פרשת נשא

עולמך תראה בחייך

בפרשת נשא, שני נושאים הדורשים עיון:

• בפרשת הנזיר – מחד גיסא, בקבלת הנזירות יש חטא, כדברי הגמרא במסכת נדרים (1א) "תניא ר' אליעזר הקפר ברבי אומר וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין". ומבואר שבמעשה הנזירות, הגם שנעשה כולו לשם שמים, יש חשש שמא יש בו נדנוד חטא שציער עצמו מן היין, וחייב להביא חטאת לכפר על נפשו. אולם כשנעיין בדברי הרמב"ן (1ג) נמצא לכאורה היפך הדברים, היות ואדרבה, הנזיר צריך כפרה של קרבן חטאת בסיום הנזירות "בשובו לחטוא בתאוות העולם". וצ"ע בפשר סתירה זו, מיניה וביה.
• בפרשת הנשיאים – יש לבאר מדוע נכתבו בתורה פרטי כל אחד מקרבנות הנשיאים, וכי לא אפשר היה לכתוב קרבן נשיא אחד, ולאחר מכן "וכן הקריבו כולם", וצ"ע.

לביאור הדברים נתבונן בעולמו הפנימי של האדם, המושתת על המחשבה, שמכוחה ניתן להפליג מעלה  ללא גבול, ועל כן חובה לשמור על טהרתה מכל משמר.

 א. יקרת כבודו של האדם – מכח המחשבה המחוללת נפלאות במעשיו

בדברי הרמב"ן (1ד)-(2א)  נתבארו שני טעמים, מדוע פירטה התורה את כל קרבנות הנשיאים.

[א] "כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו. והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד. ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחברו", ואילו היה נכתב לאחר קרבנו של הנשיא הראשון "זה קרבן נחשון בן עמינדב" ויאמר "וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו", היה בכך "קיצור בכבוד האחרים".

[ב] "כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור. אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד, וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו". בהמשך דבריו ביאר הרמב"ן את הכוונות המיוחדות שעלו במחשבתו של נחשון בן עמינדב בשעה שהביא את קרבנו, והביא דוגמאות לכוונת של נתנאל בן צוער נשיא שבט יששכר, בשעה שהביא את קרבנו, שהיו שונות בתכלית.

וביאר הגרנ"צ פינקל, ה'סבא מסלבודקה' (2ב) כי מדברי הרמב"ן נלמד כי "מחשבתו וכוונתו של אדם מהפכת את אותו המעשה לסוג אחר". וגם אם נכתב בתורה "כף אחת" בכל אחד מקרבנות הנשיאים – בגלל הכוונה השונה של כל אחד מהנשיאים, הרי זה כאילו אחד הקריב כף זהב, השני כף כסף והשלישי כף של עופרת.

וכן ביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא בספרו שם דרך (2ג) "ומכאן נלמד שגם מעשה שווה הנעשה על ידי שני אנשים במחשבה אחרת, לא רק ששינוי המחשבה שונה, אלא כל המעשה נחשב מעשה אחר, והמעשים הם כשתי מצוות נפרדות. ומאחר ושינוי הנשיאים במחשבת ההקרבה החשיבה כל קרבן לקרבן אחר משל חברו, הגם שבמעשי הקרבן בכל פרטיו ודקדוקיו הושוו הנשיאים כולם בהתאמה נפלאה באופן הבאתם בכמותם ובעשייתם, נכתבה פרשה שלמה נפרדת לכל נשיא, מאחר שכל קרבן מיוחד בפני עצמו".

ונראה לאחר העיון כי שני הטעמים שורשם אחד – גדלות האדם, הנובעת מכח המחשבה וכלי הדעת, המחוללים נפלאות במעשיו – עד אשר אותו מעשה בדיוק הנעשה על ידי שני בני אדם במחשבה שונה, הוא מעשה אחר לגמרי. ועל כן, מוטלת חובה לכבד כל אדם, כי כל אדם מחונן בכח מחשבה המיוחד לו, ואך לו, בלבד.

