פתיחה:

יש לעיין מה הדין כאשר לאדם ידוע בוודאות כי באחד מימי ספירת העומר לא יוכל לספור. כגון, ניתוח המתוכנן לימי העומר שבמהלכו יהיה מחוסר הכרה למשך יותר מיממה שלימה, ולא יוכל לספור את העומר באותו יום. האם רשאי להתחיל ולספור ספירת העומר בברכה, או שמא מכיון שיודע שלא ישלים את ספירתו לא יספור בברכה.

וכן יש לדון לגבי אנשים טרודים שאינם מתפללים בדרך כלל תפילת ערבית במנין, ושכיח שיום אחד אינם סופרים העומר, אם ראוי שיתחילו לספור בברכה, שכן קרוב לודאי שלא ישלימו ספירתם.

א. שאלה זו לכאורה תלויה במחלוקת הראשונים בסוגיא במנחות (1) בדין שכח לספור יום אחד, האם הפסיד את המצוה. דעת הבה"ג המובאת בסוף תוד"ה זכר למקדש [ועי' בדבריו במקורם 1] שאם הפסיק יום אחד ולא ספר ספירת העומר, אינו ממשיך לספור בברכה משום ד"בעינן תמימות". וכתבו התוספות על דבריו "ותימה גדולה הוא ולא יתכן", בלא נימוק. ויש להבין במה נחלקו.

בפשטות, ההבנה בדברי הבה"ג היא, כמבואר בלשון ספר החינוך (1) שכל ימי הספירה "מצוה אחת היא", כפי שיש ללמוד מלשון הכתוב "וספרתם לכם… שבע שבתות תמימות" – שכל ימי ספירת העומר הינם מצווה אחת שלימה ["תמימות"]. ואילו ברא"ש (2) מפורש טעם החולקים על הבה"ג "דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה", וכמו שכתב הגרי"ז (2) בביאור המחלוקת. ולפי התוספות והרא"ש, גם אם שכח לספור ביום אחד, יכול להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה, כדי לקיים את המצוה שיש בכל לילה [ובתוך דבריו עורר הגרי"ז קושיא חזקה שתמהו רבים על שיטת הבה"ג, מדוע לדעתו מברכים בכל יום על ספירת העומר, והרי אם המצוה היא על כל ארבעים ותשע הימים, יברך רק ברכה אחת על כל המצוה. ותירץ הגרי"ז, דכן הדין בכל המצוות כל זמן שלא קיים את כולה, דמברכים גם על חלק ממנה, ודבריו צריכים ביאור, ועי' להלן].

מחלוקת הראשונים הנ"ל הובאה בבית יוסף (2). ועי"ש שהביא מדברי תרומת הדשן, שלהלכה יש לחשוש לדעת הבה"ג, וחידש שבמסופק אם ספר, ימשיך לספור בברכה. וכן נפסק בשו"ע (2) לחשוש לחומרא לדעת הבה"ג וגם לדעת התוספות והרא"ש,  כמבואר במשנה ברורה (2).

ב. לכאורה השאלה שפתחנו בה תלויה במחלוקת הנ"ל: לפי הבה"ג שספירת העומר היא מצוה אחת ארוכה, מסתבר שאם ידוע לו שלא יוכל להשלים את כל ימי הספירה ולא יקיים מצוה זו כתיקונה, כשם שהדבר מעכב את הספירה, שאינו יכול להמשיך מכאן ולהבא לספור בברכה כשהחסיר יום אחד, לכאורה כן הדבר מעכב שלא יתחיל מראש לספור בברכה, כדי שלא יתברר למפרע שלא קיים את המצוה.

ומשמע כן מדברי המשנ"ב שכתב (3) שנשים לא יברכו על ספירת העומר לפי ש"בודאי יטעו ביום אחד". הרי שהידיעה העתידית שלא יספור יום אחד גורמת לכך שמראש לא יתחיל לספור בברכה. ברם, לכשנעיין בספר שלחן שלמה [3 – שחיבר רבי שלזן זלמן פיקרש, אב"ד מיר, יצא לאור בשנת תקל"א] שהוא מקור דברי המשנ"ב, מפורש בדבריו שאין כוונתו לומר, שמא תשכח יום אחד ונמצא שספירתה בטלה למפרע, אלא טעמו שמא תשכח ותמשיך אחר כך לספור בברכה. שהרי הוסיף וכתב "לפי שודאי יטעו ביום אחד, ואינן יודעות הדין".

