכירה, שראה אותה".

לאור האמור, דנו הפוסקים, האם שמיעת קול אשה נאסרה רק בתנאי שהשומע רואה ומכיר אותה, או שאיסור "קול באשה ערוה" חמור יותר, ונאסר בכל מקרה – ראה בהרחבה בשו"ת יביע אומר (6ב) ובמה שהסיק, שמאחר שנחלקו האם קול באשה נאסר מהתורה או מדרבנן [ראה לעיל (3א) בדברי השדי חמד], ולדינא העיקר שאיסורו מדרבנן, לכן "יש להקל כשאינו יודעה ומכירה". אך אם ראה תמונת האשה, אין היתר. עם זאת, בתשובה מאוחרת יותר (7א) חזר בו הגר"ע יוסף, וכתב שאין איסור אם ראה תמונה אלא רק אם ראה אותה ממש.

ה. קול אשה הנשמע באמצעות רמקול, רדיו או הקלטה

עוד דנו הפוסקים, האם שמיעת קול אשה נאסר רק כאשר שומע את קולה ממש, אבל כששומע את קולה באמצעות רמקול, הקלטה או בשידור, הדבר מותר. או שגם באופן זה, נאמר איסור "קול באשה ערוה".

בשו"ת בית שערים (7ב) כתב בנדון שמיעת קול אשה באמצעות פטיפון (פונוגרף), שאם ראה את האשה יש לאסור, אך אם לא ראה אותה בעבר, מותר אלא ש"מכוער הדבר, ובעל נפש יזהר מזה". וכן נקט הציץ אליעזר (7ג), שהוסיף להקל בשעת הדחק כשמברך ומתפלל ואין לו לאן ללכת, כיון ששומע את קולה שלא בפניה, וכ"ש אם אינו מכירה.

בספר הליכות שלמה (7ד) פסק: "שמיעת קול זמר אשה מתוך הקלטה, אף שאין בזה משום ערוה, מכל מקום כיון דשייך הרהור, לא יאמר אז דברי קדושה, אבל אם יסתום אזניו, מותר".

וראה בשו"ת יביע אומר (8א) שהביא מדברי שו"ת פרי השדה שהחמיר לאסור שמיעת קול אשה ברמקול "מפני שהקול מביא לידי הרהור, שאיזה חילוק יש בין שומע קולה ממש לקול הזמר שבכלי", ועוד פוסקים שהחמירו בזה. אך להלכה כתב, כי מאחר וכאמור, איסור קול באשה מדרבנן, אפשר להקל כששומע את קולה מבלי לראותה ואינו מכירה [גם באור לציון, (8ג) התיר לקרוא ק"ש בשעה ששומע ברדיו קול זמר מאשה שאינו מכירה].

אולם בשו"ת שבט הלוי (8ב) הביא את דעת המקילים באינו יודעה ואינו מכירה, אך נקט שדבריהם נאמרו רק לענין שמיעת קול דיבור אשה "אבל בקול זמר המעורר חשק והרהור ותאוה חלילה להורות היתר" [וראה במה שכתב על היתרו של היביע אומר].

ו. שירת כמה נשים ושירת זמירות ושירי קודש

במסכת ראש השנה (9א) מבואר כי אי אפשר לצאת ידי חובה כאשר הוא שומע שני קולות יחד, מדין "תרי קולי מי משתמעי". לפי זה דנו הפוסקים, האם ניתן להקל שמיעת שירת כמה נשים, או שירת איש ואשה יחד. וכן מבואר בשו"ת חתן סופר (9ב) שאם איש ואשה שרים יחד הוא, ממילא אינו שומע את קול האשה, ואינו בא לידי חביבות קולה. וביאר לפי זה היאך שמעו את קול שירת דבורה  – כי שרה עם ברק בן אבינועם.

אולם בשו"ת שבט הלוי (9ג) כתב שאין להקל בזה "והדברים פשוטים וכתבתי להוציא מלב ההמון". והוסיף שהמכשלה מצויה בזה, בבתי ספר שקול השירה נשמע לשכנים "וצריכים להסיח דעת מזה כאילו אינם שומעים".

ובספר רץ כצבי (9ג), כתב כי נדון דידן, תלוי בגדר ההיתר של תרי קולות, האם הכוונה שאי אפשר לשמוע שני קולות, או שאפשר, אלא שבדרך כלל לא מכוונים לזה – ויתכן כי נחלקו בזה רבותינו הראשונים.

