ברכת התורה

 

 

א. מהפסוק "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ", למדו חז"ל במסכת ברכות (1) כא, א) שיש חיוב לברך לפני לימוד התורה [יעו"ש במהרש"א (1) בהטעמת הלימוד מהפסוק]. והחיוב לברך ברכת התורה אחריה, נלמד בקל וחומר מברכת המזון "ומה מזון שאינו טעון [ברכה] מלפניו [מהתורה, טעון לאחריו, תורה שטעונה לפניה אינו דין שטעונה לאחריה. ועי"ש בסוגיא הפירכא לקל וחומר זה]. וצ"ב האם החיוב "ברכת התורה" מהתורה – כפי שנראה מפשטות הסוגיא, שלמדו מהפסוק דין זה, או שהחיוב מדרבנן – והפסוק "אסמכתא" בעלמא [וראה בדברי ספר החינוך (3) שביאר מדוע ברכת המזון חיובה מהתורה לאחריה, וברכת התורה לפניה – כי בהנאת הגוף אין לב האדם מודה אלא לאחר שנהנה, משא"כ בהנאה שכלית, מכיר טובה והודאה עוד קודם קבלת ההנאה].

והנה בסוגיית הגמרא (1) ברכות יא, ב) נתבארו שלוש ברכות התורה: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה", "והערב נא", ו"אשר בחר בנו". על הברכה האחרונה אמר רב המנונא "זו היא המעולה שבברכות", ופירש רש"י: "לפי שיש בה הודאה למקום וקילוס לתורה ולישראל". ונפסק שם "הלכך לימרינהו לכולהו", דהיינו להלכה אנו אומרים מידי יום בבוקר את כל שלוש ברכות התורה הנ"ל [ובשו"ע והרמ"א (6) סע' ו) הובאה מחלוקת הפוסקים האם אומרים "והערב" עם ו' החיבור, ויסוד המחלוקת האם "הערב נא" היא חלק מברכת "לעסוק בדברי תורה" ומחוברת אליה, או שזו ברכה בפני עצמה. ונפקא מינה, האם לענות "אמן" על ברכת "לעסוק בדברי תורה", יעו"ש].

ויש לברר, כאשר מתעורר ספק אם בירך ברכת התורה, האם חייב לברך מספק, או לא. ואם נאמר שצריך לחזור ולברך – האם חייב לברך את כל שלוש הברכות.

כמו כן יש לעיין בגדר ברכת התורה – האם זו ברכת המצוות, ברכת השבח או ברכת הנהנין, והאם יש איסור ללמוד תורה אם לא בירך לפני כן את ברכות התורה.

 

ברכת התורה מהתורה או מדרבנן

ב. הרמב"ם לא מנה בספר המצוות את ברכת התורה במנין תרי"ג  המצוות, ולכאורה משמע מכך שלדעתו ברכת התורה אינה חיוב מהתורה. וכך נראה שהבין הרמב"ן בדעתו, ולכן בהשגותיו על ספר המצוות (2) כתב "שברכת התורה לפניה מהתורה מצות עשה" [וראה בספר הגיוני הלכה (11) מאת רבי יצחק מירסקי] שהביא את דברי הנצי"ב מדוע הרמב"ן הוכיח את דבריו מהירושלמי, ולא הסתמך על פשטות הסוגיא בברכות שלמדו מהפסוק את חיוב ברכת התורה].

וצ"ב מה שורש מחלוקתם.

השאגת אריה (3) רבי אריה ליב גינצבורג, מגדולי האחרונים, רבה של מֶץ בצרפת, נפטר בשנת תקמ"ה) הכריע כדעת הרמב"ן שחיוב ברכת התורה מהתורה, מדברי הגמרא בנדרים (2) שחורבן בית המקדש הראשון היה בגלל "שלא היו מברכים בתורה תחילה". ו"מדנענשו עונש גדול כל כך, דעל דבר זה אבדה הארץ, שמע מינה דברכת התורה הוי מהתורה, דאי מדרבנן, לא היו ראויים להיענש עונש גדול כל כך" ומתוך הכרעה זו נקט להלכה: "בספק בירך, חוזר ומברך" – כדין "ספיקא דאורייתא לחומרא" [וראה בספר הגיוני הלכה (17) במה שתירץ את הראיה מהגמרא בנדרים].

