א. "תנו רבנן: על ג' דברים מעברין את השנה. על האביב, על פירות האילן ועל התקופה" (1). ופירש רש"י: "על האביב, אם לא בישלה התבואה מעברין, דקרא כתיב (דברים טז, א) "שמור את חודש האביב". ודרשו חז"ל (ראש השנה כא, א) "שמור אביב של תקופה, שיהא בחודש ניסן". והיינו שנצטווינו בתורה שעונת האביב תהיה סמוכה לניסן, מפני שאז מבשילה התבואה. ולכן מעברים את השנה, כדי שחג הפסח שבו מקריבים את קרבן העומר הבא מן התבואה החדשה יהיה בתקופת האביב [ועי"ש ברש"י ביאור הטעמים "על פירות האילן ועל התקופה", שבגינן מעברים את השנה].

לפי הטעם שמעברים את השנה "על האביב", מובן מדוע מעברים דווקא את חודש אדר הסמוך לניסן, כמפורש בגמרא (1) "אין מעברין אלא אדר", וכמו שפרש"י במסכת ראש השנה (1) "דכתיב שמור את חודש האביב, חודש הסמוך לאביב, עַבֵר שיבוא אביב בזמנו". ואילו תוספות (1) סנהדרין יב, ד"ה אין) כתבו שהטעם לעיבור חודש אדר הוא "דכתיב לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, ואי מעברין אחת משאר החדשים לא הוי חודש אדר שנים עשר".

ומעתה יש לעיין, איזה חודש אדר נחשב ה"עיקר" בשנה המעוברת, ואיזה ה"תוספת".

בשאלה זו הסתפקו בתלמוד הירושלמי (1) "אדר הראשון תוספת או אדר השני תוספת" [עי"ש הנפקא מינה להקרבת כבשי עצרת], ומסופר שם כי מר עוקבא מצא שתי אגרות שהנשיא שלח לגולה להודיע על עיבור השנה, ומשמע שנחלקו בשאלה זו. ומכל מקום התוספות במסכת ראש השנה (2) הביאו את הירושלמי, וכתבו כי אדר א' הוא חודש העיבור שנתווסף על השנה, ואם כן החודש העיקרי הוא אדר ב' [וראה תוספת ביאור בספר אלה הם מועדי (8)].

ב. בדיני נדרים וכתיבת שטרות בשנה מעוברת, מובאת במסכת נדרים (2) מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה האם "סתם" אדר הוא אדר א' או אדר ב'. לדעת רבי מאיר סתם אדר הוא אדר ב', ולכך "אדר הראשון כותב אדר הראשון אדר שני כותב אדר סתם". ואילו לפי רבי יהודה סתם אדר הוא אדר א' ולכך "אדר הראשון כותב סתם, אדר שני כותב תיניין". ונחלקו הפוסקים כיצד נקבעה ההלכה.

דעת התוספות (2) נדרים סג, ב; ד"ה והתניא) שהלכה כרבי מאיר שחודש אדר "סתם" הוא אדר ב' הסמוך לניסן שהוא העיקר, ואדר א' שהוא התוספת והעיבור אינו נקרא אדר סתם, אלא "אדר ראשון". ובדעת הרמב"ם (2) ביאר הכסף משנה, שהלכה כרבי מאיר. ברם הר"ן (2) פסק כרבי יהודה "דסתמא דאדר ראשון משמע". ולכן "מי שעומד באדר שני וכותב אדר סתם, השטר מוקדם ופסול. וצריך הוא שיכתוב בחודש אדר שני ובאדר ראשון כותב סתם, בין בגיטין בין בשטרות". וכן כתב הריטב"א (2) שהלכה כרבי יהודה "דלענין איסור נדר ושבועה ושטרות דינם שוה בזה, כדמוכח בגמרא, ואדר סתם אדר ראשון משמע, וכבר טעו בזה רבים וגדולים [כנראה כוונתו לרמב"ם שפסק כרבי מאיר] ומה שכתבנו עיקר והלכה למעשה" [וראה בספר אלה הם מועדי (8) שהביא חבל ראשונים שס"ל להלכה כר"י].