כלומר שאין הנשים יודעות את הדין שכששוכחים שוב אין להמשיך לספור בברכה. משמע איפוא שאין כלל בעיה בספירה למפרע, אלא הבעיה היא רק בהמשך ספירתה מכאן ולהבא, כי חוששים שמא תשכח יום אחד ותמשיך מכאן ולהבא לספור בברכה. ואדרבא מנימוקו של השולחן שלמה קמה וגם ניצבה ראיה לאידך גיסא, שלעולם יכול להתחיל בברכה אף כשברור שיום אחד לא יספור, ובלבד שלאחר היום שלא יספור, לא ימשיך לברך.

ג. אכן, מסברא הדבר קשה להבנה, כי לפי הבה"ג [שלהלכה יש להחמיר כשיטתו] שכל ימי הספירה הם מצוה "אחת" המורכבת מחלקים רבים ["תמימות"] ואם מחסיר יום אחד שוב אינו יכול לקיים המצוה, לכאורה אין הבדל בין ספירתו מכאן ולהבא לספירתו למפרע, כי יום אחד שחסר פוגם בכל מצוות הספירה שהיא מצוה אחת.

ונראה סמך לכך מדברי החיד"א בספרו עבודת הקודש (3) שמזהיר לא לשכוח לספור ספיה"ע, כדי שלא "יהיו כל ברכותיו לבטלה למפרע". ויוצא לפי דבריו, שאם יודע בודאי שלא ישלים ספירתו, לא יתחיל לספור בברכה.

ד. אמנם דברי החיד"א נסתרים ממה שכתב הריטב"א בחולין (3) שהנוטל ידיו לאכילה ובירך על נטילת ידים ואחר כך נמלך ולא אכל, אין בכך כלום, ואינו חייב לאכול כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, כי בשעת הברכה היתה דעתו לאכול. ובשו"ת שרגא המאיר [4; רבי שרגא פייביש שנעבאלג, רב בלונדון] הביא את קושיית האחרונים שלפי הריטב"א הוא הדין בספירת העומר, כיון שבשעה שבירך בהתחלה היה לו חיוב, ובירך כראוי, ממילא לא נחשב ברכה לבטלה למפרע גם אם שכח אחר כך.

מאידך, יש להביא ראיה מהתוספות בכתובות (4) שחלקו על הריטב"א, כי לדעת התוס' אין זבה מברכת על ספירתה שמא תראה ותסתור, ואז ברכתה לבטלה למפרע. ואילו לפי הריטב"א בכהאי גוונא הא בשעת הספירה בדקה כדין, ומדוע שלא תברך [ועמדו על כך גם בהערות על הריטב"א, סוף הערה 218. ובשו"ת שרגא המאיר (4) כתב לחלק בין ספירת זבה לספירת העומר, שבשעת הספירה שפיר הוי ספירה, משא"כ בזבה שסותרת לגמרי ע"י ראייתה. ותירוץ נוסף כתב הבן איש חי בשו"ת רב פעלים (4) שהוכיח שיש מצוה בחצי שיעור, ממה שתיקנו לברך על ספירת העומר כל לילה, ובכל לילה שסופר מקיים חלק מהמצוה, משא"כ בזבה, אם סתרה ספירתה אין לה כל מצוה כלל. ויתכן דהיינו כוונת הגרי"ז (2) בדבריו שיש לברך גם על חלק מהמצוה].

לסיכום: נדון דידן, האם רשאי להתחיל לספור בברכה כשיודע שלא יוכל להשלים את הספירה, תלוי במחלוקת הבה"ג והתוספות. לפי תוספות שבכל יום ויום יש מצות ספירה, פשיטא שיכול להתחיל ולספור בברכה. ולדעת הבה"ג לכאורה אינו יכול, כיון שכל ימי הספירה הם מצוה אחת, וכשלא יספור יהיו כל ברכותיו לבטלה למפרע.  אלא שלפי הריטב"א, גם אליבא דהבה"ג יכול להתחיל ולברך, בדומה לנוטל ידיו ונמלך שאין ברכתו לבטלה.