להשלמת היריעה, ראה בתשובתו של השרידי אש (10) להתיר לחברי תנועת הנוער "ישורון" [בגרמניה] לשמוע שירת זמירות שבת של נשים ואנשים יחד: ראשית, כי מדברי האחרונים נראה, שהאיסור הוא רק כשנהנה מקול האשה, ולכך אפשר להקל "בזמירות קודש, שאין לחוש שיתכוונו ליהנות מקול אשה", ויתכן שמטעם זה הקילו בקול דיבור של אשה. כמו כן, היות ועל פי הרמ"א "כל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לשם שמים, מותר", לכן שמטרת התכנסות בני הנוער בשבת נועדה "כדי לעורר רגשות דתיים, ולטעת בלבם חיבה לקדושי ישראל, יש לסמוך על המקילים". וסיים שמאחר "שאין כאן איסור גמור, ורק יש כאן מנהג חסידות ומידת צניעות", יש להקל בנסיבות שיש צורך על ידי זה לבצר את חומות היהדות בקרב בני הנוער ["שבארצות כמו אשכנז וצרפת, הנשים מרגישות עלבון ופגיעה בזכויותיהן אם נאסור עליהן להשתתף בעונג שבת על ידי זמירות קודש. ודבר זה מובן למי שמכיר טבע הנשים במדינות הללו, והאיסור יוכל לגרום לריחוק הנשים מהדת, חלילה"].

ז. גדר איסור שמיעת קול אשה – מחשש הרהור או מדין איסור ערוה

בספר גן נעול (11) הביא לחקור בגדר איסור שמיעת קול בערוה, האם האיסור הוא מחשש הרהור [כפי שנראה מדברי הלבוש ושבט הלוי], או מדין איסור הנאה מערווה [כפי שמשמע מדברי הכסף משנה "שאסור ליהנות מקולה", ופשטות כוונתו "דזה גופא האיסור, אפילו לא מהרהר].

בהמשך דבריו הביא את חידושו של ספר חסידים (סימן תריד) שאסר על אשה לשמוע קול איש, וכתב כי יש שהוכיחו מדבריו "דהאיסור לאיש לשמוע קול אשה אינו מחמת שהקול עצמו הוי ערוה, אלא גזירה אטו ערוה. דאי נימא דהקול עצמו ערוה, אמאי אסור לאשה לשמוע קול איש". וכתב על זה: "ולענ"ד אפשר להסביר, דהספר חסידים ס"ל דקול באשה הוי משום הרהור, וס"ל דבאשה נמי חיישינן להרהור".

עוד מבואר בדבריו נפקא מינה בחקירה זו, האם יש איסור "ספיה בידים" לומר לקטנה פחות מבת מצווה לשיר בפני אנשים: "אי נימא דהוי חפצא דאיסורא, אסור לעשות כן מצד לפני עוור. ואי הוי חשש הרהור, אפשר דלא שייך בזה ספינן בידיים".

ח. קול באשה ערוה – חידושי דינים

בשו"ת ספר אבני ישפה (12א) נשאל האם מותר לשמוע קול איש שנשמע כקול אשה. מחד גיסא יש להתיר, כי "אם אין אשה אלא קול אשה, אין טעם לאסור". מאידך, אולי יש לאסור מחשש הרהור. והביא את תשובת הרב מרדכי גרוס (12א) להתיר, ראה בנימוקיו שם.

בספר אום אני חומה (12ב) נשאל בנדון אשה שמנגנת ושרה לפרנסתה במסיבה בגן ילדים בנוכחות אנשים, האם ניתן להקל בכך, מאחר וזו פרנסתה. בתחילת דבריו, רצה לאסור מחמת שמכשילה את האנשים באיסור קול אשה, וכתב שאין להקל כדעת החתן סופר (9ב) במקום ששרים כמה ביחד. והוסיף שדין זה תלוי בגדר קול באשה, האם חששו שמא יהרהר באותה אשה ששרה, ולכן אם קולה אינו נשמע בבירור יש להקל. או שחששו שיבוא להרהר בסתם אשה, וממילא אין להקל גם בשירת כמה נשים. אך למעשה הכריע שאין לאסור מדין לפני עוור, מכיון שאם לא תבוא לנגן, תבוא אחרת במקומה [תרי עברי דנהרי]. ומאחר והאיסור מדרבנן מדין "מסייע לדבר עבירה" , יש להקל באיסור קול באשה שהוא דרבנן [כמבואר לעיל בדברי השדי חמד (3א)], בצירוף דעת החתן סופר הנ"ל, ובמקום שיש חשש שתפסיד פרנסתה.

ט. קול באשה ערוה – סיכום

ראה בספר הליכות בת ישראל (12ג,13) סיכום פרטי הדין באיסור שמיעת קול אשה: אלו נשים נאסר לשמוע את קולן [קול פנויה טהורה, בלבד שלא יכוון להנאה • אשתו נדה] • גיל האשה שנאסר לשמוע קולה • בשעת אמירת דברים שבקדושה • קול דיבור, נאום או נגינה • זמירות קודש בחוג המשפחה [בנותיו או אחיותיו].