ב. עבודת הבורא – בטהרת המחשבה

נוסיף להתבונן בכוחה העוצמתי של המחשבה, ונראה כי נצטווינו לשמור על כח זה מכל משמר.

• הרמב"ן בפרשת כי תצא (3א) כתב בביאור תכלית המצוות, שתועלתן "באדם עצמו, למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה", והן נועדו "שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומידות מגונות".
• הרמב"ן בפרשת מסעי (3ג) הביא את דברי הרמב"ם בביאור טעם כתיבת מסעותיהם של בני ישראל במדבר סיני, כדי "להרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה", דהיינו הדעות הכוזבות של הכחשת הניסים והנפלאות שהיו מנת חלקם של בני ישראל בכל מסעותיהם בארבעים שנות לכתם במדבר.
• הרמב"ן בפרשת חוקת (3ד) ביאר את הצורך שכל מעשי הכנת אפר הפרה האדומה ייעשו בפיקוחו של אלעזר בן אהרן הכהן "כדי שתעשה על כוונתו, שלא יחשבו בה מחשבה רעה כאומות והשטן".

ואמנם מצינו שגדולי עולם נתבעו בדקדוק שהקב"ה "מדקדק עם סביביו כחוט השערה" (יבמות קכא, ב), על מחשבה שאינה ראויה.

• בפרשת בהעלתך (4א) נכתבה פרשת "ויהי בנסוע הארון" עם "סימניות" [נו"נים הפוכות], ודרשו חז"ל (הובא ברמב"ן; 4ב) "כדי להפסיק בין פורענות לפורענות". וה"פורענות" הראשונה אמורה בלשון הכתוב "ויסעו מהר ה'", ודרש" חז"ל "מלמד שסרו מאחרי ה'". וביאר הרמב"ן: "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה. והפסיק, שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו, ונמצאו "מוחזקים" בפורענות. וקרא החטא "פורענות", אע"פ שלא אירע להם ממנו פורענות. ושמא אלמלא חטאם זה, היה מכניסם לארץ מיד". וביאר בספר שם דרך (4ג), שאע"פ שכל מסעותיהם היו על פי ה', מכל מקום נמצאה עליהם תביעה על כך "שלא התלוותה לנסיעה מחשבת הרגשת צער פרידה ממקום שבו נהיו לעם, אלא נסעו בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר. וגילו בזה שחסרה להם תחושת ההתקשרות למקום בו קיבלו התורה כ"תינוק הבורח מבית הספר", שבריחתו נובעת מכך שהמקום אינו אהוב עליו, והוא מרגיש מוגבל בו. ולכן איננו מתקשר לבית ספרו, ורוצה לברוח ממנו פן יוסיפו עליו עול לימודים".
• בפרשת חוקת (4ה) ביאר הרמב"ן את החטא בפרשת "מי מריבה", במאמר "המן הסלע הזה נוציא לכם מים", שגרם לבני ישראל לחשוב כי "משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה", ובכך נמנע קידוש השם.

ג. ישראל ואומות העולם מחשבה טובה לעומת מחשבה רעה

אחד ההבדלים בין ישראל לעמים, הוא בכח המחשבה – לטובה אצל ישראל ולרעה אצל אומות העולם, כדברי הרמב"ן (5ב) "כי העובדי גילולים אובדי עצות המה, ולא ישכילו ולא יבינו, ולא יחשבו רק רע כל היום, כי משורש רע היו, ולא יעשו רק פרי רע ומר, האוכל ממנו ימות. אבל ישראל שורשם טוב".

ועוד זאת מצאנו כי המצרים נענשו על זדון לבם במחשבה להרע לבני ישראל, כדברי הרמב"ן (5ד) "כי העונש בעבור הזדון שחשבו לעשות להם. והנה ה' רואה ללב ועושה משפט העשוקים, ונוקם ובעל חמה, ואין מוחה בידו".