ה. בשו"ת יביע אומר (5) הביא קושיא דומה ששאלו האחרונים אליבא דהבה"ג, למה לא חיישינן למיתה, שלא יזכה ח"ו להשלים כל הספירה [וכבר עמד בזה השדי חמד, כמובא בסוף הערה ביביע אומר, יעו"ש] ואם כן לעולם לא יוכל להתחיל לספור – כבספירת הזבה, שמטעם זה כתבו תוספות שלא תספור. וביאר שם, שאכן לדעת התוספות לשיטתם שבכל יום ויום יש מצות ספירה, שפיר יכול לספור העומר כי כל יום מצוה בפני עצמה, משא"כ בזבה. והקושיא מזבה היא רק אליבא דהבה"ג [וצריכים לתרץ כנ"ל, בשו"ת שרגא המאיר].

למעשה: פסק בשו"ת שרגא המאיר (4) שלכתחילה יכוון לשמוע מאחר, אך אם אין אחר יוכל לברך מעצמו, דהוי כדין ספק ספיקא [ספק אולי בסוף יספור הכל, ואולי הלכה כתוספות שיש מצוה בכל יום לעצמו], שבזה יכול לברך כמו שפסק בתרומת הדשן והשו"ע. [ועי'"ש שהביא תירוץ מחודש מהגר"ש קלוגר בשו"ת קנאת סופרים, ולקמן עי' בשו"ת בצל החכמה (9) בהערה  שדחה תירוץ זה].

* * *

ו.  ונראה לבאר מהלך אחר בהבנת שיטת הבה"ג שיש דין "תמימות" בספירת העומר.

לפני כן נקדים ענין חשוב נוסף בדין ספירת העומר.

קיימא לן במצוות התלויות באמירה, כתפילה, קריאת שמע, ברכת המזון וכדו', יכול לקרותם בכל לשון ובלבד שידקדק באותו לשון, כפסק השו"ע בהלכות קריאת שמע (6). אמנם המשנ"ב הדגיש שם שכל זה בדווקא אם מבין אותו לשון לעז, אך בלשון הקודש אף אם אינו מבין מה שאומר, תמיד יוצא ידי חובה. [והטעם, כי לשון לעז אינו אלא הסכמת האומה לדבר בלשון זה, ולכן אם אינו מבין אין כלל משמעות ללשון זו. לא כן לשון הקודש שהיא לשון "בעצם", והיא המשמעות והמהות האמיתית של הדברים, על כן גם אם אינו מבין שפיר נקרא שאמר].

והנה כתב המשנ"ב בהלכות ספירות העומר סוף ס"ק ה (2) שבספירת העומר יכול לספור בכל לשון, ובלבד שיבין אותו לשון. ולא זו בלבד, אלא אף אם סופר בלשון הקודש ואינו מבין פירוש המילים, אין זו ספירה. ולכאורה ההלכות סותרות זו את זו – כי בהלכות קריאת שמע נקט שתמיד יכול לדבר בלשון הקודש אף אם אינו מבין, ואילו בהלכות ספירת העומר כתב שגם בלשון הקודש אם לא מבין, אינו יוצא ידי חובתו.

אכן, אם נדייק בלשון המשנ"ב נשים לב כי השיב על שאלה זו בדבריו בהלכות ספירת העומר "דכיון דלא ידע מאי קאמר אין זו ספירה". כלומר גריעותא היא בספירת העומר בדווקא, כי אדם שסופר ואינו מבין אין זו "ספירה". וגדרה של מצות ספירת העומר אינו "אמירה" – דהיינו לומר את מילות הספירה, אלא "ספירה", דהיינו לקבוע ולחשב את הערך המספרי של אותו פרט מרצף של מספרים, ולענין ספירת  העומר, לקבוע ולחשב את ערך המספרי של אותו יום מימי העומר.

וממילא מובנת ההלכה שלספור בלי הבנה אין זה ספירה.

והדברים מבוארים בהרחבה בשו"ת דבר אברהם (6) שפסק לאור זאת, שאדם העומד באמצע ימי הספירה ומסופק האם היום שלושה או ארבעה ימים לעומר, אינו יכול לספור בברכה ולומר "היום שלושה ימים לעומר, היום ארבעה ימים לעומר", כי מאחר ומצות הספירה אינה אמירת יום הספירה גרידא, אלא "לספור", כשהסופר מסופק ואינו יודע בהחלט את המספר אין זה מוגדר כ"ספירה".

