חייב איניש לבסומי

גדרי החיוב להשתכר בפורים

 

במסכת מגילה (1) אמר רבא: "מיחייב אינש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". וכן נפסק בשו"ע (2) "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

ויש לעיין מה פשר ה"ביסומי" עליו דיבר רבא – כמה צריך לשתות בפורים כדי להיות "מבוסם", והאם צריך להשתכר ולאבד את צלילות הדעת – "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

ועוד צ"ב האם יש חיוב גמור "לבסומי" בפורים, או שזו רק מצוה בעלמא.

 

חייב איניש לבסומי – להשתכר

א. רש"י פירש בסוגיא: "לבסומי, להשתכר ביין". וכן נקט להלכה הב"ח (2) "לפי עניות דעתי נראה כפשוטו דצריך שישתכר הרבה, עד דלא ידע כלל מה חילוק יש בין ארור המן לברוך מרדכי, שזה הגיע קרוב לשכרותו של לוט", והביא ראיה מהמעשה המובא בסוגית הגמרא "רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא, למחר בעי רחמי ואחייה". ומפשטות דברי הגמרא עולה כי רבה השתכר עד שאיבד את צלילות דעתו, וכתוצאה מכך שחט את ר' זירא.

בהמשך דבריו הביא הב"ח את דברי רבנו אפרים (עי' ר"ן (1) כי המעשה עם רבה ורב זירא הובא בגמרא כדי לדחות מההלכה את דברי רבא המחייב להשתכר בפורים. וכתב הב"ח: "ומיהו דווקא לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, הוא דדחינן לה. אבל מיהו צריך לשתות הרבה מלימודו שייטב לבו במשתה ויהא שתוי או אפילו שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך, רק שתהא דעתו עליו".

ואכן כבר תמה הביאור הלכה (3) ד"ה חייב) "היאך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השכרות למכשול גדול". ותירץ שהחיוב להשתכר בפורים, יסודו בחובת זכרון הניסים שנעשו בימי אחשורוש על ידי יין, עי"ש.

ובספר עמק ברכה (3) הביא בשם רבי ישראל מסלאנט, שחיוב להשתכר בפורים נמשך לאורך כך היום, וגם לאחר שכבר השתכר פעם אחת, לכשיתפקח מיינו, עליו לשוב ולשתות עד שישתכר בשנית, משום "שהשיעור עד דלא ידע אינו שיעור בקיום המצוה, אלא הוא שיעור לענין לפטור מהמצוה" [ועי' בדבריו שדייק כן בדברי הרמב"ם (1)].

ברם שיטתם של רש"י והב"ח שביארו את דברי רבא "מיחייב איניש לבסומי – להשתכר", אינה מוסכמת, כדלהלן.

 

חייב איניש  "לבסומי" – בשתיית יין עד שישתכר וירדם בשכרותו

ב. הרמב"ם כתב בהלכות מגילה (1) "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידה, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות". גם בדברי הרמב"ם מבואר שחייב לשתות יין עד שישתכר, אולם נראה שאין זו שתיה המביאה לאיבוד צלילות הדעת לחלוטין, אלא שתיית יין הגורמת לשינה מתוך שכרותו.

וכדבריו פסק הרמ"א (2) "יש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו ויישן. ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי".

עם זאת, ברור שאין כוונת הרמב"ם שניתן לקיים את החיוב "עד דלא ידע" בשינה ללא שתיית יין, וכפי שכתב הגרצ"פ פרנק [רבה של ירושלים], בספרו מקראי קדש (4) "יש שטועים ומפרשים בדברי הרמ"א שאומר כאן שני דברים: [א] שאין צריך להשתכר כל כך אלא ישתה יותר מלימודו. [ב] שהחובה של "עד דלא ידע" יקיים בשינה אף אם השינה היא לפני השתיה. אבל זה טעות, שהפירוש בדברי הרמ"א הוא שירדם מתוך השתיה, וכדברי הרמב"ם ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו". וכפי שביאר רבי בן ציון פלמן [רב ביהמ"ד נחלת משה בבני ברק], בספרו שלמי תודה (8) "עיקר המצוה היא השכרות, אלא דשכרות יש לה הרבה דרגות, יש שכרות מעט ויש שכרות הרבה. ועל זה כתב הרמב"ם דשיעור השכרות היא עד שיגיע למצב שירדם מתוך השכרות, וכשירדם ולא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי יצא ידי חובת השכרות. ולפי זה הא דאמרו עד דלא ידע, הכוונה בזה כמש"כ הרמ"א דעל ידי השינה לא ידע. אלא דלדבריו הוא שיעור בשכרות, ועיקר המצוה היא השכרות שישתכר מעט, ושיעור השכרות היא עד שירדם על ידי זה ולא ידע בין ארור המן וברוך מרדכי, אבל בשינה לבד אם לא ירדם מתוך השכרות לא יצא".