אמנם המבי"ט [רבי משה מטראני, מחכמי צפת בדורו של הבית יוסף, נפטר בשנת ש"מ] כתב בספרו קרית ספר (2) שגם הרמב"ם סבר שחיוב ברכת התורה מדאורייתא, אלא שלא מנה זאת כמצוה במנין המצוות, משום שהיא נכללת במצות תלמוד תורה. וכן נקט בערוך השלחן (7). עם זאת, יצויין כי הרמב"ן בספר המצוות (2) דחה במפורש הסבר זה בדבריו: "ואין ראוי למנותה עם הקריאה, כמו שמקרא ביכורים אינו נמנה עם הבאתם, וסיפור יציאת מצרים עם אכילת הפסח" [וראה בספר הגיוני הלכה (11) שהביא מדברי רבי ירוחם פישל פערלא, שהקשה על דברי הרמב"ן].

לאור הכרעתו כי חיוב ברכת התורה מדאורייתא, דן השאגת אריה (4) האם מספק חייב לברך את כל שלוש הברכות, או די באחת מהברכות, ואם כן איזו מהן. ופסק להלכה שיברך רק אחת, כי לאחר שכבר בירך ברכת אחת, ביחס לשאר הברכות זהו ספק דרבנן  – ולכן יברך רק את ברכת "אשר בחר בנו", שהיא כאמור, "המעולה שבברכות" [וראה במה שהוסיף בספר הגיוני הלכה (11) בסוף דבריו בהסבר הכרעה זו של השאגת אריה].

להלכה: המשנה ברורה (5) ס"ק א) הביא את דברי השאגת אריה, ואת דברי האחרונים המובאים בשערי תשובה (5) שמספק לא יברך אף אחת מהברכות. וכתב: "ובאמת קשה מאד לסמוך עליהם אחר דהרבה ראשונים סוברים דברכת התורה הוא מן התורה, וידוע שעונש מי שאינו מברך על התורה גדול מאד. אך אם נזכר זה לאחר התפילה שכבר בירך ברכת אהבה רבה, אפשר דיש להקל בזה, אפילו אם לא למד תיכף לאחר התפלה. ואם יכול לבקש מאחר שיוציאנו בברכת התורה, או שיכוון לכתחילה בברכת אהבה רבה לפטור וללמוד תיכף לאחר התפלה, מה טוב".

 

גדר ברכת התורה – ברכת המצוות, ברכת השבח או ברכת הנהנין

ג. בביאור שורש מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן האם ברכת התורה חיובה מהתורה או מדרבנן, כתב רבי שמואל אליעזר שטרן [רב מערב בני ברק] בספרו שביבי אש (10) שנחלקו האם ברכת התוה היא ברכת השבח או ברכת המצוות. בדברי הרמב"ן מפורש שהברכה היא שבח הודאה על הטובה שזכינו בתורה הקדושה, ולכן נקט הרמב"ן שזו מצוה מפורשת מהתורה להודות בברכה להשי"ת על כך. אבל הרמב"ם סבר שזו ברכת המצוות, ולכן לא מנאה כחובה בפני עצמה, אלא כחלק ממצות לימוד התורה.

רבי אשר וייס [אב"ד דרכי תורה, ירושלים] כתב בספרו מנחת אשר (12) שנחלקו בדין זה מרן השו"ע והגר"א, לשיטתם בנדונים דלקמן:

• חיוב נשים בברכת התורה – לכאורה נשים היו צריכות להיפטר מברכה זו, שכן היאך יוכלו לברך את ברכת "אשר קדשנו במצוות וצוונו לעסוק בדברי תורה", כאשר אינן מצוות בלימוד התורה, כדברי הגמרא במסכת קידושין (כט, ב) "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דברים יא, יט) – "ולא את בנותיכם". ואעפ"כ נפסק בשו"ע (7) סע' יד) "נשים מברכות ברכת התורה". ובטעם הדבר הביא הביאור הלכה (7) ד"ה נשים) את דברי מרן השו"ע בחיבורו בית יוסף שביאר "דהא חייבות ללמוד הדינים שלהם", וכתב: "ולפי זה יכולה להוציא בברכת התורה את האיש".