ואף שלכאורה נראה כי לפי התוספות אדר שני הוא העיקר והראשון הוא התוספת, ולכן סתם אדר הוא אדר ב' וכרבי מאיר. ואילו לדעת רוב הראשונים אדר א' הוא העיקר, ולכן סתם אדר הוא אדר א'. בספר אלה הם מועדי (8) הביא מדברי האחרונים, שיתכן ולכולי עלמא החודש העיקרי הוא אדר ב' [והראיה כי מגילה ופורים וסדר פרשיות אינן אלא בשני], ואפשר שהוא גם כן עיקר לענין קביעות יארצייט ובר מצוה [וכפי שנדון לקמן], אבל לענין נדרים ושטרות אין נפקא מינה במי שהוא העיקר, אלא תלוי בלשון בני אדם וכוונת הנודר, ובזה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה מי נקרא בלשון בני אדם אדר "סתם" – אדר א' או אדר ב'. ובזה נחלקו הראשונים, האם הלכה כרבי מאיר או כרבי יהודה. [ובדעת המחבר מצינו סתירות, יעו' בשו"ת חתם סופר (6) שהביא לענין שטרות פסק השו"ע כרבי יהודה שסתם אדר הוא הראשון, ואילו בנדרים החמיר כרבי מאיר, וכן בתענית יארצייט (3) פסק שאדר ב' העיקר, כמש"כ המשנ"ב (4) בדעתו, וצ"ע].

ג. בר מצוה בשנה מעוברת

ממוצא הדברים נבוא לדון בפרטי ההלכה בנדון בר מצוה בשנה מעוברת, כדלקמן.

• נולד בחודש אדר בשנה מעוברת, ושנת הי"ג פשוטה – פסק בשו"ע (3) שנהיה בר מצוה בתאריך יום החודש שבו נולד, ולכן: "אם נער אחד נולד בכ"ט לאדר ראשון משנה מעוברת, ונער אחד נולד באדר שני באחד בו, ושנת י"ג אינה מעוברת. אותו שנולד בכ"ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ"ט לאדר בשנת י"ג להיות בן י"ג שנה, ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בן י"ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י"ג". ועי' בשו"ת חתם סופר (5) שביאר הלכה זו על פי הנלמד מהסוגיא במסכת ראש השנה (5) שהטבע משועבד לחכמי התורה, ואשר על כן הגם שכבר בשבט היה צריך להיות גדול, כאשר חכמים עיברו את השנה משתנה הטבע ואינו נעשה גדול אלא באדר.
• נולד באדר בשנה פשוטה, ושנת הי"ג מעוברת – פסק הרמ"א (3) ש"אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני". ודין זה מבואר על פי דברי הירושלמי הנ"ל, שחודש אדר א' הוא ה"תוספת" ואינו העיקר, ויעו' במש"כ החתם סופר (5) בזה.
• נולד באדר א' בשנה מעוברת, ושנת הי"ג מעוברת – המג"א (3) סי' נה ס"ק י) דייק ממשמעות דברי השו"ע (3) שנעשה בר מצוה באדר א', ומי שנולד באדר ב' יהיה בר מצוה באדר ב'. והקשה המג"א, מדוע מי שנולד באדר א' יהיה בר מצוה באדר א' בשנה המעוברת, והרי אם היה נולד בשנה פשוטה ובשנת בר המצוה היתה שנה מעוברת, מפורש ברמ"א הנ"ל (3) שבר המצוה שלו באדר ב', היות ומאדר שבשנה שעברה כשהיה בן י"ב עד אדר א' בשנת הבר מצוה לא עברה שנה שלימה, מכיון שבשנה מעוברת יש י"ג חודשים [כמפורש בשו"ע [(5) או"ח סי' נה סע' ט] כי שנת הי"ג צריכה להיות בת י"ג חודשים]. ואם כן, גם כשנולד באדר א', מדוע יהיה בר מצוה בשנה מעוברת באדר א', והרי סוף סוף מאדר שבשנה שעברה כשהיה בן י"ב עדיין לא עברה שנה שלימה.

ומחמת קושיא זו פסק המג"א שבאמת הנולד בשנה מעוברת באדר א' נעשה בר מצוה בשנה מעוברת באדר ב'.

אמנם הבאר היטב (3) הביא מדברי האחרונים שפסקו דלא כהמג"א, וכן הכריע המשנה ברורה (3) ש"אם בשנת הי"ג היה גם כן עיבור, אז בוודאי היינו אומרים הנולד בראשון יהיה בר מצוה באדר א' והשני באדר ב'", וצ"ע מה יענו לטענת המג"א [ועי' בחתם סופר (5) מה שביאר בזה לדרכו].