 

חייב איניש – "לבסומי" בשתיה מעט יותר מהרגלו

ג. הבית יוסף (2) הביא את דברי הארחות חיים: "חייב איניש לבסומי בפוריא לא שישתכר, שהשכרות איסור גמור, ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים, וכמה עבירות זולתן. אך שישתה יותר מלימודו מעט". וכן נראה מדברי השפת אמת (1) שכתב: "מחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע, נראה לפרש דאין הכוונה שמחויב להשתכר כל כך עד שלא ידע, אלא דכל היום מחויב לעסוק במשתה, ועד דלא ידע עדיין החיוב עליו. לאפוקי כשהגיע לשיעור זה, אבל אפילו קודם השיעור יוצא כל שעוסק במשתה כנ"ל". ומבואר בדבריו כי החיוב "לעסוק במשתה" – ולא להשתכר – מתמשך לאורך כל היום.

יתכן שדייקו זאת מלשון הגמרא "לבסומי", שאין הכוונה לשכרות, אלא למצב שבו לאחר שתייית יין יותר מהרגילות, דעתו של האדם "מבוסמת" עליו – הוא נמצא במצב רוח שמח ומרומם יותר מהרגיל [וראה במש"כ בהגהות יד אפרים על גליון השו"ע (2) פירוש שנתגלה לו בחלום, שאין כוונת רבא לחייב להשתכר בפורים, שכן אם יאבד את צלילות דעתו לא יכיר כלל בתוקף הנס ולא יוכל לקיים את חובת ההודאה עליו, יעו' בדבריו שפירש "עד דלא ידע – ולא עד בכלל"].

 

"מיחייב אינש לבסומי בפוריא" – חובה גמורה או מצוה בעלמא

ד. בהגהות מימוניות (1) הביא את דברי הראבי"ה: "מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו', כל הני למצוה בעלמא ולא לעכב". וכן דעת המהרי"ל (סימן נו אות ט) שכתב: "הא דאמר רבה חייב אדם לבסומי, ודאי מצוה בעלמא [הוא], הכי משמע לישנא מחייב אדם. [וטעמא] דימי משתה כתיב ואיכא משתה בלא שכרות". וכן נראה מדברי    הטור (2) שכתב: "וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ומשמע מכך ששינה את הלשון ממאמר רבא "מחייב אינש" ל"צריך שישתכר", שאין חובה להשתכר אלא זו מצוה בעלמא, ולכן "צריך שישתכר".

אולם מרן השו"ע (2) העתיק להלכה את דברי רבא: "חייב אינש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ולא שינה מלשון הגמרא כפי ששינה הטור. ומשמע מדבריו כי יש חובה גמורה להשתכר בפורים.

ואילו הביאור הלכה (3) שם ד"ה חייב) כתב על דברי השו"ע: "ומכל מקום כל זה למצוה ולא לעכב".

[ובספר עמק ברכה (2) הביא בשם הגרי"ז מבריסק, כי בפורים שתיית יין אינה רק דרך לקיום השמחה, כבשאר המועדים, אלא השתיה עצמה היא קיום המצוה לשמוח "אבל בפורים כיון דכתיב (אסתר ט, כב) מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, נמצא שהמשתה עצמה היא היא גוף המצוה בלי שום תכליתים של שמחה, ועל יסוד זה של מצוות משתה תקנו דין זה שחייב לבסומי עד דלא ידע"].