ד. שמירת המחשבה בשעת המלחמה

מכאן נבין עד כמה נחוצה בשעת המלחמה בין ישראל לאומות העולם השמירה על המחשבה, הן מחשש הרהור גבהות לב של "כוחי ועצם ידי עשה לי החיל הזה", והן מחשש הרהורי עבירה, וכמו שכתב הרמב"ן (5ה) "יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים, ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גיבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה. רק שישיבו לבם אל ה', ויבטחו בישועתו, ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה, כי רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו".

ואכן, הרמב"ן (6א) ביאר בפרשת "פלגש בגבעה", כי השבטים שנלחמו בשבט בנימין "הקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם" [כדברי חז"ל המובאים ברמב"ן (6ב) "אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב. אמר רבי לוי מקרא מלא הוא, והעולה על רוחכם היה לא תהיה (יחזקאל כ, לב), העולה מכפרת על העולה על רוחכם"].

כמו כן, כאשר חזרו פקודי החיל ממלחמת מדין, אמרו למשה רבנו (6ג) "ולא נפקד ממנו איש", וביאר הרמב"ן (6ד) "ולא נפקד ממנו איש, לדבר עבירה, לומר שהיו בכל עת בידינו ולא נפקד איש מאחינו אשר בצבא אל מקום אחר לעבור עבירה. ואמר להם משה אם כן קרבן זה למה, אמרו לו לכפר על נפשותינו, מהרהור הלב".

ה. הנזירים מבקשי ה' מעלים עצמם לדרגה גבוהה וחדשה – ולכן נזקקו לכפרה בסיום הנזירות

משנוכחנו לראות בגודל כוחה של המחשבה, נתבונן מנין הגיע הנזיר לדרגתו שהוא "ככהן המשרת לאלוקיו", כאמור בדברי הרמב"ן (6ה).

ונראה כי דרגה זו יסודה בצימאון והשתוקקות להוסיף דעת ויראת ה', כפי שביאר בספר שם דרך (6ו) "הנה כי כן גילה לנו הרמב"ן רז גדול, שיש בכח גידול השערות פרע להוציא את האדם משלוותו ולעורר בלבו דאגה. אכן כל זה לטובה דווקא אם הדאגה היא מרוח הקדושה, שיש בה להעלות את האדם לדרגות נשגבות, כאשר האדם אינו מסתפק בדרגותיו אלא צמא ושואף להעפיל מעלה מעלה בבקשת השלמות… ביסוד הנזירות טמונה מעלת בקשת השלמות להתעלות לעמוד לפני ה' לשרתו, ומשה רבנו בחר לנזירים את אותם בחורים "אשר צבאו פתח אוהל מועד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו" [לשון הרמב"ן; 6ה], בכמיהה והשתוקקות לעליה ודבקות בה'".

כתוצאה מכך, הנזיר מעמיד את עת עצמו במצב חדש לגמרי, שמתוכה נזקק לכפרה בסיום נזירותו, ומיושבת איפוא השאלה שנשאלה לעיל – היאך מחד גיסא, בקבלת הנזירות יש חטא "שציער עצמן מן היין". ומאידך גיסא, גם בסיום הנזירות יש צורך בהקרבת חטאת, כדברי מו"ר הגרש"ז ברוידא (7א) שלמד מדברי הגמרא (עבודה זרה ה, ב) "לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין", כי "איכות הידיעה ועומק ההבנה משתנים על פי מצבו של האדם. ובהשתנות מצבו והתעלותו תתווסף הדעת גם למושכלות קודמות ויעמיק בהן".

ומעתה גם במצבו של הנזיר "חל שינוי מהותי במהלך ימי נזירותו על ידי שקידש עצמו והפריש נפשו מהנאות העולם הזה, ואפילו בנזירות שלושים יום בלבד". ומעתה אין סתירה אם בתחילת נזירותו נקרא "חוטא" שציער עצמו מהיין, ואילו בסוף נזירותו נתבע על ששב לחטוא בתאוות העולם וירד ממדרגתו. כי הנזירות "יצרה בו אפשרויות נפלאות להתעלות ולהעפיל לגבהים, והעמידה אותו במצב חדש שונה לחלוטין ממצבו שהיה. ולכן בסוף נזירותו, לאחר שהשתנה מצבו ונתעלה לדרגת נביא [כמבואר בדברי הרמב"ן הנ"ל] נתבע, לפום דרגתו, על ששב לחטוא בתאוות העולם".

