גניבה "לא באמת"

א. במסכת בבא מציעא דרשו חז"ל את הפסוק (ויקרא יט, יא) "לֹא תִּגְנֹבוּ", על מנת "למֵיקט" – לצעֵר, לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל  – שרוצה לגרום לחברו הנאה, ויודע בו שלא יקבל. וביאר רש"י את הלימוד, כי מהפסוק "לֹא תִגְנֹב" האמור בעשרת הדברות, נלמד דין גונב נפשות. ואת עצם איסור גניבה שמחסר ממון מחברו אפשר ללמוד ממה שאסרה התורה ריבית והונאה, ועל כרחך יש ללמוד מהפסוק "לֹא תִּגְנֹבוּ", לאסור גניבה גם כשאינו מחסרו ממון אלא גונב על מנת לצעֵר או על מנת לגרום לחברו הנאה בסופו של דבר, שיקבל בעד הגניבה תשלומי כפל.

רש"י סתם ולא פירש באיזה אופן נעשתה הגניבה "על מנת למיקט", האם נעשתה לקיחה לזמן ואחר כך מחזיר את החפץ הנגנב לבעליו. או ש"גניבה" מסוג זה לא נאסרה, והאיסור הוא רק אם לוקח את החפץ מחברו לעולם אלא שאינו מעוניין בממון שנוטל, אלא "גונב" את החפץ רק כדי לצער את חברו. ונחלקו רבותינו הראשונים בדין זה.

בדברי הרמב"ם בספר המצוות (1) מפורש שהאיסור הוא גם ב"גניבה" לזמן קצר, כאשר "אחר כך משיבו לו". וכן מפורש בדברי רבנו יונה בשערי תשובה (1) שכתב: "אמרו רבותינו לא תגנבו על מנת למיקט, שלא יאמר, אגנוב כלי פלוני כדי שיצטער ונקוט בפניו ויזהר בשמירת כליו ואחר כך אחזירנו לו". וכן נקט גם בספר החינוך (2).

אולם השיטה מקובצת (1) והריטב"א הביאו פירוש זה, ובשיטה מקובצת כתב: "ולא נראה, דהא מעשים בכל יום שעושים כך", והריטב"א כתב: "ורבנו תם פירש שאם כן כל העולם עוברים בלאו זה". ולכן פירשו "דוודאי בדעתו לעכב הגניבה בידו, אבל אינו גונב בשביל שום הנאה אלא לצערו". ומבואר בדבריהם שאין איסור "לגנוב" לזמן מה ואחר כך להחזיר את החפץ הנגנב לבעליו, והאיסור שנתחדש בפסוק "לֹא תִּגְנֹבוּ" הוא רק כשלקח את החפץ לעולם אלא שאינו מעוניין בהנאה מהממון שנטל, אלא "גנב" את החפץ רק כדי לצער את חברו.

להלכה: בשו"ע (1) נפסק: "אסור לגנוב אפילו על מנת להחזיר או כדי לשלם תשלומי כפל או כדי לצערו".

ובקצות החושן (2) הביא את מחלוקת הראשונים הנ"ל, וכתב שיש להחמיר כדברי הרמב"ם שאסור לגנוב על מנת "למיקט" גם לזמן וכשמתכונן להחזיר את החפץ, וזה לשונו: "ואם כן מה שכתב [בשיטה מקובצת והריטב"א] דמעשים בכל יום [שגונב על מנת "למיקט" ומתכוון להחזיר את החפץ לבעליו לאחר זמן] ראוי להיזהר בזה".

