שלא נהגו כבוד זה בזה
א. במסכת יבמות (1) מסופר על י"ב אלף זוגים תלמידי רבי עקיבא שמתו במיתת "אסכרה" בין פסח לעצרת אחד "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", ומכאן נהגו במקצת מנהגי אבלות בימי "ספירת העומר", כפי שנפסק בשו"ע (1).
על דברי הגמרא במסכת יבמות נשאלות השאלות הבאות:
- מהו החטא החמור במה שלא נהגו כבוד זה בזה, שעונשו כליה.
- מה המשמעות שמתו דווקא בתקופה זו שבין פסח לעצרת.
- האם יש הדגשה בתביעה שנתבעו בגלל שהיו תלמידיו של רבי עקיבא.
- מדוע מתו במיתת "אסכרה".
- מדוע הוזכר מספר "י"ב אלף זוגים" ולא נאמר "כ"ד אלף תלמידים".
בכף החיים (1) ובערוך השלחן (הובא בעקבי דרך (13) אות א] מובא כי הימים שבין פסח לשבועות הם ימי דין.
מאידך, מבואר בדברי הרמב"ן (1) כי ימים אלו נחשבים כ"חול המועד". וצריך ביאור כיצד הגדרת ימי הספירה כ"חול המועד", עולה בקנה אחד עם הגדרת ימים אלו כ"ימי דין".
עוד יש לבאר מדוע קרבן העומר הובא משֹעורים לעומת שתי הלחם שהובא מחיטים. והאדמו"ר מסלונים הנתיבות שלום (7) דקדק בלשון הכתובים בפרשת ספירת העומר (1) מדוע הוזכר ענין ה"מנחה החדשה" – קרבן שתי הלחם, בפסוק שנצטווינו בו על ספירת העומר. וכן הקשה, מדוע נאמר "תספרו חמישים יום" בעוד הספירה מ"ט יום בלבד.
ונראה בביאור הדברים בשני דרכים שסלל המהר"ל בחידושי האגדה לדברי הגמרא ביבמות (3).
"אם אין דרך ארץ אין תורה" – ההכנה ללימוד התורה בתיקון המידות
ב. ידועים דברי המשנה במסכת אבות (2) "אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֵין תּוֹרָה". וביאר רבנו יונה (2) "רצה לומר, שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות, ובזה תשכון התורה עליו, שאינה שוכנת בגוף שאינו בעל מידות טובות".
ורבנו חיים ויטאל הוסיף בספרו שערי קדושה (2) שמטעם זה אין המידות מכלל תרי"ג המצוות, כי הן "כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצוות התורה". ובדברי הגר"א בספרו אבן שלמה (2) מבואר ש"כל עבודת ה' תלוי בתיקון המידות, שהם כמו לבוש להמצוות וכללי התורה, וכל החטאים מושרשים במידות. עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים".
ומכאן, שתיקון המידות הכרחי למסירת התורה, כי אין התורה יכולה לשכון באדם בעל מידות מגונות, וכל עבודת ה' וקיום תרי"ג המצוות תלויה בעבודת תיקון המידות.
ג. עתה נבין את עומק מידת הדין בתביעה שנתבעו תלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה.
הנהגת הכבוד לזולת, מלבד שהיא חיוב גמור מהתורה – היא היסוד המעמיד את כל התורה כולה, ואם לא יתנהג האדם בהגינות וביושר כלפי הזולת אינו יכול לקבל תורה. מידת הכבוד לזולת היא התנאי המוקדם לקבלת התורה, כדבריו הנוקבים של מו"ר הגרש"ז ברוידא, ראש ישיבת חברון בספרו שם דרך (5) המרחיב את היריעה בעונשם של תלמידי רבי עקיבא שתורתם אבדה, כמבואר בדברי הגמרא ביבמות (1) שלאחר פטירתם "היה העולם שמם", והיינו שלא נשאר מאומה מתורתו של רבי עקיבא. כי תורת רבי עקיבא שבידינו היא מחמשת התלמידים שהעמיד לאחר מכן, ותורה זו היא כמעט כל התורה שבעל פה שבידינו, כדברי הגמרא בסנהדרין (1) "אמר רבי יוחנן סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון – וכולהו אליבא דרבי עקיבא". כלומר, עונשם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה לא היה רק עונש גופני גרידא, שנגזר עליהם מיתה, אלא גם עונש רוחני לכלל ישראל, שכל תורתם אבדה ללא שם ושארית.