ובביאור הדברים כתבו רבי שאול ברזם [חתנו של הקהילות יעקב] בזכרון שאול (7) ורבי מרדכי קצנלבוגן (7), לתלות מחלוקת המג"א והאחרונים בחקירה האם כדי להעשות בר מצוה צריך י"ג שנים שלמות, דהיינו מלאות, ולכן שנת הי"ג צריכה להיות בת י"ג חודשים [כמפורש בשו"ע (5) או"ח סי' נה סע' ט]. או שגדר בר מצוה הוא כשמגיע בפעם הי"ג ליום הלידה שלו. המג"א נקט כצד הראשון, ולכן השנים המלאות לא נגמרות עד אדר ב', וממילא הנולד באדר א' בשנה מעוברת, ושנת הי"ג מעוברת, נעשה בר מצוה רק באדר ב'. והאחרונים שנחלקו עליו נקטו שאין בר המצוה תלויה בשנים רק בהגיע יום הלידה בפעם הי"ג, ומי שנולד באדר א' הרי יום הלידה שלו הוא באדר א', וכשיגיע יום זה בפעם הי"ג יהיה בר מצוה [וראה במש"כ הרב קצנלנבוגן (7) עוד נפק"מ מגדר זה של חיוב בר המצוה].

• נולד בשנה פשוטה בל' שבט שהוא א' דר"ח אדר, ושנת הי"ג מעוברת – בשו"ת בנין ציון (6) פסק רבי יעקב עטלינגר, שנעשה בר מצוה בא' דר"ח אדר ב', וזאת מכיון שחודש אדר ב' הוא "עיקר" חודש אדר, עי' בדבריו.

ד. 'יארצייט' בשנה מעוברת

• נפטר בשנה פשוטה – דעת מרן השו"ע (3) או"ח סי' תקסח) שיתענה באדר שני [ובמשנ"ב (4) ס"ק מא) כתב כי "דעת המחבר דסתם אדר הוא אדר שני"]. והרמ"א כתב: "ויש אומרים דיתענה בראשון, אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני, וכן המנהג להתענות בראשון. מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם". ולענין אמירת קדיש, וזכויותיו להתפלל לפני העמוד, פסקו המג"א (3) והמשנ"ב (4) שאין צריכים לתת לו קדיש אלא פעם אחת.
• נפטר בכ"ט אדר א', ינהג ביארצייט בשנה פשוטה בכ"ט אדר ולא בכ"ט שבט – יעו' בחתם סופר (5).
• נפטר בל' אדר א', ינהג ביארצייט בשנה פשוטה [שאין בה ל' אדר] בר"ח ניסן – יעו' באגרות משה (6).

ה. ההכרזה על חודש אדר בברכת החודש בשנה מעוברת – יעו' במשנה ברורה (4) סי' תכז ס"ק ג) ובאלה הם מועדי (8).

ו. "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – נאמר על אדר ב' הסמוך לניסן, יעו' בשו"ת שאילת יעבץ (4) ובאלה הם מועדי (9).

ז. תענית ז' אדר על פטירת משה – המשנ"ב כתב (5) "סוגיין דעלמא להתענות בראשון". ובספר אלה הם מועדי (9) כתב שכן מנהג חו"ל, אך בא"י נהגו להתענות בשני, עי"והביאו ראיה לדבריהם מהמדרש שמשה רבנו נפטר באדר ב'.

ח. מי שנעשה לו נס בחודש אדר וקיבל על עצמו לעשות תמיד יום משתה ושמחה, באיזה חודש אדר יקיימנו בשנה מעוברת – פסקי המשנ"ב סותרים, בסי' תרצ"ז (4) פסק שאם אירע בשנה פשוטה, יעשה בשנה המעוברת באדר א'. ואילו בסימן תרפ"ו (4) פסק על פי דברי החתם סופר (6) סימן קסח) שיעשה משתה באדר ב', וצ"ע.

ט. סיכום דינים הנוהגים בשנה מעוברת – שו"ת שואלין ודורשין (9).

[*] שיעור זה נכתב על פי ספריו של רבי אליהו שליזנגר, רבה של גילה, ירושלים: אלה הם מועדי (8); שו"ת שואלין ודורשין (9).