ז. עתה נשוב לביאור דברי הבה"ג שאם לא ספר יום אחד אינו ממשיך לספור בברכה ד"בעינן תמימות", ולעיל (2) נתבארו דבריו כי זהו בגלל שכל הימים הם מצוה אחת.

אך לאור האמור, כתבו האחרונים [רבי בן ציון אבא שאול, ראש ישיבת פורת יוסף, בשו"ת אור לציון – 7; בספר מצות ספירת העומר – 8], שלפי הבה"ג דין ה"תמימות" אינו מחמת המצוה – משום שכל הימים מצווה "אחת" הם, אלא דין ה"תמימות" הוא מחמת הספירה. כלומר, מכיון שספירת העומר איננה רק "אמירה" אלא "לספור" את ימי העומר, וספירה שלימה היא רק כאשר הספירה היא רציפה, כספירה אמיתית שכל מספר מקושר למספר שלפניו ולמספר שלאחריו עד למספר הכולל והשלם – לכן אם שכח ולא ספר יום אחד, ספירת היום הבא אחריו כבר אינה "ספירה", לפי שאינה רציפה, וחסר ב"תמימות" הספירה.

נמצא שלעולם גם לדעת הבה"ג אמנם מצד המצוה, בכל יום ויום יש מצוה נפרדת לספור, אך אם דילג על יום אחד, שוב אין זו ספירה, כי ספירה פירושה רצף עוקב של מספרים שכל יום מימי הספירה מקושר ואגוד עם הימים שלפניו, ואם חסר יום אחד מימי הספירה שוב אינו יכול לספור כי אין רציפות, וממילא אין זו "ספירה" שהיא קביעות וחישוב טור ורצף מספרים.

ושפיר מיושב, שבאמת יכול לברך על כל יום ויום גם לדעת הבה"ג, כי בכל יום יש מצוה נפרדת לספור.

ולפי הבנה זו – לדעת הבה"ג החסרון ב"תמימות" הוא רק מכאן ולהבא, שלאחר שלא ספר יום אחד, שוב ספירתו להבא אינה רציפה, ואינה מוגדרת כ"ספירה", ולכן אינו יכול להמשיך לספור בברכה. אך אין לומר שלמפרע התבטלה ספירתו, שהרי בשעה שספר היתה ה"ספירה" רציפה במספרים עוקבים זה אחר זה, כדת וכדין. ועל כן לא איבד את מצוות הספירה למפרע בימים שעברו.

לפיכך בנדון דידן, כשיודע מראש שלא יוכל להשלים ספירתו, פסק בשו"ת אור לציון (7) שיוכל לספור גם אליבא דהבה"ג, למרות שיודע הוא שבעתיד יחסר לו יום מימי הספירה, ורק מיום זה ואילך ימשיך לספור בלא ברכה.

ח. בשו"ת בצל החכמה (9) דן בכל המובא לעיל, ולמעשה הכריע בנדון דידן שיתחיל לספור בברכה, ומתבאר בדבריו שהברכה על כל יום אין לה קשר ליום שאחריו, וכנראה גם הוא הבין שלפי הבה"ג בכל יום ויום יש מצוה בפני עצמה [ורק מכאן ולהבא לא יספור כי אין זו "ספירה" של "תמימות"], וכנ"ל.

ועי"ש שעורר על כך שאנשים המתפללים ביחידות יראו לעשות לעצמם "תזכורות" שלא ישכחו לספור, וכפי שהזהיר החיד"א, ובמה שכתב בנדון של חולה העומד לפני ניתוח, שרשאי לברך גם אם אין וודאות שיזכה להשלים כל הספירה.

———–

בשולי הדברים: כידוע נשאו ונתנו הפוסקים בדין קטן שהגדיל באמצע ימי הספירה, האם יכול להמשיך לספור עם ברכה – ונדון בזה בשיעור בשבוע הבא. ושאלה זו תלויה במה שנלמד כאן, ולפי ההבנה הנ"ל בדעת הבה"ג כתב בשו"ת אור לציון (7) שגם ספירת קטן, אפילו אם אין בה מעשה מצוה, מכל מקום מצד עצם ה"ספירה", שפיר ספירת הקטן שהגדיל נחשב כספירה רציפה, וכאמור לנושא זו יחחדנו שיעור בפני עצמו, ואכמ"ל.