 

ה. סיכום

נחלקו הפוסקים האם שתיית יין בפורים היא חובה או מצוה בעלמא.

• מדברי השו"ע (2) משמע שיש חובה גמורה להשתכר בפורים.
• אך הביאור הלכה (3) פסק כשיטת הראבי"ה, מהרי"ל והטור "כל זה למצוה ולא לעכב".

ובנדון כמה חייב או צריך לשתות נחלקו הפוסקים:

• לדעת רש"י (1) והב"ח (2) ורבי ישראל מסלאנט – ישתה יין עד שישתכר ויאבד את צלילות הדעת, שלא ידע להבדיל בין "ארור המן וברוך מרדכי". וכן נראה שנקט הטור (3) ששינה את הלשון ממאמר רבא "מחייב אינש לבסומי" וכתב "צריך שישתכר". ובשערי תשובה (2) כתב "שהגאון חכם צבי היה נוהג בימי בחרותו לקיים המימרא כפשוטו".
• שיטת הרמב"ם (1) – ישתה יין עד שישתכר וירדם מתוך שכרותו, וזהו שיעור קטן יותר משתיית יין הגורמת לאיבוד צלילות הדעת מתוך שכרות מוחלטת. וכדבריו פסק הרמ"א (2) "ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו, ויישן. ומתוך שישן, אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון ליבו לשמים". ובמשנה ברורה (3) ס"ק ה) כתב על דברי הרמ"א "וכן ראוי לעשות".
• לדעת הארחות חיים המובא בבית יוסף (2), השפת אמת (1) והיד אפרים (2), אין חיוב לשתות יין עד שישתכר, אלא ישתה מעט יותר מהרגלו. ומדברי השו"ע שהעתיק להלכה את דברי רבא "חייב אדם לבסומי", ולא כתב כדברי הטור "צריך שישתכר", יש לדייק שנקט להלכה שאין חיוב להשתכר אלא "להתבסם", דהיינו לשתות מעט יותר מהרגלו.

וראה בדברי הביאור הלכה (3) ד"ה עד דלא ידע) שהביא מדברי המאירי "אין אנו מצווים להשתכר ולהפחית עצמינו מתוך השמחה, שלא נצטווינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת השי"ת והודאה על הנסים שעשה לנו". ומדברי החיי אדם: "היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצות בנטילת ידיים וברכה וברכת המזון או שלא יתפלל מנחה או מעריב או שינהוג קלות ראש, מוטב שלא ישתכר וכל מעשיו יהיו לשם שמים".

סיכום: בספר שלמי תודה (8)-(9) ובפסקי תשובות (8) אות ד).

• • •

"חייב איניש לבסומי" – בשתיית ייין או בשתיית שאר דברים משכרים

ו. רש"י כתב בסוגיא (1) "חייב אינש לבסומי – להשתכר ביין". וכן נראה מדברי הרמב"ם (1) "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות". וראה במקראי קודש (4) שהביא מדברי הרדב"ז (ח"א סי' תסב) שכתב כי המצוה דווקא ביין, וכן מבואר בדברי  הרוקח (סימן רלז) שכתב: "מחייב איניש לבסומי בפוריא, פירוש ירבה במשתה היין". וביאר את דבריהם על פי מש"כ האליה רבה [הובא בביאור הלכה (3) ד"ה חייב] בטעם הדבר שחייבו חז"ל להשתכר, משום כל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשוורוש היו על ידי משתה, ולכן חייבו חכמים להשתכר כדי שיהא נזכר הנס הגדול בשתיית יין. אך המקראי קדש סיים: "אבל העולם אינם נזהרים בזה ומשתכרים ביי"ש, בבירה וכדומה".

וראה סיכום הדעות בספר שלמי תודה (9) ובפסקי תשובות (8) אות ג) שדייק "מסתימת לשון השו"ע ונושאי כליו משמע שהחיוב לבסומי הוא לאו דווקא ביין, אלא הוא הדין בכל משקה המשכר, אולם לאור דברי הראשונים הנ"ל "ומכל מקום כדאי הם הראשונים הנ"ל ולדקדק ביין דווקא, ועכ"פ עיקר המשתה יקבע על יין, ויוכל להוסיף שאר המשקים המשכרים אם נהנה מהם" [ובספר הליכות שלמה (5) הערה 76) הביא מדברי הגרש"ז אויערבך "שבשתיית מיץ ענבים פשוט שאין מקיים מצות היום].

