הפקעת שערים[*]

א. אחד מהתפקידים המוטלים על בית הדין הוא פיקוח על המידות והמשקולות, וכן על מחירי השוק.

במסכת בבא בתרא (1) צ, א) מבוארת תקנת חכמים ש"המוכר לא ישתכר יותר משתות". ובסוגיא שם (1) פט, א)  הובאה מחלוקת האם יש לפקח רק על המידות והמשקולות או שיש לפקח גם על מחירי השוק, בין שמואל לקרנא.

הרשב"ם (1) ד"ה ואין) ביאר כי הסוברים שאין לפקח על מחירי השוק, דעתם שיש לסמוך על כוחות השוק התחרותיים, ואין להתערב במסחר החופשי: "סברא הוא דאינו צריך (להעמיד פקחים), דאם רוצה (המוכר) למכור ביוקר, אותו הצריך למעות יתן (ימכור) בזול, וילכו הלוקחין אצלו, וימכור זה (היקרן) בזול על כורחו". דהיינו הלקוחות לא יקנו אצל המוכר היקרן, ובעל כורחו הוא יוריד את המחיר.

מאידך גיסא, יש לומר כי צריך לפקח על המחירים ואין סומכים על כוחות השוק החופשי, "מפני הרמאים". וכפי שביאר הרשב"ם (שם) שכאשר תגמר סחורתו של המוכר בזול, יעלו שאר המוכרים את המחירים, וימכרו ביוקר. או שהמוכרים ביוקר ירמו את הקונים, ויטענו שסחורתם איכותית יותר, או "כל מיני רמאות".

בירושלמי במסכת בבא בתרא (1) מסופר שראש הגולה מינה את רב לתפקיד "אנגרמוס" (מפקח על השווקים). רב היה מפקח ומעניש רק על רמאות במידות ובמשקולות, ולא על מחירי השוק, אולם ראש הגולה ראה מעשה זה בחומרה רבה, וכלא את רב במעצר, עי"ש כל המעשה.

ב. ואמנם אחת מהתופעות הקשות והחמורות בעולם הכלכלי שבתקופת חז"ל ואף לאחריה, היתה "הפקעת שערים".

בירושלמי במסכת ברכות (1) ובבבלי במסכת מגילה (2) מבואר כי "ברכת השנים" שבשמונה עשרה, תוקנה באופן מכוון כברכה תשיעית, כנגד מפקיעי שערים הרשעים.

בגלל המעשה החמור של הפקעת שערים נאסרה אגירתם של מוצרים חיוניים, כמבואר בסוגיא בבבא בתרא (2) צ, ב) "אין אוצרין פירות, דברים שיש בהן חיי נפש, כגון יינות שמנין וסלתות, אבל תבלין כמון ופלפלין, מותר".

ושם בסוגיא נמנו "אוצרי הפירות" בצוותא עם מלוי בריבית, מקטיני איפה, ומפקיעי שערים, ומכאן חומר מעשים אלו [וראה במסופר שם בגמרא על חסידותו הגדולה של אבא של שמואל שהיה אוצר פירות בשעה שהפירות היו זולים, ואחר כך, לפני שהתחיל שער הפירות לעלות היה מוכר בזול כדי למנוע עליית מחירים, כדי שגם העניים יוכלו לקנות.  עוד מסופר שם, שאף שמואל עצמו היה אוגר את פירות שדותיו, ומוכרם בשעת היוקר בשער הזול, למרות שמעצם הדין מותר לאדם לאגור את פירות עצמו, ולמוכרם בשעת היוקר בשער הגבוה].

על חומרת המעשה של הפקעת השערים נוכל ללמוד גם מכך שחז"ל נזהרו מאד אף מגרימת בהלה שעלולה לגרום לעליית מחירים, כמבואר בדברי הגמרא בתענית (3) בטעם ההלכה שלא גוזרים תענית על הציבור בתחילה בימי "חמישי", מפני שהמתענים יצטרכו לקנות אוכל רב, הן למוצאי התענית והן לכבוד השבת. קניה רבה כזו הייתה עלולה ליצור בהלה של אגירת מצרכים, מפני שהסוחרים יהיו סבורים שהגיע רעב לעולם ויש להעלות את המחירים.