ו. עולמך תראה בחייך – עולמו של מבקש העליה

ממוצא כוחה ועוצמתה של המחשבה, ומקדושתם של הנזירים, נבוא ללימוד דברי הגמרא במסכת נדרים (7ב), על "הנזיר מן הדרום" ששמעון הצדיק אכל מקרבנותיו ללא חשש מאכילת "חולין בעזרה" – להתבונן כיצד מכוחה של המחשבה נבנה עולמו של האדם החפץ עליה ובקשת שלימות.

שמעון הצדיק התפעל מהנזיר שראה את קווצותיו הסדורות לו תלתלים, משתקפות מתוך המעיין, וכשפחז עליו יצרו, אמר לו "רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה" – ומייד נדר נזירות. ויש להבין מה כל כך מצא חן בעיניו של שמעון הצדיק באותו נזיר, עד שקרא דווקא עליו את המקרא "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר לה'", והסכים לאכול מקרבנו, דבר שנמנע לעשות אצל נזירים אחרים.

בספר שם דרך (8)-(9א) הביא מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, את שיחתו של הגר"ד מובשוביץ זצ"ל הי"ד, ראש בית התלמוד תורה בקלם, שביאר כי שמעון הצדיק התפעל מכך שבדברי הנזיר מהדרום נשמעה גישה אחרת לחלוטין בדרך ההתייחסות לפיתוי היצר. גישה המצביעה על תפיסת עולם ודרך השקפה ברורה, המבטיחה התמודדות מוצלחת מול היצר הרע. בשונה מהמורגל אצל רוב בני האדם, הנלחמים מול היצר בהעמדת חשבונות של שכר העבירה כנגד הפסדה, שבה עלול האדם להיתפס ברגע של חולשה למלכודת היצר הסוכן בקרבו [ומכך חשש שמעון הצדיק]  – לנזיר מן הדרום היתה תפיסת עולם בהירה שהרגשת הגאוה והנינוחות כמה יפה הוא, שניקרה במוחו בעת שראה את בבואתו נשקפת מן המעיין, כלל איננה עולמו, והיא שעמדה כחומה מול פחז היצר.

בגישה שכזו אין חשש לחרטה ונסיגה גם בהתחדשות מצבים בלתי צפויים, משום שתמיד קמה וגם ניצבה ההשקפה שאין זה עולמו, ולא מתאים לדרגתו ומעלתו. ולכן, סמך שמעון הצדיק רק על קרבנו של הנזיר מהדרום.

לפי דרכו של הגר"ד מובשוביץ, ביאר הגרש"ז ברוידא את מאמרי חז"ל במדרשים על התדרדרותו של עשו לבאר שחת – מפני שיצא "מעולמו". וכן התדרדרותו של המגדף "שיצא מעולמו" – כי התנתקו מה"עולם" הפנימי-רוחני, שהוא מנת חלקו של מבקש העליה בצימאון והשתוקקות. ועל כן, כאשר התלמידים סיימו את לימודם בישיבה, בירכו איש את רעהו בברכה "עולמך תראה בחייך" (9ב), דהיינו שכל אחד יזכה לראות את "עולמו" הרוחני שבנה בעמל רב בשנות לימודיו בישיבה, בא לידי ביטוי בחייו, כ"עולמו" של הנזיר מהדרום.

ז. מעלת האדם ומהותו – להבין ולהשכיל בכח המחשבה

ראה בהרחבה בדברי ר"ח פרידלנדר בספרו שפתי חיים (10) כי מהותו של האדם וייחודו היא כפי מחשבותיו, ובמה שביאר את התפקידים המוטלים עלינו ב"עבודת המחשבה", עם הדרכה ב"קבלה מעשית" לפתח את כח המחשבה.