ברכת הרב את ריבנו

א. בסוגיית הגמרא במסכת מגילה (1) מבואר כי לאחר קריאת המגילה "במקום שנהגו" – מברכים את ברכת "הָרָב אֶת רִיבֵנוּ", וצ"ע מה השוני של ברכה זו משאר הברכות שמברכים על קריאת המגילה, שהיא "מנהג" בעלמא.

במאמר המוסגר, לביאורה של הברכה, נעיין בדברי האבודרהם (1) "שתיקנו בברכה זו ששה לשונות כנגד ששה מישראל שנלחמו בעמלק, והחתימה הַנִּפְרָע לְעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל מִכָּל צָרֵיהֶם – כנגד הנס של מרדכי ואסתר, הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ – לימות המשיח". ובדברי הבית יוסף (2) שביאר בהרחבה כי ברכה זו כנגד צוררי ישראל ומעשיהם, והתשועה מידם.

[בענין הנוסח המדוייק של הברכה, בסוגיית הגמרא התיבה "הָאֵל" בפתיחת הברכה, נמצאת בסוגריים עגולות, ומצויין בהערה כי אינה נמצאת בגירסת הרי"ף והרא"ש, וכן פסק השו"ע (3) כמבואר במשנה ברורה (3) ס"ק ה).  אולם בגירסת הרמב"ם והטור מופיעה תיבה זו, וכן הורה להלכה לומר בשו"ת יביע אומר (5) כמבואר בדבריו בהרחבה].

והנה הבית יוסף (2) הביא את דברי הארחות חיים בשם הירושלמי "לא אמרו ברכה לאחריה אלא בציבור" [ראה בספרו של הרב יוסף צבי רימון (7) ראש בית המדרש במכון לב, ירושלים (בהערה 18) כי דין זה לא נמצא בירושלמי שלפנינו]. וכן פסק הרמ"א (3) "ואין לברך אחריה אלא בציבור".

ויש להבין מדוע ברכת הרב את ריבנו נאמרת רק בציבור.

גדר הברכה – ברכת השבח על הנס, או ברכה אחרונה על קריאת המגילה

ב. ונראה ביאור הדברים בהקדם קושיית הר"ן (1) והריטב"א (1) הקשו, מדוע ברכת "הרב את ריבנו" פותחת ב"ברוך", והרי קיימא לן "כל ברכה הסמוכה לחברתה" אינה פותחת בברוך". ותירץ הר"ן: "דהאי ברכה אחרונה לאו אקריאת המגילה אלא ברכה בפני עצמה שנתקנה על נס".

וכן מבואר בדברי הריטב"א (2) שכתב בהטעמה: "שברכה זו אינה על המגילה, אלא ברכה של שבח על הנס" [ובהמשך דבריו ביאר הריטב"א מדוע חתימת הברכה פותחת ב"ברוך"].

על פי הר"ן יישב הבית יוסף (3) את קושיית הטור על בעל העיטור שכתב: "שאין לגעור במי ששח בקריאתה", והקשה עליו הטור: "ואינו נראה דכיון שהוא מברך צריך שלא להפסיק", ועל כך כתב הבית יוסף: "ואינה טענה, דכיון שאינו מחוייב לברך לבסוף נמצא שברכה זו לא שייכא אמגילה אלא הרי הוא כמשבח ומודה על הנס, וכמו שכתב הר"ן, והלכך אינה ענין למגילה לומר שלא יפסיק בקריאתה".

על כל פנים, למדנו מהר"ן והריטב"א שגדר ברכת "הרב את ריבנו" הוא ברכת השבח על הנס, ואין זה שייך לקריאת מגילה. ולפי שיטתם מבוארים דברי הרמ"א שצריך לברך את ברכת הרב את ריבנו בציבור, כי כדי לפרסם את הנס צריך ציבור של עשרה [ראה בדברי המקראי קודש (5) ושם בהערה 3 בשם ערוך השלחן].

עם זאת יש לציין, כי מהר"ם חביב, חידש בשו"ת קול גדול, שלפי הר"ן שברכת "הרב את ריבנו" היא ברכה בפני עצמה שנתקנה על הנס "יברך אותה בליל פורים אף מי שאין לו מגילה".