וטעם הדבר, משום שהנהגת הכבוד לזולת ומבחן ישרותו של האדם, מלבד שהם חיוב גמור מהתורה – הם היסוד והעמוד המחזיק את כל התורה כולה, ואם לא יתנהג האדם בהגינות וביושר כלפי הזולת איננו יכול לקבל תורה.
ומדוקדקת ההדגשה בתביעה שנתבעו בגלל שהיו תלמידיו של רבי עקיבא, וזאת על פי דברי חז"ל המגלים טפח ממידותיו הנאצלות של רבי עקיבא – שהיה "צניע ומעלי", כפי שמסופר במסכת כתובות (4) שהסיבה שרחל בתו של כלבא שבוע רצתה להתחתן עמו למרות שהיה עם הארץ היתה מידותיו הנעלות, שהיה "צניע ומעלי". ועוד מבואר במעשה המופלא שמביאה הגמרא במסכת שבת (4), מידת "הדן את חברו לכף זכות", ובספר השאילתות לרבנו אחאי גאון [מובא בהגהות וציונים אות ד] מבואר כי בעל המעשה היה רבי עקיבא קודם שלמד תורה.
ולמעשה ממשנתו של רבי עקיבא למדנו כי דקדוק ההנהגה להיזהר בכבוד חברו הוא מיסודות קיום התורה, כדבריו המפורסמים (4) "רבי עקיבא אומר ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה".
ומאחר ורבי עקיבא היה בעל מידות טובות ונאצלות, שהיוו את הבסיס שממנו עלה ונתעלה בתורה – כאשר תלמידיו לא נהגו כבוד זה בזה, נתעוררה עליהם תביעה בעומק מידת הדין לפי דרגתם, בגלל שנהגו הפוך מתורת רבם, שכל כולו היה מידות טובות וזהירות בין אדם לחברו, ומיסודות משנתו "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".
[וראה בדברי רבי חיים וולקין [משגיח ישיבת עטרת ישראל] במה שהוסיף נוסף על פי האמור לעיל, בביאור התביעה על תלמידי רבי עקיבא, שבמה שלא נהגו כבוד זה בזה, מנעו את ההכרה בערך ה"עולם הפנימי" שיש לכל אדם להתעלות במעשיו ולהגשים את שאיפותיו, כי במידת הכבוד לזולת יש לעורר ולסייע לאדם להפיק מעצמו את המירב ולבנות את עולמו הפנימי.
ובספרנו בעקבי דרך (9) אות ח] הבאנו את דברי רבי ברוך מרדכי אזרחי [ראש ישיבת עטרת ישראל] בספרו ברכת מרדכי, שביאר לאור האמור, מדוע הזכירה הגמרא את מספר תלמידיו של רבי עקיבא במנין "י"ב אלף זוגים", ולא נאמר "כ"ד אלף תלמידים". כי הביטוי "זוגים" נועד להמחיש את מהותם כזוגות ולא כיחידים, ואדרבה, בגלל שהיו בעלי דרגה כל כך גבוהה שכל תלמיד הכיר שכל עצמיותו אינה אלא "מחצית של זוג", היתה עליהם תביעה שלפי ערך הכרתם היו צריכים לדקדק בכבוד חבריהם].
ההכנה לקבלת התורה – בתיקון המידות
ד. מעתה נבין מדוע נפטרו תלמידי רבי עקיבא דווקא בתקופה שבין פסח לעצרת, שהוא זמן ההכנה לקבלת התורה. שהרי ההכנה לקבלת התורה היא על ידי תיקון המידות – "דרך ארץ קדמה לתורה", וכדברי השפת אמת (4) "ועל זה ניתקן ימי הספירה תיקון המידות, להיות ראוי אחר כך לקבל התורה". ולכן כאשר חטאו תלמידי רבי עקיבא במידות, נמתחה עליהם מידת הדין לפי ערך דרגתם הנעלה, ולא זכו להיות מקבלי התורה ומנחיליה לדורות הבאים.
בימים בהם מתכוננים לקבלת התורה, יש ללמוד מפטירת תלמידי רבי עקיבא, כי שלמות המידות בין אדם לחברו, ובפרט הזהירות בכבודו של כל אדם – הכרחיים לקבלת התורה והנחלתה. וכנראה עמדו יסודות אלו בשורש דברי האריז"ל המובאים בכף החיים (1) "וכל זה [מנהגי האבלות] שעושים זכר כדי להתרחק מהשנאה והקנאה והתאוה והגאוה והכבוד ולקנות מידת האהבה והענוה והשלום, ולכן כתב האריז"ל בשער הכוונות, להזהיר מאד בענין אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד".