והגר"א ביאר את ההלכה שנשים מברכות ברכת התורה, לשיטת הרמ"א שנשים רשאיות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא למרות שלא נצטוו עליהן "ולפי טעם זה אין יכולות להוציא את האיש".

וביאר הגר"א וייס, שמרן המחבר נקט שברכת התורה היא ברכת השבח ועל כן גם הנשים חייבות בברכה זו. אולם הגר"א נקט שזו ברכת המצוות, ועל כן הוכרח פרש שהטעם שנשים מברכות הוא רק לשיטת הסוברים שנשים רשאיות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא למרות שלא נצטוו עליהן.

והנה רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק [הובא בספר בנו הגרי"ז (8)] חידש "דברכת התורה אין הברכה על קיום המצוה של תלמוד תורה רק דהוא דין בפני עצמו דתורה בעי ברכה, וכדילפינן לה מקרא דכי שם ה' אקרא וגו'. אם כן אין זה דין ששייך להמצוה כלל, רק דתורה עצמה טעונה ברכה. ונשים פטורות רק מהמצוה של תלמוד תורה, אבל אינן מופקעות מעצם החפצא של תלמוד תורה, ולימודם הוי בכלל תלמוד תורה, ושפיר יש להם לברך על לימודם כיון דלא אתינן על זה מכח לתא דקיום המצוה כלל" [וראה בדברי תלמידו של הגרי"ז, רבי אריה פומרנצ'יק, בספרו עמק ברכה (8) במה שהביא ראיה לחידושו של הגר"ח מהסוגיא בברכות (1) בדף י"א. ובקהילות יעקב (8) העיר, כי לפי דברי הגרי"ז מבואר רק מדוע הנשים מברכות את ברכת "אשר בחר בנו", ובטעם שמברכות "וצוונו לעסוק בדברי תורה", על כרחך צריך לבאר כהגר"א].

ויתכן שכוונת הגר"ח גם כן לומר, שברכת התורה היא בגדר ברכת השבח, וצ"ע.

• הרהור בדברי תורה – אינו מחייב ברכת התורה לדעת מרן בשו"ע (5) סע' ב), והמשנה ברורה (5) ס"ק ז) הביא את דעת הגר"א שצריך לברך גם על הרהור "דלא גרע מקורא בלבד שצריך לברך". וביאר הגר"א וייס (12), שנחלקו לשיטתם הנ"ל בגדר ברכת התורה, מרן המחבר נקט שברכת התורה היא ברכת השבח ועל כן הברכה להודות נתקנה רק על הלימוד בדיבור. והגר"א לשיטתו שזו ברכת המצוות, ומכיוון שמקיים מצות תלמוד תורה גם בהרהור, צריך לברך מקודם ברכת התורה [להלכה כתב המשנה ברורה שם: "ולכולי עלמא מותר לעשות איזה פעולת מצוה קודם ברכת התורה, אע"ג דבעת מעשה בודאי הוא מהרהר בדין הזה, אפיל הכי מותר, דכל שאינו מתכוון ללימוד אין צריך ברכה"].
• אמירת פסוקי תפילה בדרך תחנונים לפני ברכת התורה – בשו"ע (7) סי' מו סע' ט) הביא מחלוקת הפוסקים בנדון זה, וכתב "נכון לחוש לסברא ראשונה", ש"לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה אע"פ שאומרים בדרך תחנונים".

אבל הרמ"א כתב כי "המנהג כסברא אחרונה", ש"אין לחוש, כיוון שאינו אומרים אלא דרך תחנונים". והביא ראיה למנהג זה "שהרי בימי הסליחות מתפללים הסליחות ואחר כך מברכים על התורה עם סדר שאר הברכות, וכן בכל יום כשנכנסים לבית הכנסת אומרים כמה פסוקים ותחנונים ואחר כך מברכים על התורה".

עם זאת, הרמ"א מסיים את דבריו: "ונהגו לסדר ברכת התורה מיד לאחר ברכת אשר יצר, ואין לשנות". וביאר המשנה ברורה (7) שם ס"ק כח) "רוצה לומר שכהיום נהגו העולם להחמיר כדעת הטור [דהיינו ה"סברא הראשונה" הנ"ל שכמותה הכריעה השו"ע] שלא לומר שום פסוקים קודם ברכת התורה".