להלכה נפסק ברמב"ם (5) הל' מכירה והל' גניבה) ובשו"ע (7) שכדי למנוע עליית מחירים ע"י מפקיעי שערים נדרשים בית דין לפקח על השוקים ולהעניש את מפקיעי השערים. וראה ברמב"ם ובשו"ע פרטים נוספים בדינים אלו

התחרות החופשית

ג. במסכת בבא מציעא (3) מבואר כי לדעת רבי יהודה "לא יפחות את השער, וחכמים אומרים זכור לטוב… מאי טעמא דרבנן, משום דקא מרווח לתרעא" [מוריד את שער השוק]. לפנינו מחלוקת, האם מותר להוזיל את המחירים המקובלים בשוק, כדי למשוך קונים רבים, מה שמכונה "שבירת שער השוק". לדעת רבי יהודה זהו חוסר הגינות, ואילו לדעת חכמים זכאי הוא "שובר השוק" לשבח וברכה – "זכור לטוב", משום שהוא מועיל ללקוחות ומוריד את שער השוק. להלכה פסקו הרמב"ם (5) הל' מכירה יח, ד) והשו"ע (7) חו"מ רכח, יח) כדעת חכמים.

לשיטת ערוך השולחן (7) סי' רכח) "שבירת השוק" מותרת דווקא במצב שגם שאר הסוחרים מסוגלים לעמוד בתחרות, ולהוזיל גם את המחיר, אך אם מדובר על "שבירת שוק" שאינה מקובלת, שתגרום הפסד לשאר הסוחרים "מקלקל דרכי המסחר", אסור. והוסיף ערוך השלחן (7) סימן רלא) "ועתה במדינתנו יש לצעוק להיפך על החנונים המזלזלים [מוזילים מאד] במקחים בכל מיני סחורות וע"י זה רבה הקלקול מהמסחר והעניות. והרי חז"ל התירו להרוויח שתות אף באוכל נפש, וכ"ש בשארי מיני סחורות שצריכים להרוויח הרבה יותר".

לפי הנ"ל אין ספק שתחרות שנועדה ל"שבור" את השוק ולגרום לסילוקם של שאר המוכרים, הרי היא אסורה בתכלית, ואי אפשר לקרוא למוכר כזה "זכור לטוב".

בהקשר זה, יש לציין לדברי רבנו האי גאון, המובאים בספר המקח (4) שאסור לאדם למשוך קונים וליצור עליית מחירים באמצעות "פרסומת שקרית" [נשארו רק 5 מוצרים אחרונים וכדומה] שתגרום לצריכה מוגברת, וזאת על ידי שיאמר לבני אדם שבאותה שנה ישנה תבואה מועטת בעולם ומתוך כך יפחדו ויקנו רבים.

הורדה יזומה וחרם צרכנים

ד. למרות האמור לעיל, היו מקרים בהם עליית המחירים לא הייתה ניתנת לאכיפה, ונצרכו אמצעים מיוחדים כנגד הסוחרים שהפקיעו שערים.

המקרה המפורסם ביותר מופיע במשנה במסכת כריתות (6) בזמן שכתוצאה מריבוי היולדות "עמדו הקינים בירושלים בדינרי זהב", דהיינו מחירו של כל קן היה דינר זהב, דינר זהב הוא שווה ערך ל-25 דינרי כסף, ואז נשבע רבן שמעון בן גמליאל ואמר: "המעון הזה [לשון שבועה] לא אלין הלילה עד שיהיו בדינרין" שכל קן יימכר בדינר כסף. "נכנס לבית דין ולימד האשה שיש עליה חמש לידות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה. ועמדו קינים בו ביום ברבעתים", דהיינו ירד מחיר הקן לרבע דינר כסף – הוזלה של פי מאה!

התייקרות המחירים המופרזת של הקינים היתה עלולה לגרום שהנשים היולדות לא יביאו אפילו קורבן אחד, ויאכלו קודשים בטומאת הגוף, ובשל כך התערב רשב"ג משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (רע"ב שם).

ובמסכת סוכה (3) מסופר שכאשר מוכרי ההדסים הפריזו במחירם, דרש מהם שמואל שימכרו במחיר סביר, שאם לא יורה בציבור שההלכה היא כר' טרפון, שניתן לצאת ידי חובה בשלושה הדסים קטומים. כיוצא בזה מסופר במסכת פסחים (4) כי שמואל התערב באופן ישיר כדי למנוע עליית מחירים, כשהזהיר את סוחרי הקדירות לאחר הפסח, שאם לא ימכרו במחיר רגיל וסביר, הוא יפרסם ברבים שהלכה כר' שמעון הסובר שקדירות ישנות שבלעו חמץ, מותרות לאחר הפסח. ומבואר בגמרא כי שמואל עצמו אכן סובר כר' שמעון, ואין המדובר על "איום מדומה" על הסוחרים. אלא ששמואל איים על סוחרי הקדרות שהיו מוכרים במקומו של רב, שפסק כר' יהודה שקדירות שבלעו חמץ בפסח יש לשוברן, ומ"מ כדי למנוע עליית מחירים איים עליהם שמואל שיפרסם ברבים שהלכה כר' שמעון.