• גניבה בדרך "שחוק" – הרמב"ם כתב בהלכות גניבה (1) "אסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או על מנת לשלם, הכל אסור, שלא ירגיל עצמו בכך". וכן נפסק בשו"ע (1) "ואסור לגנוב אפילו דרך שחוק". וצ"ב מה המקור בסוגיא לאיסור לגנוב "בדרך שחוק". ובביאור הגר"א (1) כתב, שהמקור במה שנאמר בסוגיא שאסור לגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל. וראה במש"כ בזה רבי חיים דוד הלוי [רבה של תל אביב] בשו"ת עשה לך רב (9).
• גניבה על מנת למיקט אסורה מהתורה או מדרבנן – מדברי הרמב"ם בספר המצוות (1) משמע שהאיסור הוא לאו מפורש בתורה [וראה במש"כ המנחת חינוך (2) האם לוקים על לאו זה], ברם מדברי הרמב"ם בהלכות גניבה (1) שנתן טעם לאיסור "שלא ירגיל עצמו בכך", נראה שהאיסור מדרבנן [והפסוק "אסמכתא"], ויעו' במש"כ המנחת חינוך (2). ובספר אשר ליהודה (8) הביא את דברי שו"ע הרב, שביאר בדעת הרמב"ם שהאיסור מהתורה, ואין סתירה ממה שכתב טעם לאיסור, כי דרכו של הרמב"ם להביא טעמים גם למה שאסור מהתורה.
• האם בגניבה על מנת "למיקט" חייב בנזקי החפץ שגנב גם באונס – הקצות החושן (2) הסתפק, האם כאשר גנב על מנת "למיקט" חייב בנזקי החפץ שגנב גם באונס, או רק על גניבה ואבידה, והביא ראיה מדברי השיטה מקובצת בפרק המפקיד שאינו חייב באונסין. וכן פסק ערוך השלחן (2) שאינו חייב באונסים אבל חייב בגניבה ואבידה.

אולם הגר"ש רוזובסקי [ראש ישיבת פוניבז'] נקט כדבר פשוט שחייב גם באונס, ובספר אשר ליהודה (8) הביא כי הדברי חיים והחזון איש הכריעו לחייב את הגונב על מנת "למיקט" באונס. וכן נקט להלכה בשו"ת שמרו משפט (7).

גדר האיסור על מנת "למיקט"

ב. בגדר האיסור לגנוב מחברו כשהמטרה אינה הנאה מהחפץ הנגנב אלא לצעֵר את חברו בלבד, חקר רבי יוסף ענגיל [רבה של קראקא, פולין, נפטר בשנת תר"פ] בספרו בן פורת (5)-(6) האם זהו מעשה גניבה ככל שאר גניבה, או שאין זה מעשה גניבה אלא שחייב גם על מעשה זה. וכתב ב' נפק"מ בזה:

• האם בגניבה "על מנת למיקט" נפסל לעדות – אם נאמר שזהו מעשה גניבה ככל שאר גניבה "אם כן כיון דנדון רק לפי המעשה, הרי המעשה הוא משעה חמס, שהרי המעשה הוא מעשה נטילת ממון חברו שלא מדעתו, הוא מעשה חמס, כיוון דלא איכפת לן מחשבתו, והוי ליה שפיר רשע דחמס".
• גניבה על מנת "למיקט" מגוי – אם זהו מעשה גניבה ככל שאר גניבה "אם כן הוא גזילה, ואסור גם לבני נח כיון דגם זה גזל ככל גזל שאסור לבני בנח. אבל אי אזלינן בתר מחשבתו, וכשחושב לגזול על מנת לשלם אינו גזילה באמת ורק רחמנא אסר גם מעשה זה והוא לאו דעלמא, כיון דהוא לאו בעלמא ולא בכלל לאו דגזילה, אם כן הרי כל התורה לישראל נאמרה ולא לעכו"ם".
• האם גם "גזילה" אסורה על מנת "למיקט" כמו גניבה – ראה בדברי הבן פורת (5) ובמש"כ בספר אשר ליהודה (8).

אופני ההיתר לגנוב על מנת "למיקט"

ג. בכמה מסוגיות הש"ס נראה שיש היתר לגנוב על מנת "למיקט", ונראה לבאר את הטעמים לכך.

• במקום שנהגו – במסכת סוכה (3) מבואר שהיו "מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן". ופירש רש"י: "שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות, ואין בדבר לא משום גזל, ולא משום דרכי שלום, שכך נהגו מחמת שמחה". וכתבו התוספות (שם ד"ה מיד) "ויש ללמוד מכאן לאותם בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעים בגדו של חברו או מקלקל לו סוסו, שהם פטורים, שכך נהגו מחמת שמחת חתן".