ג. לעומת הר"ן והריטב"א שנקטו כי ברכת "הרב את ריבנו" היא ברכת השבח על הנס, בדברי הרמב"ם (2) מדוקדק שצריך לאחר גמר הקריאה לפשוט את המגילה כאיגרת להראות את הנס [וזהו שלא כפי מנהגינו לפשוט את המגילה כאיגרת לפני הקריאה, כדי שהבעל קורא יקרא את המגילה כאיגרת]. ובספר הררי קדם (2) ביאר בשם הגרי"ד סולובייצ'יק, את הטעם לכך: "דעיקר דין קריאת המגילה הוא כדין קריאת כתובים מלבד דין פרסומי ניסא, ולכך מברכין על "קריאת מגילה" כמו בשאר המגילות. ולכך בשעת הקריאה צריך לקרות ממגילה מגוללת כמו בשאר קריאת הכתובים, ורק אחר כך פושט כאיגרת להראות הנס".

ולפי זה ביאר הגרי"ד, שמברכים ברכת הרב את ריבנו רק לאחר שחוזר וכורך את המגילה [כמבואר בדברי הרמב"ם הנ"ל], וכמו שהביא הגר"א בביאורו מדברי התוספות במגילה, שמברכים את הברכה האחרונה בקריאת התורה לאחר שגללו את הספר תורה. ומעתה, דין הברכה האחרונה על המגילה הוא כברכה אחרונה על קריאת התורה, שכן יש לקריאת המגילה דין קריאת כתובים, ולכן מברכים על המגילה את הברכה האחרונה כשהמגילה גלולה, כפי שנוהגים בקריאת התורה, וסיים: "ולכן צריכים עשרה לברכה אחרונה של המגילה כשאר קריאת הכתובים".

ומבואר איפוא, כי ברכת "הרב את ריבנו" היא בגדר ברכה אחרונה על המגילה, וכדין ברכה אחרונה שלאחר קריאת ספר תורה, מאחר ויש בקריאת המגילה דין קריאת כתובים, שמברך לפניה ולאחריה, ובציבור.

ואמנם בדברי הב"ח (3) מבואר כי זהו ההסבר בשיטת הטור שחלק על בעל העיטור, וסבר שאסור להפסיק בדיבור בשעת קריאת המגילה, משום ש"הברכה שייכא למגילה, והכי משמע מלישנא דקאמר מברך לאחריה, דעל המגילה הוא מברך לאחריה".

ולפי שיטה זו, מבוארים דברי הרמ"א שצריך לברך את ברכת הרב את ריבנו בציבור, שכן ה"ברכה האחרונה" שמברכים על המגילה, היא ברכה מדין קריאת הכתובים, ודינה כברכה אחרונה על קריאת התורה שנאמרת בציבור.

ברכת "הרב את ריבנו" ביחיד או בצירוף אנשים שכבר קראו את המגילה

ד. כאמור, הרמ"א (3) פסק שאין לברך ברכת הרב את ריבנו "אלא בציבור". וכתב הביאור הלכה (3) שהאליה רבה הוכיח מכמה פוסקים דמברך אפילו ביחיד, אך הכריע "ומכל מקום אין כדאי לברך אחריה. דבלאו הכי הברכה זו אפילו בציבור אינה חיובית, ותליא במנהגא כדאיתא בגמרא, ומי יאמר דנתפשט המנהג כהיום לברך ביחיד, וכן כתב הפמ"ג דספק ברכות להקל". וכן הכריע למעשה הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (4) שהיחיד אינו מברך.

ובספר הליכות שלמה (5) הוסיף שאינו רשאי לצרף אנשים שכבר קראו את המגילה לומר בפניהם את ברכת הרב רבנו בעשרה, בנימוק: "דנהי דלענין פרסום הנס מהני מה שמכנס עשרה שישמעו קריאתו אף שהם כבר יצאו ידי חובתם, מכל מקום נראה פשוט דאין מברכים בכי האי גוונא ברכת הרב את ריבנו אלא בעשרה שומעים לקיים חובתם". אולם בפסקי תשובות (6) הביא (הערה 18) שרשאי לכנס עשרה לברך בפניהם את ברכת "הרב את ריבנו".