ה. "מלחמתו" של רבן שמעון בן גמליאל במוכרי הקינים היקרנים, שימשה בסיס ל"חרם הצרכנים" המפורסם ביותר בהלכה, הלא הוא "חרם הדגים".

בתקופתו של רבי מנחם מנדל קרוכמל, רבה של ניקלשבורג וגלילות מוראביה [נפטר א' בחשון ה'תכ"א, 1661] העלו סוחרי הדגים הנוכרים את המחירים, הם ניצלו את העובדה שהיהודים קונים דגים לכבוד שבת אפילו במחיר רב. ראשי הקהל שראו את עליית המחירים הבלתי מוצדקת, גזרו שהיהודים אפי' האמידים ביותר, אינם רשאים לקנות דגים במשך חודשיים, ותלמידי החכמים ביקשו לדעת האם חרם זה ראוי על פי ההלכה. רמ"מ קרוכמל השיב בשו"ת צמח צדק (6) בהסתמכו על המשנה בכריתות (6) שאפילו בדבר תורה מצאנו שיש להקל בגלל יוקר המחירים, קל וחומר בקניית דגים לכבוד שבת, שהעונג בדגים דווקא אינו מהתורה. ולכך אם הדגים התייקרו באופן כזה שהעניים אינם יכולים לקנותם לכבוד שבת, ודאי הוא עת לעשות לה' הפרו תורתך, וראוי ונכון לעשות חרם כזה לכמה שבתות כדי להוזיל את המחירים [תשובה זו הובאה להלכה בדברי המשנה ברורה בהלכות שבת סי' רמב ס"ק ב. ברם עיין בערוך לנר (6) שלא הסכים עם הצמח צדק].

על "חרמות" נוספים, ראה בהרחבה במאמרו של הרב קוסמן (8) אות ג).

מוצרי יסוד ומוצרי מותרות

ו. כפי שהובא לעיל קיים הבדל רב בהלכה בין מוצרים שחיי הנפש תלויים בהם למוצרים שאינם כך, הן לעניין הפיקוח על מחירם, והן ברמת הרווח ואופני המסחר.

בעולם המודרני יש שני סוגים של מוצרי צריכה: [א] מוצרי יסוד – צריכה יומיומית [מזון, ביגוד, תחבורה, מגורים ועוד].

[ב] מוצרי מותרות – צריכה שנועדה לספק רצונות יותר מאשר צרכי מחיה, ופעמים אף מטרתה לצורך ראווה בלבד [בילויים, רהיטים, תכשיטים וכדומה].

בדברי הרמב"ם (5) הל' מכירה יד, א-ב) מבואר כי "דברים שיש בהם חיי נפש", הם: "יינות שמנים וסלתות, אבל העיקרין כגון הקושט והלבונה וכיוצא בהן אין פוסקין להם שער אלא ישתכר כל מה שירצה".

וראה במאמרו של הרב קוסמן (9) אות ד) מה דינם של מוצרי אכילה בסיסיים שאין הם חיוניים לחיי נפש, כיינות שמנים וסלתות, אך הם מצויים אצל כולם. ומה דינם של מוצרים שבדורות שעברו לא היו מצויים, ואילו עכשיו הם מצויים בכל בית ובית. ובמה שהביא את מחלוקת הפוסקים בדינם של מוצרי אכילה שאינם חיי נפש ממש, כגון תבלינים וביצים [לדעת הבית יוסף – שכל דבר מאכל נחשב כחיי נפש, ואף מכשירי אוכל נפש כתבלינים. לעומת זאת יש הסוברים שדווקא מוצרים שא"א לאדם לחיות בלעדיהם, אך בשאר מוצרים יכול להרוויח כמה שירצה. ויש שפוסקים שישנן שלוש הגדרות: [א] אוכל נפש ממש כדוגמת יינות שמנים וסלתות – אינו יכול להרוויח יותר משישית. [ב] דברים שאין בהם אוכל נפש כלל, כבשמים של קושט ולבנה – יכול להרוויח כמה שירצה. [ג] דברים שהם מכשירי אוכל נפש כתבלינים, ניתן להרוויח בהם עד כפול מסכום הקרן]. ובמה שהסיק [סוף אות ה] לנדון גבינות הנצרכות כיום ברוב הבתים [כדוגמת גבינת קוטג'] שאסור להפקיע את מחירם, ויש להגביל את הרווח עליהם.