וכיוצא בזה מובא במסכת פסחים (3) "חוטפים מצות בליל פסח", ופירש המאירי (3) "שמתעסקים דרך המיה וחטיפה זה מזה כדי שישתעשעו התינוקות בכך ולא יבוא לידי שינה"

ומבואר שבמקום שנהגו להזיק ולגזול מתוך שמחה, אינו חייב, כי הבעלים שיודע על מנהג זה מוחל על הנזק מראש.

ולהלכה בדברי הרמ"א בהלכות פורים (3) "בני אדם החוטפים זה מזה דרך שמחה אין בזה משום לא תגזול, ונהגו כך". אמנם המשנה ברורה (ס"ק לא) כתב בשם השל"ה: "לאו משנת חסידים היא".

• כאשר ידוע שהכוונה לטובה – במסכת קידושין (3) נתן רב שמלאי עצה לממזר כיצד "לטהר" את יחוסו, על ידי שיגנוב [ולאחר מכן ימַכר בעבד עברי וישא שפחה, ועל ידי זה זרעו יותר לבוא בקהל]. ובמסכת בבא בתרא (4) שיבחו את איוב שהיה "גוזל" שדות מיתומים ומשביחם. ותמוה, הרי זו גניבה וגזילה "על מנת למיקט", ומה ההיתר בזה.

וכתב המאירי (4) כי "הכל היו יודעים ממידתו של איוב שלא לכוונת גזילה היה, ולא נאמר כאן מלת גוזל אלא על צד ההרחבה. ובקידושין על ר' שמלאי לא הקשה היאך היה הוא משיאו עצה לגנוב, ויראה מכאן שכל שעל צד כוונה טובה, מותר הוא". אמנם יעו"ש במאירי שהסתפק בזה למעשה, וכן יעו' בדבריו של הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק שאלה (4) במה שכתב בביאור דברי הגמרא על איוב.

ואכן בספר חסידים (4) התיר לבן החושש שאביו יפסיד את כל כספו, "לגנוב" ממון מאביו כדי לדאוג לפרנסתו.

וראה עוד במסכת תענית (5) שמסופר על "זוגא דרבנן" ששלח אביי לבדוק אחר מעשיו וצדקותו של "אבא אומנא", שגנבו ממנו את תכשיטי הצמר שנתן להם לישון עליהם, כדי לבדוק אותו כיצד יגיב. וכתב היעב"ץ (שם) "שמע מינה כהאי גוונא לית ביה משום לא תגנובו על מנת למיקט". ובספר אשר ליהודה (8) ביאר את כוונתו, שאין איסור גניבה על מנת "למיקט" בשלוחי בית בית דין, מדין "הפקר בית דין הפקר".

• • •

גניבה על מנת "למיקט" – נדונים למעשה

ד. ממוצא הדברים שנתבארו לעיל נבוא לברר כמה שאלות מצויות בנדון גניבה על מנת "למיקט".

• הורים ומורים ה"גונבים" מבנים ותלמידים לטובתם כדי לחנכם – בספר משפטי חיים (6) הביא מדברי החיד"א, שאף באופנים אלו יש לחשוש לאיסור גניבה על מנת "למיקט", אולם לפי דברי הספר חסידים (4) מותר כיון שזה לטובת הבנים והתלמידים [ועי"ש שכתב סברא נוספת להתירא על פי דברי שו"ת עונג יום טוב, שהתיר לקחת חפץ מחברו בעל כורחו על מנת להחזירו בשביל לקיים בזה מצוה].
• החביא פנקס המחאות של חברו שהונח במקום לא שמור [כדי ללמד את חברו לא להתרשל בשמירת רכושו] והפנקס נגנב ונגרם נזק כספי – בספר משפטי התורה (6) כתב שיש בעצם הגניבה איסור, אך חייב לשלם רק על שווי פנקס ההמחאות שנגנב, ולא על הנזק שגרם הגנב שהוציא כספים מחשבון הבנק באמצעות ההמחאות שגנב.
• נעליים שנלקחו מבעליהם בדרך שחוק ולבסוף ניזוקו – שו"ת שמרו משפט (7).
• מדוע אין איסור במנהג "גניבת" האפיקומן בליל הסדר – שו"ת עשה לך רב (9).