וביאר הגר"א וייס (12), שמחלוקתם תלויה בגדר ברכת התורה. אם נאמר שזו ברכת המצוות, נראה שאין לברך ברכת התורה על מה שלא נאמר בדרך לימוד אלא בדרך תחנונים. אך אם זו ברכת השבח, שפיר יש להודות גם על מה שאומר בדרך תחנונים ולא בדרך של לימוד. ועי"ש במה שפלפל בסברא זו.

וראה בשו"ת יביע אומר (8) שהתיר לומר קדושה וי"ג מידות לפני ברכת התורה.

ואמנם כבר העיר הגר"א וייס, כי הברכה הראשונה של ברכות התורה "וצוונו לעסוק בדברי תורה", היא ברכת המצוות, והברכה השניה "אשר בחר בנו" היא ברכת השבח. יחד עם זאת, ודאי שהחקירה במהות גדר ברכת התורה עומדת במקומה – מהו יסוד החיוב, ומנוסח כזה או אחר אין להסיק על המהות, יעו"ש בדבריו.

 

ד. בשביבי אש (10) הביא מדברי הלבוש, שהברכה היא בגדר ברכת הנהנין, על ההנאה והשמחה שבלימוד התורה.

ונפקא מינא, האם יש איסור ללמוד תורה אם לא בירך לפני כן את ברכות התורה, שהרי אם זו ברכת הנהנין, כשם שאסור ליהנות ממזון גשמי בטרם מברכים, כך גם אסור ללמוד וליהנות ממזון רוחני ללא ברכה.

ואמנם הגרש"ז אויערבך הביא בשו"ת מנחת שלמה (9) סימן צא) את דברי רבי צבי פסח פרנק [רבה של ירושלים] ש"אם נמצא במצב שהוא אנוס על הברכה ואינו יכול בשום אופן לברך ברכת התורה, גם אסור לו ללמוד תורה, משום דכמו שאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, כך גם אסור ללמוד תורה והברכה מעכבת, דלימודו לא חשיב מצוה אלא עבירה". והגרש"ז עצמו דחה את דבריו וכתב: "וזה חידוש גדול, שהרי לא מצינו שיאמרו חז"ל שאסור לעשות מצוה בלא ברכה כמו שאמרו לענין ברכת הנהנין, ולמה יתבטל מלימוד התורה שהוא יותר חשוב מכל המצוות שבתורה בגלל זה שאינו יודע לברך". ובספר שביבי אש הוסיף, כי לדעת הסוברים שחיוב ברכת התורה מדרבנן, פשיטא שלא נאסר ללמוד תורה, שהיא מצוה מהתורה, לפני שיברך עליה, שהיא מצוה מדרבנן [ועי"ש במש"כ בדברי המנחת שלמה].

ומסקנתו: "בשבועות בהגיע עלות השחר, יש הנמנעים ללמוד מחמת הספק בברכת התורה [כפי שיבואר להלן]. ופשוט שאין כל סיבה לבטל מצות לימוד התורה מחמת ספק ברכת התורה, דאפילו אי נימא דאיכא איסורא, מכל מקום אין זה אלא מדרבנן, וספיקא דרבנן לקולא".

• • •

הישן שנת קבע ביום והניעור כל הלילה – האם מברכים ברכות התורה

ה. בדינים אלו נחלקו רבנו תם והרא"ש.

התוספות (1) יא, ב ד"ה שכבר) הביאו את דברי רבנו תם "כשאדם עומד ממטתו בלילה ללמוד שאינו צריך לברך ברכת התורה, מפני שברכת התורה של אתמול שחרית פוטרת עד שחרית אחרת".

אולם לדעת  הרא"ש (2) "מסתבר שבני אדם שרגילים תמיד לעסוק בתורה ואפילו כשיוצאים לעסקיהן ממהרים לעשות צרכיהם כדי לחזור וללמוד, ותמיד דעתם על לימודם, לא חשיב הפסק לענין הברכה. וכן אם למד בלילה, הלילה הולך אחר היום, ואין צריך לברך כל זמן שלא יישן. ולכך מי שרגיל לישן ביום שינת קבע על מטתו, הוי הפסק, וצריך לחזור ולברך".