הסמכות המפקחת – פיקוח מחירים בימינו

ז. הסמכות המפקחת על מידות ומשקלות ומחירי השוק שיש בכוחה אף לענוש הם בתי הדין, כמבואר בדברי הרמב"ם בהלכות גניבה (5). בקהילות ישראל הקדומות עברה סמכות זו לראשי הקהל שהיו ממונים על הציבור, סמכות זו המקבילה ל"שבעת טובי העיר " (עי' מגילה כו, ב ובראשונים שם), על אף שאינם בית דין סמוכים, ואף אינם תלמידי חכמים, יש הכרח למנותם.

כיום, שבתי הדין הרבניים אינם עוסקים בפיקוח על מחירים, ישנם גופים ציבוריים ממונים שזהו תפקידם וסמכותם. סמכותם של הגופים הציבוריים נובעת מכוחו של הציבור לקבוע תקנות ואף שערי מחירים, ולענוש את העובר על כך, המבוארת במסכת בבא בתרא (4) ח, ב) "רשאים בני העיר להתנות על המידות ועל השערים".

ואף שסמכות זו קיימת רק כשאין חכם חשוב במדינה לתקן את עניני העיר, כנראה מהמשך הסוגיא (4) ט, א). אמנם הרב קוסמן (9) הביא במאמרו [אות ו] את דברי הגרש"ז אויערבך [בנדון שביתת פועלים] בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן פז) שבמקום שתלמידי החכמים אינם עוסקים בפיקוח על מחירים ובקביעת שכר פועלים וכדו', הסמכות היא בידי הארגונים המקצועיים העוסקים בכך, והסיק מכך: "כשאין "אדם חשוב" הממונה על עניני הכלכלה, הסמכות לפקח על המחירים נתונה בידי באי כוחם של הציבור. בימינו הגוף המפקח על המחירים הוא משרד התמ"ת, הבעיה היא שלא תמיד גוף זה מסוגל לפקח כראוי, ובוודאי לא לארגן חרם צרכנים. כמו כן לא קיים פיקוח על כל המוצרים, אפילו כאלה שנחשבים כמוצרי יסוד"

• • •

ח. ממוצא הדברים שנתבארו, נבוא לדון בנושאים דלקמן:

• עמדת ההלכה על המחאה ה"חברתית" סביב מחיר גבינת הקוטג' – "מחאת הקוטג'", או "חרם הקוטג'" הוא חרם צרכנים שהיה בישראל בקיץ תשע"א במחאה על העלייה המתמשכת במחירי המזון במדינה, שנעשה באמצעות התקשורת המקוונת, ונועד לקרוא לציבור להימנע מרכישת גבינת קוטג' במחירה הנוכחי.

החרם הוביל בסופו של דבר להוזלה משמעותית במכירות גבינת קוטג' בישראל.

על יחס ההלכה למחאה זו, ראה במאמריהם של הרב קוסמן (8)-(9), ושל הרב זולדן (10)-(11), ובמה שכתב בסיום דבריו: "רבנים אינם מתערבים כיום בפיקוח על מחירים והתנהלות כלכליות אחרות. עיון נוסף בדברי הרמב"ם מלמד שהוא איננו כותב שמדובר על תלמיד חכם או גוף רבני כמו בית דין, אלא חכם חשוב המתקן את דרכי המדינה. בהקשר זה ניתן לראות את המועצה לצרכנות כמי שממלאת את הפונקציה הזו. המועצה לצרכנות היא חברה ממשלתית הפועלת שלא למטרות רווח  מכוח החוק, במטרה להגן על הצרכנים ולשמור על זכויותיהם, ואף היא תומכת במחאת הקוטג'. מכאן, שיש צדק והגיון בדרישה להוריד את המחיר של הקוטג'. לסיכום: יש מקום מבחינת ההלכה למחאה והטלת חרם צרכנים על מחיר הקוטג'. אך כמובן שלא ניתן לכפות את מי שאיננו רוצה להיות שותף במחאה. הרוצה לאכול גבינת קוטג' ולשלם את המחיר הגבוה שמוטבע על הקופסא, שיהיה לו לבריאות ובתאבון".

• "הפקעת מחירים" על ידי מורה פרטי הרוצה לגבות מחירים יותר גבוהים מהמקובל – שבט הלוי (10).
• איסור הפקעת שערים ב"קיוסק דרכים" – מאמרו של הרב שלמה בן יאיר (12).
• המהלכים הכלכליים הנבונים של יוסף הצדיק במצרים (13).

[*] שיעור זה נכתב על פי מאמרו של הרב אברהם קוסמן, המובא בעמודים 8-9 בשיעור.