שליח שהרוויח

תוספת שניתנה לשליח "בסתמא"  או "במפורש" – מי זוכה בה

א. בסוגיית הגמרא במסכת כתובות (1) מבואר דין שליח שהוסיפו לו: "בדבר שיש לו קצבה [כגון קטניות הנמכר בחנות במידה, רש"י] חולק את הרווח עם בעל המעות; ובדבר שאין לו קצבה [כגון טלית וחלוק הנמכרים באומד, רש"י] הכל לבעל המעות".

ונחלקו הראשונים בטעם חלוקת הרווחים בין השליח ובעל המעות בתוספת שניתנה לשליח בדבר שיש לו קצבה:

• שיטת רש"י (ד"ה שיש לו קצבה) – הדבר נובע מחמת הספק לטובת מי ניתנה התוספת, לטובת השליח או לטובת המשלח, ועל כן יחלוקו מספק. וכתב הרמב"ן בתשובות המיוחסות (2) כי פירושו "נכון" וכן פירש רב האי גאון.
• שיטת הרי"ף (2) והרא"ש (1) – חולקים "הואיל ובאת לשליח הנאה על ידי בעל הבית", דהיינו מכיון שבלא מעותיו של המשלח לא היה מקבל את התוספת, נמצא כי בעצם שניהם גרמו לרווח, ועל כן יחלוקו בו.

נפקא מינה בין השיטות בנדון שכתב הר"ן (2) כי נראה מלשון הרי"ף "שדבר שיש לו קצבה אפילו נתן המוכר לשליח בפירוש, כיון שבאת הנאה לשליח על ידי בעל הבית חולק עמו". אבל לדעת רש"י שטעם החלוקה משום הספק אם התוספת ניתנה לשליח או למשלח,  כאשר המוכר נותן במפורש את התוספת לשליח, פשיטא שזוכה השליח בלבד.

• להלכה: מרן השו"ע (3) פסק כשיטת הרי"ף והרא"ש, אבל הרמ"א פסק כשיטת רש"י, כדבריו: "מיהו אם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח, הכל לשליח". ועי' בש"ך (3) ס"ק יב) תמה על הרמ"א מדוע פסק בניגוד לשיטת הרי"ף והרא"ש, ובפרט שמשמע מהירושלמי כשיטתם. ובקצות החושן (3) ס"ק ז) תירץ שפסק כן "מכיון דכתב הרמב"ן בתשובה שטעם הגאון ורש"י יפה".

והסמ"ע (ס"ק יח) כתב: "ומכל מקום כתבתי טעם הרי"ף והרא"ש דלפעמים לפי ראות הדיין יש לסמוך עלייהו", וכתב הט"ז (3) על דבריו: "יפה כתב, ונלע"ד דכן עיקר מצד הדין" [ועי"ש במה שהקשה על רש"י שאם סיבת החלוקה בין בעל המעות והשליח בגלל הספק, מדוע לא נשאיר את הכסף אצל המוחזק ויהיה השני "המוציא מחברו" שעליו להביא ראיה. ועי"ש בנתיבות (3) במה שכתב לפרש בדברי התוספות בכתובות (1) שהקשו כן על רש"י].

• • •

מותר המעות שנשארו כתוצאה מהנחה שקיבל השליח

ב. ממוצא הדברים דנו הפוסקים האם יש הבדל בין תוספת שמקבל השליח להנחה שמוזילים לו את מחיר המוצר שקונה [כגון, שליח שקיבל מאה וחמישים ש"ח לקנות חפץ, וקנה את החפץ במאה ועשרים ש"ח – למי שייך העודף].

בשאלה זו דן רבי שלמה זעפרני [אב"ד בי"ד לדיני ממונות בהר נוף] בשו"ת משפט שלמה (4) וכתב שאין הנדון דומה לדברי הראשונים והפוסקים שהובאו לעיל, כי יש הבדל בין תוספת שניתנה לשליח לנדון מותר המעות שנשארו כתוצאה מהנחה שעשה המוכר, שמכיון שהמעות של בעליהם יש לומר שלכולי עלמא יחזרו לבעליהם.

