מתה מחמת מלאכה

א. כידוע השואל חייב באונס, ובסוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא (1) מבואר פטור שואל בהמה ש"מתה מחמת המלאכה", בנימוק: "דאמר ליה [השואל למשאיל] לאו לאוקמה בכילתא שאילתה", כלומר לא שאלתי את הבהמה כדי להעמידה בכילה [אהל קטן שהיו פורסים על המיטה] אלא כדי לעבוד עמה, ומכיון שמתה מחמת המלאכה, אינו חייב  בתשלומי שווייה לבעליה [ולהלן נביא את דברי הראשונים בטעם הפטור].

ומסופר בסוגיא על "ההוא גברא דשאל דוולא [דלי] מחבריה, איתבר [נשבר], אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה אייתי סהדי דלא שנית ביה [אמר לו רב פפא, עליך להביא עדים שלא שינית לעשות עם הדלי דברים שלא רגילים לעשות] ואיפטר", ופירש רש"י: "דהוי ליה מתה מחמת מלאכה". ובהמשך הסוגיא מסופר על "ההוא גברא דשאיל שונרא [חתול] מחבריה חבור עליה עכברי וקטלוהו [התאחדו העכברים נגדו והרגוהו] יתיב רב אשי וקמיבעיא ליה כי האי גוונא מאי, כי מתה מחמת מלאכה דמי, או לא" [כי יתכן שהכנסת החתול למקום שיש בו עכברים היא שינוי מדרך ההשתמשות בחתול]".

ובלשון הראשון אמרו: "גברא דנשי קטלוהו לא דינא ולא דיינא" [איש שנשים הרגו אותו, אין מה לדון בו, ובוודאי הרי זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה"]. ובלשון השני אמרו: "אכיל עכברי טובא וחביל ומית" מדובר שהחתול אכל הרבה עכברים וכתוצאה מכך מת, ונשאלה השאלה האם יש לדונו כ"מת מחמת מלאכה", או לא" [וביארו התוספות (שם ד"ה כי) "דאיבעי ליה אם שינה במה שהוליכה למקום שהרבה עכברים מצויים"]. ואמרו: "גברא דנשי קטלוהו לא דינא ולא דיינא" [דומה החתול לגבר שמת מרוב בעילות נשים, ואין מה לדון בזה כי בוודאי הרי זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה"].

הפטור דווקא בעת המלאכה או גם שלא בשעת המלאכה ממש

ב. מדברי הרמב"ם (2) "שאל דלי למלאות בו ונקרע ונפל לבור בשעת מילוי וכל כיוצא בזה פטור, שלא שאלה אלא לעשות מלאכה זו, והרי לא שינה", דייק הטור (3) שהפטור הוא דווקא "אם מתה בשעת מלאכה ממש", ולא אם מתה קודם לכן או לאחר מכן. והביא את דברי הרא"ש (1) שחלק על הרמב"ם, וכתב: "אבל היכא שנכנס בה חלשות ועייפות מטורח הדרך, אפילו שלא מתה מיד אלא מתנוונת והולכת זמן מרובה, מתה מחמת מלאכה קרינן ביה". ומבואר בדבריו כי פטור "מתה מחמת מלאכה" הוא אף שלא בשעת המלאכה ממש. וצ"ב בביאור מחלוקתם.

הפטור על כל אונס בזמן המלאכה או דווקא אונס שקרה כתוצאה מהמלאכה

ג. עוד נחלקו הראשונים האם פטור "מתה מחמת מלאכה" נאמר על כל אונס שיקרה בזמן המלאכה, או דווקא אונס שקרה כתוצאה מהמלאכה אשר לשמה שאל את החפץ או את הבהמה.

