אפרושי מאיסורא
מעשה במשגיח בישיבה שמצא אצל אחד התלמידים מכשיר טלפון נייד עם גישה לאינטרנט, וכדי להדגיש את חומרת הסכנה הרוחנית הטמונה במכשיר, ניפצו לעיני התלמידים. ויש לדון האם היה רשאי לעשות זאת על פי ההלכה, והאם חייב לשלם עבור הנזק בפעולה שנועדה "לאפרושי מאיסורא".
א. במסכת ברכות (1) כ, א) מסופר על רב אדא בר אהבה שראה בשוק אשה כותית לבושה "כרבלתא [בגד אדום כגוון כרבלתא דתרנגולא, רבנו חננאל שם]. ומאחר וסבר שהאשה בת ישראל, קרע מעליה את הבגד האדום [כי "אין דרך בנות ישראל להתכסות בו, שהוא פריצות ומביא לדבר עבירה", ר"ח שם]. בסופו של דבר, התברר כי אשה זו לא היתה בת ישראל אלא כותית, ועל רב אדא בר אהבה הוטל קנס בסך ארבע מאות זוז על מעשהו. מדברי הגמרא נראה לכאורה, שבעצם המעשה אין כל פסול, ואילו היתה בת ישראל, רב אדא נהג כדין כשקרע ממנה את הבגד הפרוץ, כדי שלא תכשיל בו אחרים, היות והוא "מפריש אותה מאיסורא". אלא שאיתרע מזלו, ובגלל שהיתה כותית קנסוהו לשלם על הנזק שגרם. אך לבת ישראל מותר להזיק כדי "לאפרושי מאיסורא" [ולענין חיוב תשלומין על נזק שנגרם, יבואר להלן].
וכן מפורש בדברי הרא"ש במסכת בבא קמא (3) שהוכיח מדברי הגמרא "בנרצע שנשא שפחה כנענית וכלו ימיו, שרבו מותר לחבול בו לאפרושי מאיסורא, כי "אם רואה אדם שישראל מכה את חברו ואין יכול להציל אם לא שיכה את המכה, אף על פי שאין מכהו מכת נפש, מותר להכות המכה לאפרושי מאיסורא". וכן מבואר בדברי תרומת הדשן (3) סימן ריח) שהוכיח מדברי הגמרא הנ"ל "מי שהוא תחת ידו של אדם ורואה בו שעושה דבר עבירה, רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מן העבירה, ואין צריך להביאו לבית דין שיפרישוהו המה בכחם בגזירותם, דאם לא כן גבי נרצע אמאי רשאי לחבול בו, יביאנו לבית דין".
מרן השולחן ערוך פסק בהלכות חובל (4) את דברי הרא"ש, והרמ"א (4) שם) הביא להלכה את דברי תרומת הדשן.
אכן המהרש"ל כתב בספרו ים של שלמה (4) שקשה לומר כן כהוראה לרבים, "ודווקא באדם מוחזק בכשרות שידוע שלשם שמים עשה [עליו נאמר דין זה], אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה, דאם כן לא שבקת חיי לכל בריה, וכל אדם ריק ילך ויכה חברו על דבר תוכחה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין או לאדם חשוב שראוי להיות דבריו נשמעים" [וראה בדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (4) שנפסקו בשו"ע (4) יו"ד סי' רמה סע' י) "לא יכה אותו המלמד מכת אויב, מוסר אכזרי, לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה". ומבואר שמותר להכות תלמידים כדי לחנכם, אלא שיזהר לא להכותם בדרך אכזרית].
חיוב אפרושי מאיסור דאורייתא בשוגג
ב. במסכת ברכות (1) יט, ב) אמר רב יהודה אמר רב: "המוצא כלאים בבגדו, פושטן אפילו בשוק [אף אם יש לו בזיון בכך], מאי טעמא, כתיב (משלי כא, ל) אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה' – כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב". ומבואר בדברי הגמרא שמותר לעבור רק איסור דרבנן מפני כבוד הבריות – כבודו של האבל, ולא על איסור דאורייתא – של כלאים. על פי זה פסק הרמב"ם בהלכות כלאים (4) "הרואה כלאים של תורה על חברו, אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד. ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה. אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום. לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו, ואם היה של תורה פושטו מיד". וכתב הבית יוסף (2) שהרמב"ם למד את דבריו מהמעשה של רב אדא בר אהבה: "ומשמע ליה דפושטו על ידי קריעה קאמר, מההוא עובדא דאיתא התם דרב אדא בר אהבה חזיה לההיא דהות לבישא כרבלתא בשוקא קם קרעיה".