 

מצטער או שמזיק לו שתיית היין – האם חייב לשתות יין ולהשתכר

ז. רבי יצחק קופרשטוק [ר"מ בישיבת טשעבין] דן בשאלה זו בספרו מאורות נתן (7), ורצה ללמוד מדברי השו"ע בהלכות ליל הסדר "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות לקיים מצות ד' כוסות", שהוא הדין בפורים חייב לדחוק עצמו ולשתות אף אם מצטער בשתייתו.

ועי"ש שהביא מדברי השערי תשובה (2) בשם היעב"ץ, כי "החלוש שמזיק לו השכרות, פשיטא שאינו מחוייב בכך", והביא ראיה מכך שרבי יהודה ב"ר אילעי היה שותה יין בליל הסדר וכתוצאה מזה סבל כאבי ראש עזים עד שבועות "משמע דפורים לא שתה כיון דשתייתו מזיק לבריאות". ועי"ש במה שדחה את הראיה הנ"ל, וכתב כי מי ששתיית יין מזיקה לו רשאי להשתכר במשקאות אחרים, ובמסקנת דבריו הביא מדברי הלקט יושר [מרבותינו הראשונים, תלמידו של תרומת הדשן] שכתב כי מי ששתיית יין מזיקה לו לא ישתכר בפורים, וביאר בטעמו: "כיון שחיוב השתיה משום שמחה [דכתיב (אסתר ט, כב) מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה] וכיון שאינו שותה יין מחמת ששונאו ומזיק לו לא הוי לגביה שמחה".

 

חיוב נשים בשתיית יין בפורים

ח. בשו"ת שבט הלוי (3) נקט כדבר פשוט שנשים אינן בכלל מצות "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" כי "חז"ל הקפידו (כתובות סה, א) מליתן ריבוי יין לאשה מטעמי התגברות היצר. וגם אם בעלה עמה, אין דרך "עד דלא תדע" כמובן, והדברים פשוטים". וכן נקט הגר"מ שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים (5) "נשים אינן חייבות בהמצוה להשתכר בפורים עד דלא ידע שאין דרך נשים בשכרות, ועלולים לבוא לעבירות חמורות".

 

בן שהוריו אסרו עליו להשתכר בפורים – האם חייב לשמוע בקולם

ט. ראה בהרחבה ברץ כצבי (10)-(11) שהביא מדברי הפוסקים בנדון, ודן בשאלה זו על פי שיטות הראשונים והפוסקים שנתבארו לעיל בגדרי החיוב להשתכר בפורים, ומתוך בירור חובת מצות כבוד אב בדברים שאינם לצורך תועלתו והנאתו של האב, וחובת הציות להורים כאשר אי קיום מצוותם יגרום להם צער, וכאשר הם מצווים על בנם שלא יקיים "מילי דחסידות" או "חומרא" [ועי' במש"כ שו"ת ויברך דוד (4) בנדון זה].

• • •

לסיום נתעמק בהבנת דברי חז"ל "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ודברי הגר"א שביאר: "עד דלא ידע – בין נקמת המן לגדולת מרדכי, כפי שנתבארו בדברי הגר"ח פרידלנדר [מנהל רוחני דישיבת פוניבז'] בספרו שפתי חיים (12) שעניינים אלו תכליתם לקדש שם שמים ו"למתק" [לתקן] את הרע.

ולהשלמת היריעה ראה בדברי מו"ר הגר"ד כהן [ראש ישיבת חברון] בספרו ימי הפורים (12-(13) במה שביאר כי תכלית ענין שתיית היין בפורים נועד לגלות את פנימיות הלב של קדושת ישראל. ובמה שביאר לפי זה את עומק דברי המהרש"א במסכת בבא מציעא (1) מדוע תלמיד חכם רשאי לשנות ב"פוריא" לומר שהוא מבוסם למרות שאינו.