בהמשך דבריו הביא הטור (3) את דברי הרמ"ה שפטור "מתה מחמת מלאכה" הוא גם כששאל בהמה "לילך דרך ידוע, ובאו עליו ליסטים באותו הדרך או חיות רעות ואנסוה ממנו, כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה" [והביא ראיה מהמעשה של החתול והעכברים "ואע"פ שלא הרגתה המלאכה גופה, כיון שבמלאכה ששאלה לצורכה מתה בגרמתה"]. וכתב הטור: "ואדוני אבי הרא"ש אומר דאין נראה, דלא דמי לשונרא ששאלה להרוג עכברים דבאותה מלאכה עצמה נאנסה, אבל אם נאנסה ממנו בדרך, אונס אחר הוא, ואינו מחמת מלאכה, שאף בלא מלאכה אפשר שתאנס ממנו, הלכך חייב". הרי שנחלקו ראשונים, האם פטור "מתה מחמת מלאכה" הוא על כל אונס שיקרה [ואפילו אונס "צדדי"] בזמן שעסקו עם החפץ המושאל במלאכה שעבורה הושאל [רמ"ה] או דווקא אונס שקורה כתוצאה ממלאכה שלשמה שאל החפץ או הבהמה [רא"ש]. וצ"ב בביאור מחלוקות הראשונים הנ"ל.

גדר סיבת פטור "מתה מחמת מלאכה" – מחמת פשיעת המשאיל או מדין דעת השואל

ד. בביאור הדברים כתב הרב דוד גרוזמן בספרו גדרי משפט (6) על פי מחלוקת הראשונים בעיקר גדר סיבת פטור "מתה מחמת מלאכה" – האם הפטור מחמת פשיעת המשאיל שהשאיל חפץ שאינו ראוי למלאכתו, או מדין דעת השואל שלא התנה להתחייב במקרה שמתה מחמת מלאכה [ובספר משפטיך ליעקב (8) כתב הרב צבי בן יעקב להגדיר את הסברא בהגדרה דומה: מדין דעת המשאיל שלא העלה על דעתו לפטור את השואל כשלא מתה מחמת המלאכה].

הרמב"ן [הובא בשיטה מקובצת (1)] כתב בטעם הפטור "שואל ודאי חייב באונסים אבל לא בפשיעה דמשאיל, וכאן משאיל ודאי פשע בה, שהשאילו למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותו". אך יתכן להסביר את טעם הפטור, מחמת שהשואל או המשאיל לא התנו להתחייב במקרה זה, שהרי שאל חפץ לשימוש מלאכה, ואם הכלי אינו ראוי למלאכה, לא התחייב באחריות עליו, וכנראה מדברי הגמרא "לאו לאוקמה בכילתא שאילתה".

ומעתה נראה כי הרא"ש נקט כדעת הרמב"ן, ולכן  הפטור הוא לאו דווקא בשעת המלאכה, כי גם בהליכת הבהמה אל מלאכתה זו פשיעת המשאיל שלא העמיד לו בהמה שיכולה להגיע למלאכתה. אבל הרמב"ם למד שהפטור הוא כי השואל לא שאל את הבהמה על דעת כן, וזהו דווקא בשעת המלאכה. ולכן הרא"ש לשיטתו סבר כי הפטור הוא דווקא מאונס שקורה כתוצאה ממלאכה שלשמה שאל החפץ או הבהמה, כי רק בזה שייך לומר את סברת פשיעת המשאיל. ואילו הרמ"ה סבר שפטור משום שלא שאל על דעת כן, ולכן הפטור הוא על כל אונס שיקרה בזמן המלאכה, ואפילו היה זה "אונס צדדי", כי על דעת כן לא שאל את החפץ [וכן ביאר בספר משפטי התורה (7) סימן לה].

להלכה: פסק מרן השו"ע (4) סע' ג) כדעת הרמ"ה, ואילו הרמ"א הכריע כדעת הרא"ש.

ובסמ"ע (3) ס"ק ב) הכריע כדברי התרומת הדשן (2) שהשואל כלים להילחם עם האויבים, ונפלו הכלים שלל ביד האויבים, פטור משום "מתה מחמת מלאכה", והש"ך (4) שם ס"ק ה) חלק עליו. וביאור מחלוקתם, הסמ"ע ותרומת הדשן נקטו שהפטור בדעת המשאיל שלא שאל על דעת כן, ולכן פטור גם באופן זה [וכדעת מרן השו"ע שפסק כהרמ"ה]. אולם הש"ך הכריע לדינא כסברת כהרמב"ן שהפטור בגלל פשיעת המשאיל [וכדעת הרמ"א שהכריע כדברי הרא"ש] ובנדון זה המשאיל אינו פושע כי הכלים עשו מלאכתם כראוי, אלא שהאויב ניצח, ולכן אינו נפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" [וראה במה שדנו בסברת הרמב"ן בספר משפטיך ליעקב (9) אות ג) ובספר משפטי החושן (11) אות יא].