ומשמע מסתימת דברי הרמב"ם, שהחיוב לקרוע את בגדי השעטנז [שאיסורם מהתורה] של חברו, הוא גם אם לבשם בשוגג. אולם הרא"ש [הובא בבית יוסף (2)] הביא את דברי הירושלמי בכלאים ש"אם אדם רואה כלאים בבגדי חברו והלובש כלאים אינו יודע, אין לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו, דמשום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו משוגג".
לפנינו מחלוקת הרמב"ם והרא"ש, האם צריך "לאפרושי" מאיסור דאורייתא בשוגג. לדעת הרמב"ם, כאשר הלובש כלאים שוגג ואינו יודע על כך, חברו צריך לקרוע ממנו את בגדיו אפילו בשוק, כדי "לאפרושי מאיסורא". אולם לדעת הרא"ש אינו צריך, ורק אם יודע ולובש כלאים במזיד, חייבים לקרוע ממנו את בגדיו כדי "לאפרושי מאיסורא".
להלכה: פסק מרן השו"ע בהלכות כלאים (2) כדברי הרמב"ם, אולם הרמ"א (שם) פסק כדעת הרא"ש. וכן מבואר בדברי תרומת הדשן (2) סימן רפה) שכתב שאין חיוב להודיע לכהן לצאת מבית שנמצא בו מת אם הכהן שוגג ואינו יודע על כך, וכדבריו פסק הרמ"א בהלכות אבלות (2), לשיטתו בהלכות כלאים שפסק כדעת הרא"ש: "כהן ששוכב ערום והוא באהל עם המת ולא ידע, אין להגיד לו. אלא יקראו לו סתם, שיצא כדי שילביש עצמו תחילה".
אפרושי מאיסורא במקום שיש חילול ה' • באיסור תמידי
ג. בשו"ת נודע ביהודה (4)-(5) דן במעשה שהיה בחתן שדר בבית חמיו "שנכשל באשת איש [חמותו] שלש שנים רצופות שהיה בביתה, ועתה נתעורר בתשובה ונפשו לשאול הגיע, אם מחויב להודיע לחמיו שיפרוש מאשתו הזונה, או שתיקתו יפה, ומשום כבוד הבריות רשאי הבעל תשובה להיות בשב ואל תעשה שלא להודיע לחמיו כלל". ולאחר שהביא את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש הנ"ל, כתב: "ואם כן נדון דידן הוא ממש דוגמא זו, שהבעל שעובר בקום ועשה ובועל אשתו הטמאה הוא שוגג, וזה היודע מזנותה מקרי שב ואל תעשה, שנמנע מלהודיע. ואם כן לדברי הרא"ש רשאי לשתוק מפני כבוד המשפחה, ולדברי הרמב"ם חייב להודיעו ולמונעו מן האיסור".
בהמשך דבריו, רצה הנודע ביהודה לחלק בין הנדונים ולומר שהרמב"ם חִייב לאפרושי מאיסור שוגג, רק כאשר יש במעשה העבירה בשוגג חילול ה', אולם למעשה דחה את החילוק, ומסקנתו, כי לדעת הרמב"ם והשו"ע יש חיוב לאפרושי גם מאיסור שוגג.
עוד חידש הנודע ביהודה כי הרא"ש לא פטר מחובת אפרושי מאיסורא בשוגג כי אם שעה אחת, דהיינו בנדון כלאיים שהאדם הלובש כלאים בשוק, תיכף שיבואו לביתו יפשוט את הבגד מעליו. אבל בנדון דידן "שע"י שתיקתו של זה נמצא זה בועל אשתו כל ימיו באיסור, ודאי שאין כבוד הבריות דוחה האיסור כל הימים אפילו להרא"ש". כלומר, כאשר רואה שאם לא יפריש את חברו, יעבור חברו על האיסור תמיד, גם לדעת הרא"ש חייב לאפרושי, אע"פ שעובר על האיסור בשוגג. וכן נראה מדברי ערוך השלחן (7) סע' ב) שהביא את דברי הרא"ש וכתב: "ואין ללמוד מזה לשארי איסורים כשראובן יודע ששמעון עובר איסור תורה ושמעון שוגג בדבר שאינו צריך להגיד לו. דשאני הכא שהוא לשעה קלה דכשיבוא לביתו יגיד לו ויפשוט, אבל באיסור תמידי מחוייב להגיד לו". והוסיף: "ואפילו באיסור דרבנן תמידי, נ"ל דמחוייב להגיד לו, ואין למנוע מצד כבוד הבריות". ומבואר בדבריו כי גם לדעת הרא"ש יש חיוב לאפרושי מאיסור דרבנן בשוגג, במידה ואם לא יפרישנו יעבור על האיסור תמיד.