וראה בהרחבת הדברים במאמרו של רבי אביגדור נבנצל [רב העיר העתיקה] בספרו ירושלים במועדיה (6) במה שהוסיף, כי ההכנה לקבלת התורה היתה באחדות כלל ישראל "ויחן שם ישראל כנגד ההר, כאיש אחד בלב אחד", ועל כן בימים שהם ההכנה לקבלת התורה התביעה על חסרון אהבת החברים גדולה במיוחד. ועי"ש בדבריו שבעבודת תיקון המידות בימי הספירה כהכנה לקבלת התורה מתעלים מדרגת "בהמה" לדרגת "אדם, וענין זה נרמז בהבאת קרבן העומר – תחילת ימי הספירה, משֹעורים שהן מאכל בהמה, לעומת הבאת שתי הלחם מחיטים, מאכל האדם, בשבעות – סיומם של ימי הספירה בקבלת התורה. וכדבריו של האדמו"ר מסלונים הנתיבות שלום (7) על פי יסודות הדברים שנתבארו לעיל, מדוע הוזכרה ה"מנחה החדשה", קרבן שתי הלחם, כחלק מהציווי לספור ספירת העומר [ועי"ש בתירוצו לשאלה מדוע נאמר "תספרו חמישים יום" בעוד הספירה מ"ט יום בלבד – ללמדנו שכבר מפסח התחיל התהליך של העבודה לתיקון המידות והשלמת יציאת מצרים עד לקבלת התורה].
ומוטעמים דברי המדרש שמואל בהקדמתו למסכת אבות (4) בביאור המנהג לעסוק בלימוד מסכת אבות בימי ספירת העומר, ימי ההכנה לקבלת התורה – כי במסכת זו מתבררים ענייני המידות הטובות, שהם היסוד לקבלת התורה.
אך כמובן, לא רק בימי ספירת העומר, אלא בכל ימות השנה, ככל שהאדם מרבה בשבירת המידות – מרבה חיים, כדבריו המופלאים של מרן החזון איש (2) אמרו רז"ל "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. המיתה [האמורה] כאן היא הנטיה מפשוטן של החיים – לעומקן של החיים, לתוך התוכן של החיים. כל שהאדם מרבה בשבירת המידות – מרבה חיים, כי שבירת המידות היא הריגת החיים השטחיים. ומיתה של היצר, הממלא כל הגוף, היא החיים המוליכים בדרכה של תורה".
תלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד בתורה של חבריהם
ה. המהר"ל והמהרש"א ביארו באופן נוסף את התביעה על תלמידי רבי עקיבא "שלא נהגו כבוד זה בזה".
המהרש"א (3) כתב בקצרה: "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ולא חש כל אחד מהם על כבוד התורה של חברו, דאין כבוד אלא תורה, ולכן מתו במידה זו, כי היא חייך". והמהר"ל (3) כתב בתוספת ביאור [בחידושי אגדות על מסכת יבמות ובספרו נתיבות עולם, נתיב התורה] "כי בתורה נאמר (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, וכאשר לא נהגו כבוד בתורה ניטל מהם גם כן אורך ימים. ומה שאמר שמתו מפסח ועד עצרת, יש לפרש כי הזמן הזה מפסח ועד עצרת מורה על כבוד התורה, כי הספירה ארבעים ותשעה יום עד מתן תורה, כי התורה היא מתעלה עד שער החמישים. ולפיכך הספירה שבע שבועות מדרגה אחר מדרגה עד שער החמישים, והם לא נתנו כבוד לתורה לנהוג כבוד בחבריהם, כמו שיש לתורה התעלות, כמו שמורה עליו ימי הספירה שיש לתורה התעלות עד שער החמישים, ולפיכך מתו מפסח ועד עצרת דווקא" [ועי"ש שמה שביאר מדוע מתו דווקא במיתת "אסכרה"].
ומבואר בדבריהם, כי בעומק התביעה על תלמידי רבי עקיבא "שלא נהגו כבוד זה בזה", נמצאת גם תביעה שלא נזהרו בכבוד התורה של חבריהם. שהרי תלמידיו של התנא רבי עקיבא ודאי היו גדולים בתורה, וכאשר כל אחד מהם לא נזהר בכבודו של חברו, היתה בזה גם פגיעה בכבודו של תלמיד חכם, והיינו חטא של בזיון כבוד התורה.
ואם כן, התביעה על תלמידי רבי עקיבא היתה, לא רק על שלא נזהרו בכבוד חבריהם הנובע מהחובה לכבד כל אדם באשר הוא, אלא גם על כך שלא נהגו כבוד בתורה של חבריהם.