ובביאור שורש מחלוקתם כתב הגר"א וייס (12), שנחלקו בגדר ברכת התורה. שיטת רבנו תם מושתת על ההבנה שברכת התורה היא ברכת השבח, ומשום כך תיקנוה בכל יום כברכת השחר, עד היום הבא. אבל הרא"ש נקט שזו ברכת המצוות, ולכן חיוב הברכה תלוי בהפסק והיסח הדעת, כדין כל ברכת המצוות.

 

ו. על כל פנים, נמצאנו למדים מדברי רבנו תם והרא"ש מחלוקת כפולה בדינים אלו:

• הישן שנת קבע ביום – לדעת רבנו תם אינו צריך לברך ברכת התורה, עד שחרית שלמחרת. אבל לדעת הרא"ש עליו לברך מכיוון שהשינה הסיחה את דעתו מהברכה שבירך בבוקר. להלכה – פסק מרן השו"ע (6) סע' יא) "שנת קבע ביום, על מטתו, הוי הפסק. ויש אומרים דלא הוי הפסק, וכן נהגו". ולמעשה – המשנה ברורה (6) ס"ק כה) הביא בשם האחרונים שיברך ברכת התורה, וסיים "נראה פשוט דהסומך על כל הפוסקים שהזכרנו ומברך לא הפסיד".
• הניעור כל הלילה – לדעת הרא"ש אינו צריך לברך כי לא הסיח את דעתו מברכת התורה שבירך בבוקר. אבל לדעת רבנו תם צריך לברך ברכת התורה "מפני שברכת התורה של אתמול שחרית פוטרת עד שחרית אחרת". להלכה – פסק מרן השו"ע (6) סע' יב) "אף אם למד בלילה, הלילה הולך אחר היום שעבר, ואינו צריך לחזור ולברך כל זמן שלא ישן.

ומעתה יש לעיין טובא בדברי השו"ע אשר לכאורה סותר עצמו מיניה וביה, כי בסעיף י"א בנדון שנת קבע, מפורש שנקט להלכה כדעת רבנו תם, ולפיכך אינו צריך לברך ברכת התורה, עד שחרית שלמחרת. ברם בסעיף י"ב בנדון הניעור כל הלילה, פסק השו"ע כדעת הרא"ש שאינו צריך לברך ברכת התורה.  ואכן מחמת קושיא זו הסיק המג"א בהלכות חג השבועות (5) שיש להכריע כשיטת רבנו תם, שהנעור כל הלילה יברך בבוקר ברכת התורה.

אמנם למעשה – המג"א (5) כתב "הרוצה לצאת ידי ספק ישמע ברכת התורה מאַחֵר ויתכוין לצאת ידי חובה".

והמשנה ברורה (6) ס"ק כח) הביא את עצת המג"א, והוסיף: "ויאמר לחברו שיכוון להוציאו בהברכות, והוא יכוון לצאת ויענה אמן, ויאמר אחר כך איזה פסוקים כדי שיהא נחשב לו במקום לימוד, או יכוון לצאת בברכת אהבה רבה, וילמוד תיכף מעט אחר שיסיים תפלתו".

ועוד כתב המשנה ברורה חידוש הלכה למעשה: "ואם היה ישן ביום שינת קבע על מיטתו, ובלילה שלאחריו היה ניעור כל הלילה, פסק הגאון רבי עקיבא אייגר דבזה לכו"ע צריך לברך בבוקר ברכת התורה".

על פי זה, העיר בספר שביב אש "על מה שנהגו רבים להימנע מלברך ברכת התורה בעצמם אפילו אם ישנו שינת קבע בערב שבועות, ורשאים מן הדין לברך בעצמם וכמבואר בחידושי רעק"א, ומהדרים לצאת על ידי שמיעה מאחרים. ולענ"ד נראה דלאו שפיר מילתא הוא, משום שמתוך הנסיון אנו רואים שמחפשים מאן דהו שישן בלילה והוא מברך בחופזה ובהילות. ולפעמים בקושי שומעים את היגוי התיבות, ועל אחת כמה וכמה שאין סיפק לכוון ולהתעמק קצת במשמעות הברכות הנשגבות, כפי שהיה ראוי ומתאים לשעה גדולה ונשגבה זו. ופעמים רבות הברכות הנאמרות בכל השנה עולים באיכותם מן הברכות דצפרא דשבועות. ולולי דמסתפינא הוואי אמינא דעצת היצר היא זו, בכדי להפסיד את גודל ערך האי שעתא דרעווא דרעווין. ולכן לענ"ד עדיף טפי שיברך כל אחד את ברכת התורה בפני עצמו בדחילו ורחימו כדת של תורה, ואז יבקעו שערי שמים לקול ברכותיו ובקשותיו בסעייתא דשמיא".