ויעו"ש שהוכיח את דבריו מפסק השו"ע (3) סע' ח) "ראובן שלח את שמעון שיקח לו בגד בהקפה, וכשהגיע זמן הפרעון נתן לו המעות לפרוע ונמצא שהמוכר הנכרי שכחם, צריך להחזיר לראובן ואינו יכול לומר אני רוצה לעכבם, שמא אחר זמן יזכרם הנכרי, וגם אינו יכול לומר אני רוצה לקדש השם ולהחזירם לנכרי". ולכאורה פסק השו"ע סותר את דבריו לעיל (סע' ז) "שלח שלוחו לקבל מעות מנכרי וטעה הנכרי ונתן לו יותר, הכל לשליח".

וביאר הסמ"ע (ס"ק כה) מדוע כאן זוכה השליח, ואילו בסעיף ח' מחזיר למשלח: "דשאני התם דעדיין לא זכה בה ראובן המשלח מעולם, אבל הכא המעות הן של ראובן". וכן ביאר הסמ"ע (ס"ק כו) את פסק השו"ע (סע' ט) "והוא הדין אם ראובן חייב מעות לעכו"ם ונתנם לחברו לפרעו ושכחם העכו"ם, יחזיר לראובן", וכתב הרמ"א: "וכן אם נתן לו מאתים לשלם לעכו"ם, והשליח הטעה לעכו"ם ונתן לו רק מאה והעכו"ם סבור שנתן לו מאתים, הכל למשלח, דהוי ליה כאילו מחל העכו"ם חצי החוב דהוי של משלח". וגם כאן קשה מה ההבדל בין הלכה זו לדין השו"ע בסע' ז', וביאר הסמ"ע: "דהיינו משום דהמעות הן של המשלח, לכן מה שנשאר מהמעות ברשותא דמריה קיימא".

ומבואר איפוא "דחילוק גדול קיים בין תוספת הניתנת לשליח, שפעמים זוכה בה לבד וכדין טעות בחשבון, ופעמים זוכה בה ביחד עם בעל המעות אבל במותר המעות, בין מכח מחילה בין מכח טעות או שכחה, לעולם חוזר לבעלים".

מתנות ומוצרים הניתנים "במבצע" על קניית מוצרים

ג. פי מחלוקת הראשונים והפוסקים דלעיל, דן רבי יצחק זילברשטיין דן בספרו חשוקי חמד (4) בשאלה: "מלמד בתלמוד תורה קנה ריהוט עבור הת"ת – למי שייך ה"סטנדר" שקיבל במתנה, לעיריה ששילמו על הרהיטים או לעצמו", וכתב: "לשיטת רש"י, אולי הדבר ברור שכוונת המוכר לתת את הסטנדר למורה ולא לבעל המעות, כי בעלי המעות הם אנשים לא מוגדרים והם אנשי העיר, ולהם לא תהיה כל טובת הנאה אם יקבלו את הסטנדר, שהרי אין להם מה לעשות בו. ולכן לדעת הרמ"א [שפסק כשיטת רש"י] הסטנדר שייך למורה, דהוי כאומר בפירוש שנתן את הסטנדר לו. אך יש לדחות סברא זו שיתכן שאף להם יש הנאה, כי על ידי כך יוכלו לחלק מתנות לעובדיהם, והדבר יגרוס להם שישלחו לשם עוד לקוחות. ולכן נראה שאף לשיטת רש"י יש לחלוק את שוויו של הסטנדר. וכל שכן לשיטת שאר הפוסקים [הרי"ף והרא"ש ומרן השו"ע] צריך לחלוק חציו למורה וחציו לעיריה, שהרי הם בעלי המעות".

בשאלה דומה דן רבי בן ציון נשר [רב קהילת איחוד שיבת ציון בתל אביב] בשו"ת אבן פנה (6) "קנה גמרות ללומדי השיעור ובתמורה רכש את הגמרא שלו בהנחה", והעיר: "מחד גיסא יתכן שהמוכר אמר שמוזיל משום שקנה עשר יחד ואם כן שייך הרווח לשולחים שבגללם נצטרף סכום הגמרות. מאידך גיסא, הרי אינו מכיר אותם, ולפי רש"י יתכן שלא שייך לומר שנתן להם מתנה, מה גם שאינו יודע אם קונה בשבילו או בשביל אחרים". ובהמשך דבריו דן מדברי השו"ע והסמ"ע (בסעיפים ז-ט) שהובאו לעיל, שמשמע "שאם הוזילו במחיר הרי שנשארו בידו מעות המשלח, ובודאי שהם שייכים רק למשלח", ומסיים: "אלא שבשאלה דידן קנה השליח גם עבור עצמו, וכששילם הכל יחד לא נשאר בידו ממעות המשלחים אלא נשאר בידו על מה שקנה לעצמו מכספו".