• • •

ד. ממוצא הדברים דנו הפוסקים בפרטי דיני "מתה מחמת המלאכה":

• דין בלאי שנגרם משימוש "רגיל" בחפצים השאולים – כגון ספרים שנקרעו מחמת עיון בהם, במחנה אפרים (5) כתב כי לסברת הרמב"ן, בספרים ודאי לא פשע המשאיל, שהרי התבלו מחמת השימוש הסביר, ולכן חייב ואינו נפטר מדין מתה מחמת מלאכה. אולם לדעת הרמ"ה והכרעת השו"ע, השואל פטור, "שהרי ידע המשאיל שיתקלקל הספר בקריאתו, ואפילו הכי השאילו". וראה סיכום במשפטי החושן (12) אות יג) ובמש"כ בנדון בגדים שהתלכלכו, ובמה שדן האם בכל "מתה מחמת מלאכה" שניתן להחזיר את המצב לקדמותו, חייב השואל לעשות זאת.
• נזקים שנגרמו למכונית שאולה – בתאונת דרכים על ידי רכב אחר או כאשר הרכב חנה במקום ופגעו בו, יש לדון האם הנזק מוגדר כ"מתה מחמת מלאכה" והשואל פטור, או שזהו גדר של "אונס" שחייב. ובספר משפטי התורה (7) כתב כי דין זה תלוי במחלוקת הראשונים והפוסקים דלעיל: לדעת הרמב"ן, הרא"ש, הרמ"א והש"ך, השואל חייב למשאיל עבור נזקים שנגרמו למכונית, כי האונס הוא "דבר צדדי", שהרי הנזק לא נגרם למכונית מחמת תקלה שהיתה במכונית עצמה בשעת מלאכתה [ולא שייכת הסברא שהמשאיל פשע ובשל כך השואל פטור].

אבל לדעת הרמ"ה תרומת הדשן והשו"ע, השואל פטור מלשלם למשאיל עבור נזקים שנגרמו למכונית בתאונת דרכים, כי הנזקים קרו רק בגלל הנסיעה בכביש, והרי על דעת כן שאל את המכונית כדי לנסוע בה. אולם אם הנזקים נגרמו בשעה שמכונית עמדה בחניה, גם לשיטתם יהיה חייב השואל, היות והנזק לא קרה בשעת עשיית המלאכה, ואם כן אינו נפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" וחייב באונס כדין השואל.

• נזקים שנגרמו למכונית שאולה על ידי אבנים שהושלכו לעברו סמוך לכפר עוין – משפטי התורה (ד) סימן ס).
• שאל טרקטורון והתדרדר לתהום – המשאיל תובע את הנהג על נהיגה בחוסר מיומנות, והשואל טען לעומתו כי התאונה אירעה בשל רכב לא תקין, יעו' בפסקי בית דין ירושלים לדיני ממונות (10) שהכריעו כי נדון זה תלוי במחלוקת הראשונים והפוסקים, ולדעת הרמ"ה והשו"ע, השואל פטור מלשלם למשאיל עבור הנזקים כי הם נגרמו בשעת הנסיעה, ועל דעת כן שאל את הטרקטורון. אבל לשיטת הרמב"ן וסיעתו "שהעיקר תלוי בסיבת המיתה, אף כאן על הנתבע להכויח שסיבת ההתדרדרות היא בגלל שהמכונית מקולקלת, או להישבע על כך".
• תשלום נזק שנגרם למצלמה שאולה שנפלה מה"סטנד" המעמיד אותה – בספר משפטיך ליעקב (8) דן בשאלה זו ע"פ דברי הראשונים והפוסקים דלעיל, ונקט למעשה כי התלמיד פטור מחיוב תשלומין על הנזק שנגרם למצלמה.
• כינור מיוחד שהושאל לתצוגה בתערוכה, ובאחד הימים נפל ממקומו וניזוק – ראה בספר משכן שילה (10).
• שאל מחברו דרכון ונתפס • שאל כלי שאסור להחזיקו על פי החוק והחפץ הוחרם – משפטי החושן (12) אות יב).
• גניבה ואבידה מחמת מלאכה [שאל מזוזות ונגנבו, דפנות סוכה ועפו ברוח] – משפטי החושן (13) אות טו).