• • •

ברכת התורה וקריאת שמע

ז. הפוסקים דנו בשאלה הבאה: מי שקם מאוחר ואינו יכול להספיק לברך ברכת התורה ולקרוא קריאת שמע בזמנה, האם יקרא קריאת שמע ללא ברכת התורה, או יברך ברכת התורה ויקרא קריאת שמע לאחר זמנה.

בספר שביבי אש (10) הביא שיש שאסרו לקרוא קריאת שמע "דהוי בגדר מצוה הבאה בעבירה", ודחה את דבריהם, ופשיטא ליה שיקרא קריאת שמע גם בלא שיברך תחילה את ברכות התורה. וכן נקט להלכה הגרי"ש אלישיב (14).

ובמנחת אשר (14)-(15) ביאר בהרחבה את צדדי הספק, והכריע למעשה שיברך רק את ברכת "אשר בחר בנו", שהיא עיקר ברכת התורה ו"המעולה שבברכות" [וכמו שנוהגים בספק אם בירך ברכת התורה, כהכרעת השאגת אריה (4)], ואחר כך יקרא קריאת שמע, ואפילו אם יקרא פסוק ראשון לפני סוף זמן קריאת שמע יצא ידי חובה, ונמצא שלא ביטל שום מצוה דאורייתא, ואם יספיק לקרוא פרשה ראשונה בזמנה מה טוב, ואחר כך יגמור לקרוא ק"ש כולה.

• אמירת דברי תורה למי שיודע בבירור שלא בירך ברכות התורה – מנחת אשר (13).
• • •

על מה אבדה הארץ – "שלא היו מברכים בתורה תחילה"

ח. במסכת נדרים (2) גילו לנו חז"ל כי הקב"ה פירש את סיבת "אבדן הארץ" – חורבן בית המקדש הראשון, בגלל "שלא היו מברכים בתורה תחילה". ובדברי הר"ן שם מבואר בשם רבנו יונה, שהחטא הנורא שבעטיו אבדה הארץ היה "שלא היתה תורה חשובה בעיניהם כל כך שיהיה ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה".  ואכן, דברי הגמרא הנ"ל הם היסוד ללשון השו"ע בפתיחת דיני ברכת התורה (5) "ברכת התורה צריך להיזהר בא מאד", וכדברי המשנה ברורה (ס"ק ב) "ויברך אותה בשמחה גדולה, ולכן צריך ליזהר מאד… גם אמרו חז"ל שאינו זוכה ח"ו להיות לו בן תלמיד חכם עבור זה שאינו נזהר בברכת התורה".

• ביאור לשון הברכה "לעסוק בדברי תורה" ולא "ללמוד תורה" – ראה בדברי הט"ז (15) וביאורו של מו"ר הגרש"ז ברוידא [ראש ישיבת חברון] בספרו שם דרך (15)-(16), ובדברי המהר"ל (16) וביאורו של הרב אליעזר עציוני (16).
• הסבר דברי הבעש"ט שלא בירכו תחילה ברכת "והערב נא" – ראה בדבריו הנפלאים של הגר"א וייס (17) שביאר כי השורש להתדרדרותם הנוראה שסופה לעבור על ג' עבירות חמורות [ע"ז, גילוי עריות ושפ"ד] היה שלא בירכו "הערב נא", דהייינו שנחסר להם הערֵבות והמתיקות של שמחת התורה, שהיא היסוד לקיום התורה וחינוך הבנים לתורה.

"ותמיד תהיה תפילת האב והאם שגורה בפיהם להתפלל על בניהם, שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מידות טובות. ויכוון מאד בברכת אהבה רבה ובברכת התורה, בשעה שאומרים ונהיה אנחנו וצאצאינו, וכן כשאומר בובא לציון למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה" [משנה ברורה (6) סימן מז ס"ק י].