ולמעשה פסק "שיחלקו בהנחה הקונה עם השולחים, חציה לקונה וחציה לשולחים".

ד. בקובץ התורני בית יחיאל (5)-(6) נדונו השאלות הבאות על פי מחלוקת הראשונים והפוסקים דלעיל:

• קיבל כרטיס טיסה בחינם לאחר שצבר "נקודות" בנסיעות שנסע עבור החברה שעובד בה, האם רשאי להשתמש בכרטיס לנסיעה פרטית – והסיקו שכרטיסי הנסיעה נקנו מכספי החברה, ולכן יחלוק עם החברה בשווי הכרטיס.
• עובד המקבל הוצאות דלק, מה דין המתנות שמקבל מתחנת הדלק שמתדלק בה – ונראה שמכיון שקנה את הדלק בשליחות החברה, ובלעדיה לא היה קונה כלל, לכן יש להתחלק ברווחים.
• ששה אנשים ביקשו משליח לקנות לכל אחד "פיצה", והשליח קנה "פיצה" לעצמו וקיבל מנה נוספת [במבצע שה"פיצה" השמינית חינם] – למרות שהשליח יזם קניית שבע הפיצות, אבל הטעם שמגיע חצי למשלח הוא בגלל שבכספו קנו את הפיצות וללא מעותיו לא היה מקבל השליח רווח, וטעם זה שייך גם בנדון דידן. ולכן על שש שביעיות המשלחים מקבלים חצי, והחלק השביעי שייך כולו לשליח, שעל חלק זה הוא גם השליח וגם הבעל מעות.

וראה עוד בנושא זה בדברי הרב זעפרני בספרו שו"ת שמרו משפט (5) בנדון "שלח שליח לקנות לו בושם ב"דיוטי פרי", וכאשר קנה ב"מבצע" קיבל בושם נוסף בחינם", ובמה שכתב שם כי סתם "מבצעים" בזמנינו מכוונים לטובת בעל המעות. אולם בנדון קניה ב"דיוטי פרי" מכיון שהקניה היא זכות של הנוסעים לחו"ל בלבד, יש לחלק את הרווחים בין השליח לבעל המעות. ומכל מקום הרב זעפרני מציין שאם השליח חזר בו משליחותו וקנה מכספו את בקבוקי הבושם וקיבל בקבוק חינם ב"מבצע", יוכל אחר כך למכור את הבקבוקים לבעל המעות במחיר אחר.

שליח שקיבל כסף להוצאות ולבסוף לא נזקק לו – האם רשאי ליטלו לעצמו

ה. בקובץ הישר והטוב (7)-(8)-(9) הרחיב את היריעה בנדון זה בשלוש השאלות הבאות:

• בעל שמחה שנתן כסף לראובן שיזמין מונית עבור הרב, וראובן פגש את שמעון חברו שהסכים לקחת את הרב במכוניתו ללא תשלום – ודאי שכל המעות חוזרים לבעל השמחה, ואין לראובן שום זכות להחזיק בהם.
• ראובן קיבל כסף כדי לקבל אישורי בניה עבור חברו, ולבסוף הצליח להשיג את האישורים ללא הוצאות – האם רשאי לעכב הכסף לעצמו – גם כן צריך להחזיר הכסף אלא אם כן כוונתו היתה בתחילה לקחת שכר לעצמו עבור ההשתדלות וההתעסקות בענין, שבזה רשאי לעכב המעות בשכרו.
• משכיר שסיכם עם השוכר שיתקן קלקול בדירה המושכרת ויקזז את התשלום לבעל המלאכה מדמי השכירות, והשוכר מצא מי שתיקן את הקלקול – מכיון שמלאכה זו נעשתה ע"י האומן שעושה תמיד עבור שכר, רק שהוטעה לחשוב שעושה עבור קרובו ולכן לא ביקש שכר, זו מחילה בטעות, וצריך המשכיר לשלם שכרו כפי המקובל.