לעומתם, באור לציון (4) הביא את פסק הבן איש חי שגם היחיד מברך "הרב את ריבנו", והסביר את דבריו, וכתב שלמעשה "אם ירצה רשאי לברך, וכיוון שעל פי הקבלה יש מעלה וחשיבות לברכה זו [כמבואר בדברי כף החיים (4) סי' תרצב) שה' לשונות הברכה הם כנגד ה' גבורות נודעות אשר על ידן יריב את ריבנו"], ראוי שלא לזלזל בה ולברך בשם ומלכות, ואם רוצה להחמיר יברך בלא שם ומלכות". ובכף החיים (4) סי' תרצ) כתב, שכן נראה מסתימת מרן השו"ע שהביא בחיבורו הבית יוסף את דברי הירושלמי שאין לברך "הרב את ריבנו" בציבור, אך השמיט דין זה מהשו"ע.

ברכת "הרב את רבנו" בקריאה לציבור של עשר נשים

ה. בפשטות, דין זה הוא נפקא מינא מהו גדר ברכת השבח. לשיטת הר"ן והריטב"א שזו ברכה בפני עצמה לשבח על הנס, מסתבר שנשים נחשבות "ציבור" שמפרסם בפניהם את הנס, ויכול לברך כשקורא בפני עשר נשים, וכפי שנראה מדברי רבי צבי פסח פרנק [רבה של ירושלים] בספרו מקראי קודש (5). וכפי שנקט להלכה בספר יחוה דעת (6), שהוסיף וכתב: "ואפשר  שאפילו קטנים וקטנות שהגיעו לחינוך מצטרפות לעשרה לפרסומי ניסא לברכה אחרונה".

אולם אם נאמר שגדר הברכה הוא חיוב על קריאת המגילה וכדין ברכה אחרונה שלאחר קריאת ספר תורה, עשר נשים אינן "ציבור", שיכול לברך בפניהן ברכת הרב את ריבנו.

וכן נקטו להלכה הגרש"ז אויערבך והגר"ח קנייבסקי [הובא בספרו של הרב יוסף צבי רימון (7)].

שח בין סיום קריאת המגילה לברכת "הרב את רבנו"

ו. הרב יוסף צבי רימון כתב בספרו (7) שגם דין זה נפקא מינא מהו גדר ברכת השבח, כמבואר בשער הציון (3) ס"ק יב) שאם ברכת "הרב ריבנו" היא ברכת השבח, גם מי שדיבר בסיום הקריאה יכול לברך אותה. אולם אם מדובר בברכה אחרונה על המגילה, מי שהפסיק בדיבור, אינו רשאי לברך את הברכה.

גדר הברכה מדין תפילת הציבור

ז. בספר רץ כצבי (8) חידש בגדר ברכת "הרב את ריבנו" שהיא מדין תפילת הציבור להזכיר את מלחמות עמלק לדורותיהם ולחתום מתוך תפילה על מחיית עמלק לעתיד לבוא לימות המשיח, עיין בדבריו, ובמה שביאר לפי הגדרה זו את מנהגו של רבי משה פיינשטיין לברך בעצמו את ברכת "הרב את ריבנו" [ולא לצאת ידי חובה מהשליח ציבור מדין "שומע כעונה"] כמובא בספר הררי קדם (4), ואת המנהג לענות "אמן" על כל פרט ופרט מברכת "הרב את ריבנו".

• • •
• סיכום ביאור מטבע ברכת "הָרָב אֶת רִיבֵנוּ" – ראה במחזור לפורים מהדורת עוז והדר (6).
• הסבר מטבע הברכה בפורים בלשון הווה "הָרָב אֶת רִיבֵנוּ וְהַדָּן אֶת דִּינֵנוּ" – לעומת נוסח ההודאה בחנוכה בלשון עבר "רַבְתָּ אֶת רִיבָם, דַּנְתָּ אֶת דִּינָם", ראה בדברי מו"ר רבי דוד כהן, ראש ישיבת חברון, בספרו ימי הפורים (9).