אולם האדמו"ר הדברי חיים מצאנז (6) הוכיח מדברי התוספות במסכת שבועות כי "אין צריך להפריש אם חברו שוגג אפילו בתמידות. ואם כן לפי זה לשיטת הרא"ש ודאי אינו צריך להודיע". וראה במש"כ בספר רץ כצבי (12) אות ב) כי הרמ"א (2) שפסק להלכה את דברי הרא"ש, כתב: "ויש אומרים שאם הלובש שוגג, אין צריך לומר לו בשוק, שמשום כבוד הבריות ישתוק, ואל יפרישנו משוגג". וכמו כן הנודע ביהודה וערוך השלחן דנו באפרושי מאיסורא בדיבור, כמבואר בנדון הנודע ביהודה, שהנואף צריך להגיד לחותנו שאשתו זינתה תחתיו, ועליו לפרוש ממנה כדי לא לעבור כל ימיו על איסור בשוגג. וכמדוייק בדברי ערוך השלחן שכתב: "באיסור תמידי מחוייב להגיד לו". ולפיכך לכאורה לא נוכל להסיק מדבריהם, שלדעת הרא"ש מותר לגרום נזקים כדי לאפרושי מאיסור שוגג תמידי, וצ"ע.
- לאפרושי מאיסור שאינו מפורש בתורה – ראה במש"כ הדברי חיים (6) שחידש כי הרמב"ם חִייב לאפרושי רק מאיסור המפורש בתורה, וזאת משום שיסודה של החובה לאפרושי מאיסורא בפסוק "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'", ממנו למדו חז"ל את ההוראה ש"בכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב". ובשל כך החובה "לאפרושי מאיסורא" – כדי למנוע מעוברי עבירה להמשיך ולחלל שם שמים במעשיהם, היא רק במקום שנכתב בתורה במפורש האיסור. וכפי שמדוייק מדברי הרמב"ם שאין חיוב לאפרושי מאיסור שאינו מפורש בתורה, כי איסור כזה אינו בגדר "לנגד ה" ואין בו "חילול השם" המחייב "לאפרושי מאיסורא".
- • •
גניבת והשחתת חפצים הגורמים נזק רוחני – וחובת תשלומין על הנזקים שנגרמו
ד. ממוצא הדברים נבוא לדון האם חייבים בתשלומי נזק שנגרם בפעולה שנועדה "לאפרושי מאיסורא".
בספר פתחי חושן (7) נזיקין פ"א ס"ק א) הסתפק בנדון וכתב "שאפשר שאף שמותר להזיקו, אינו נפטר מתשלומין, כשם שמצינו שאסור להציל עצמו בממון חברו שלא על דעת לשלם, ויש לחלק, וצ"ע".
ולכאורה היה מקום להוכיח מהמעשה עם רב אדא בר אהבה שקרע את הבגד הפרוץ של הכותית (1) שאילו היתה בת ישראל, על פי ההלכה, אין חיוב תשלומין על נזק שנגרם כדי "לאפרושי מאיסורא". אך בספר עלינו לשבח (8) הביא הגר"י זילברשטיין כי "מרן הגרי"ש אלישיב אמר, שרב אדא בר אהבה התכוון מראש לשלם לה על הבגד". ולפי זה אין ללמוד מהגמרא בברכות שאין חובת תשלומין, ועליו לשלם על נזקו.
- גניבת או שריפת ספרים ועיתונים אסורים מבעליהם כדי להצילם מעבירה – רבי יוסף חיים זוננפלד כתב בשו"ת שלמת חיים (7) סי' תשעה) בנדון הנ"ל כי לכאורה יש לפשוט מהמעשה ברב אדא שקרע את הכרבלתא שמותר להזיק כדי לאפרושי מאיסורא "אבל עכ"פ נראה שראוי לתשלומין".
- בעל תשובה המעוניין לקלקל את הטלוויזיה שבבית הוריו – הגר"מ שטרנבוך כתב בשו"ת תשובות והנהגות (8) בנדון הנ"ל, לאחר שהביא את דברי הגמרא בברכות במעשה ברב אדא שקרע את הכרבלתא: "ומשמע שראוי לקרוע בגדי פריצות ולשלם במקום שיש חילול השם, וכל שכן טלויזיא שמטמא עוד יותר".