ומכאן למדנו מסקנה מבהילה. הלומד והתורה מתאחדים זה עם זה, עד כדי כך שהפגיעה בתלמיד חכם היא פגיעה בתורה עצמה, כמפורש בדברי הגמרא בקידושין [הובא בספרנו עקבי דרך (13) אות ה] שכל תלמיד חכם הלומד תורה, נקראת התורה שלמד "תורה דיליה" – התורה שלו. ולכן הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול, כי מאחר והכבוד תלוי בתורה, והתורה שלמד נקראת "תורתו", רשאי למחול על פגיעה בכבוד תורתו שהוא כבודו שלו.
ומכאן נבין את עומק התביעה על כל פגיעה בתלמיד חכם, שהיא פגיעה בתורה שלמד [וראה במה שהובא בשם מו"ר רבי דוד כהן, ראש ישיבת חברון, בספר שיח דוד (12)].
ההכרה בערך "כבוד התורה" כבסיס לקבלת התורה ומסירתה
ו. להשמת היריעה הביא מו"ר הגרש"ז ברוידא, בספרו שם דרך (10)-(11) מדברי הרמב"ן בפרשת בשלח, שבמדבר סיני נבראו י"ב עינות המים ושבעים התמרים כבר מששת ימי בראשית, בכדי להשריש בבני ישראל את הנהגת הכבוד והחשיבות שיש לנהוג בתורה ובזקנים מוסרי התורה. משום שהנהגת הכבוד לתורה ולתלמידי החכמים מעתיקי השמועה, היא אחת מיסודות קבלת התורה. ולכן ההכנה לקבלת התורה היתה בהשרשת יחס הכבוד לזקנים על ידי בריאת שבעים התמרים באילים עוד מששת ימי בראשית. וחזר והאריך הכתוב בפרשת מסעי לספר באופן מיוחד שבאילים היו י"ב עינות מים וע' תמרים, ואף שביתר המסעות לא האריכה התורה מהקורה אותם בהם, כדי לחזור ולשנן פרשה זו של הנהגת הכבוד לתורה ולזקנים, שהוא יסוד קבלת התורה וקיומה.
ומעתה מיושב היטב כיצד ימי הספירה מוגדרים מחד גיסא כ"חול המועד", ומאידך כ"ימי דין".
ימי הספירה הם אכן "חול המועד" בהיותם הכנה לקבלת התורה, וכפי שנתבאר בדברי ספר החינוך, שבימים אלו אנו מצפים לקבלת התורה. ולכן בתקופה זו יש להיזהר במיוחד בכבוד התורה שהוא הבסיס לקבלת התורה. ואדרבה, זו הסיבה שדווקא בימים אלו מתוחה מידת הדין על הנהגה בלתי זהירה בכבוד התורה.
וגם מוטעם מדוע התביעה על החסרון בהנהגת הכבוד לתורה היתה על תלמידיו של רבי עקיבא בדווקא, על פי דברי הגמרא בפסחים (10) שרבי עקיבא הוא ה"מרא דשמעתתא" של "כבוד התורה", בהיותו דורש את הכתוב "את ה' אלקיך תירא" שבא לרבות תלמידי חכמים, והיינו שיש לכבדם מפני ש"מורא רבך כמורא שמים". ועוד זאת, חז"ל מסרו לנו דוגמא אחרת, מאלפת מאין כמוה, כמה מושרש היה ערך "כבוד התורה" בהשקפתו של רבי עקיבא בדבריהם במסכת מועד קטן (10) ובמסכת שמחות (10) בדבר מופלא ונשגב מהבנת והשגת אנוש: נחמת רבי עקיבא מאסונו הנורא היתה, שנתרבה כבוד התורה ונתקדש שם שמים כשבאו הכל להשתתף בצערו.
ומעתה יובן שנתבעו תלמידיו על שלא נהגו בכבוד התורה זה בזה, כי זהו ההיפך מתורת רבם שדבק בערך הנחלת "כבוד התורה".
ימי "חול המועד" בין פסח ועצרת, טומנים בחובם סגולה מופלאה לרכוש את קנייני התורה.
וכשם שבני ישראל הכינו עצמם בזמן ההוא לקבלת התורה, כן לדורות, אנו מתכוננים בימים אלו לקראת קבלת התורה בהתחזקות בקנייני התורה, אשר אחד מיסודות קניינה הוא ההכרה בכבוד התורה ולומדיה.