- מוכר רכב שהחנהו לפני שבת ליד בית הכנסת – רבי יצחק זילברשטיין כתב בספר עלינו לשבח (8) בנדון בעל רכב שהחנה בערב שבת את רכבו העומד למכירה בפתח בית הכנסת, ואחד המתפללים הדביק על המודעה שהרכב עומד למכירה מודעה אחרת שבה נכתב "אסור לעשות כמעשהו של בעל הרכב, כי בכך הוא עובר על ההלכה שאסור לקרוא בשטרי הדיוטות" – והורה הגר"י זילברשטיין שעל פי הגרי"ש אלישיב אין ללמוד מהגמרא בברכות שאין חובת תשלומין, עליו לשלם על נזקו. עם זאת הרב זילברשטיין הוסיף: "הבאתי את השאלה לפני גיסו הגר"ח קנייבסקי, והשיב לי שבמקרה זה, היה כדאי להתרות פעם אחת לפני כן בבעל הרכב שלא יעשה כך, כי הוא מכשיל את הרבים".
ה. אולם לכאורה נראה להוכיח שאין חיוב תשלומין על נזק שנגרם כדי "לאפרושי מאיסורא", מדברי התוספתא בבא מציעא (3) "המוצא שטר ריבית, יקרענה". וטעם הלכה זו מבואר בדברי הרמ"א שפסק בהלכות ריבית (3) "וכל מי שבא לידו [שטר שיש בו ריבית], יקרע השטר, דחיישינן שמא יגבו בו הריבית". וכתב הט"ז (ס"ק ט) "והטעם, לפי שהוא עובר בקיומו". הרי לנו, היתר ואף חובה, לגרום נזק כדי "לאפרושי מאיסורא".
וכן הובא בספר מעשה איש (8) בשם הגר"ח קנייבסקי: "תלמידים שאלו לרבנו [החזון איש] אם רשאים לשרוף ספרים חיצוניים שמצאו אצל חברו, והשיב רבינו [החזון איש] רשאים אתם, ופטורים אתם מלשלם לו עליהם".
ומכל מקום מקום ראוי לציין את דברי התשובות והנהגות (8) שיש לנקוט בזהירות רבה ולשאול "שאלת חכם" בטרם פעולת אפרושי איסורי הגורמת נזקים "ופעולה שלא בזמנה עלולה לפעמים לקלקל, ולכל עת ולכל זמן, ובעצת חכמים ישכון אור ואין לזוז מדבריהם". וראה בהרחבה דברי הרב יחיאל מיכל פליסקין (9)-(10) בנדון השחתת שלטי חוצות עם תמונות תועבה, ובמש"כ בסוף דבריו כיצד לנהוג כאשר יש חשש חילול ה' במעשים מסוג זה.
חובת תשלומין בניפוץ מכשיר סלולרי עם גלישה לאינטרנט
ו. בקובץ אור ישראל (11) דן רבי נחמן יחיאל מיכל שטיינמץ, בשאלה שפתחנו בה. לדעתו "טלפון המחובר לאינטרנט דינו כחפצא דאיסורא, שכן כל מהותו הוא דבר שמכשיל ומביא את המשתמש בו לידי עבירות חמורות רחמנא ליצלן, ובזה ששוברו פשוט שהפרישו מכמה וכמה מכשולים חמורים". ולאחר שהביא את המקורות שנתבארו לעיל, הסיק להלכה ולמעשה "שמותר להזיק ממון חברו כדי להפרישו מעבירה ואינו מחוייב לשלם ההיזק, ואף מותר להכותו ולייסרו כדי להפרישו מאיסורא". והוסיף, כי המחנך ודאי אינו חייב לשלם על נזקים שגרם לחפצים שהחרים מתלמיד במטרה לחנכו מכיון שהורים שולחים את בניהם למוסד חינוכי על דעת זה, מקבלים על עצמם את תקנות מקום הלימודים, ובכלל זה את החלטות הצוות החינוכי על פי שיקול דעתו.
וראה בדברי הרץ כצבי (12)-(13) שהגיב לדבריו, והעיר כי תלמיד המשתמש במכשיר סלולרי ואינו יודע שיש בכך איסור, ובפרט תלמיד שהוריו משתמשים במכשיר טלפון סלולרי עם גלישה באינטרנט ללא פיקוח, בוודאי אינו רואה בהחזקת המכשיר מעשה עבירה, והרי זה כ"אומר מותר" אשר דינו שוגג – ולכן יש לדונו כ"שוגג", ולשיטת הרא"ש והרמ"א [ראה לעיל אות ב] אין חיוב לאפרושי מאיסור שוגג.
ועוד העיר, שאם התלמיד קטן, לדעת המנחת חינוך כל מעשה שעושה הקטן מדעתו נחשב "שוגג", כי אין לו דעת, יוצא כי דינו תלוי במחלוקת השו"ע והרמ"א האם יש חיוב אפרושי מאיסור שוגג, ובחידושו של הדברי חיים (6) שהרמב"ם חִייב לאפרושי רק מאיסור המפורש בתורה, ויש לעיין האם בהחזקת מכשיר סלולרי ללא פיקוח על גלישה באינטרנט, מוגדר "איסור המפורש בתורה".
