א. דין חלופי פירות שביעית

פירות שביעית נתייחדו בדינם, שלאחר מכירתם, הם אינם יוצאים לחולין ואף התמורה שנתקבלה בעדם נתפסת בקדושת השביעית. אמנם אם מכר את התמורה, היא יוצאת לחולין, והקדושה נתפסת רק בתמורתה – כדברי התורת כהנים (1א) "אחרון אחרון נתפס בשביעית  ופרי עצמו אסור".

במסכת סוכה (1ב) נחלקו האמוראים האם חילול קדושת שביעית נעשה רק בדרך מקח, או גם בדרך חילול כשאר הקדש. מסקנת הגמרא כי מחלוקתם רק על התמורה שנתקבלה בעבור הפירות שביעית, אבל הפירות עצמם ודאי שאף אם מחללן על משהו אין הדבר נתפס בקדושה, ורק דרך מקח נאמר הדין הנ"ל שהוא ותמורתו קדושים.

הרמב"ם פסק (2ב) "חומר בשביעית מבהקדש, שהפודה את ההקדש יצא הקדש לחולין ויתפשו הדמים תחתיו, והשביעית אינה כן אלא המוכר פירות שביעית יתפשו הדמים ויעשו כפירות שביעית והפירות עצמן לא נתחללו". ועוד פסק: "אין שביעית מתחללת אלא על דרך מקח, במה דברים אמורים, בפרי ראשון אבל בפרי שני מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול. וכשמחללין פרי הנלקח שנית אין מחללין אותו על בהמה חיה ועוף חיים שמא יניחם ויגדל מהם עדרים ואצ"ל שביעית עצמה אבל מחללין אותן הפירות על השחוטים".

ב. חילול פחות משווים – על שווה פרוטה

כאמור, ניתן לחלל את חליפי פירות שביעית. הפוסקים חלקו, האם ניתן לחללם אף על פחות משווים, כדין הקדש ומעשר שני אשר מתחללים גם על שווה פרוטה.

בישועת מלכו (3א) כתב שמכיוון שקיימא לן בפרי שני "אחרון אחרון נתפס" ויצא הראשון, אם כן אין צריך לחלל בשוויו, ואפילו בשווה פרוטה מתחלל כהקדש. בהמשך דבריו דן בזה, ומסקנתו שאף אם נאמר שלכתחילה אסור לחלל על פחות משוה פרוטה, בזמן הזה שקשה לשמור על קדושת הדמים, ניתן להקל.

החזון איש (3ב) הביא דין זה בשם המהרש"ם, ונקט שאין לחלק בין הזמן הזה לזמן בית המקדש, שהרי ניתן לאכלם בקדושה, ואם מחלל על פחות משווין הרי הוא מפסיד המותר, ועל כן לדעתו, אסור לעשות כן לכתחילה.

בשבת הארץ (3ג) הביא בזה ג' דעות: יש אומרים שניתן לחלל רק בשווים, יש אומרים שבדיעבד מתחללים על שוה פרוטה, ויש אומרים שניתן לכתחילה לחללם על פחות משווים.

בספר הערות הגרי"ש אלישיב (4א) כתב, שהגר"א תלה נדון חילול פחות משוה פרוטה במעשר שני ורבעי, במחלוקת האם מעשר שני ממון גבוה או ממון הדיוט, ולמאן דאמר ממון גבוה הרי הוא כהקדש, אבל למאן דאמר ממון הדיוט, יש לו הונאה כשאר דברים, ולא חל החילול בפחות משוויו. ולפי זה יוצא כי דמי שביעית שאינם ממון גבוה, נפדים רק בשווים.

בכרם ציון (4ב) הביא דעת הסוברים שאם קנה פירות שביעית במעות נייר אינם נתפסים בקדושה כהקדש שאינו תופס דמיו על שטר. וראה בספר שמיטה כהלכתה (4ג) כי שטרות נייר נחשבים כשטר ואין לפדות בהם, ולפי זה כתב שיש להיזהר כשקונה במכולת שלא לשלם בשטר, משום שכשהמוכר יחזיר לו עודף מדמי שביעית, נשאר העודף בקדושה, כי השטר לא נתפס בקדושה. אבל אם ישלם במטבע יתחללו מעות המוכר במעות שנותן הוא. אך למעשה חזר בו, וכתב ששביעית מתחלל בדרך מקח, וזהו דרך מקח היום בשטרות ונכנס בכך לקדושה.

בספר חוט שני (4ד) כתב שהקונה בהמחאה ובכרטיס אשראי, אינם נתפסים בקדושה, אך בשטרות כסף נחשב לממון, כיוון שנעשה בהסכמת הציבור או המלכות, והקונה בהם פירות שביעית נתפסת בהם קדושה.

ג. קניה בהבלעה על מנת שלא תיתפס הקדושה

במשנה במסכת סוכה (5א) נאמר כי הלוקח לולב מחברו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה, לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית. ונתבאר בסוגיא, שאם לא רצה לתת לו מתנה, מבליע לו דמי האתרוג בלולב. טעם האיסור הוא, משום שאין למסור דמי שביעית לעם הארץ. ומבואר שכאשר הוא מבליע את הדמים בלולב, אינם נתפסים בקדושה.

וכן פסק הרמב"ם (5ב) "הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית, נותן לו אתרוג מתנה, ואם לא נתן לו, מבליע לו דמי אתרוג בדמי לולב. השפת אמת (5ג) דייק מדברי רש"י בסוגיא, כי ההבלעה צריכה להיות באופן שייתן לו בפירוש האתרוג במתנה, אך מדברי הרמב"ם משמע שגם עם משלם בסתם על הכל, מותר. והחזון איש (5ד) דייק מדברי הר"ש כי די בכך שיקח שניהם יחד ואינו מיחד דמים לזה ולזה, אך לדעת רש"י יתן דמים יתירים בעד הלולב עד שיתן האתרוג במתנה.

בספר השמיטה (5ה) דקדק מכך שבגמרא לא נקטה עצה פשוטה שייתן הלוקח הדמים במתנה והמוכר ייתן לו האתרוג במתנה, שאין זה מועיל כי ניכר שהוא דרך מכירה. אך רבי קלמן כהנא (6א) דייק מהחזון איש להתיר זאת.  

בספר חוט שני (6ב) הביא מהרידב"ז שהתיר למכור יין  שביעית בהבלעה עם יין ששית. והקשה עליו בפאת השולחן שהיכן מצינו להתיר איסור סחורה בהבלעה, ובגמרא רק מצינו שעל ידי הבלעה אין הקדושה נתפסת במעות ואין כאן איסור מסירת דמי שביעית לעם הארץ. ולמעשה הסיק בחוט שני שאין להתיר סחורה על ידי הבלעה.

ד . קניה בהקפה על מנת שלא תיתפס הקדושה

בסוגיית הגמרא במסכת עבודה זרה (6ג) מבוארת דרך נוספת שבה לא נתפסת הקדושה בדמי השביעית, על ידי מכירת הפירות ללא תשלום מיידי אלא ייזקוף המעות בהלוואה – "דבי רבי ינאי יזפי פירי שביעית מעניים ופרעו להו בשמינית" [עצה זו מועילה גם בקונה פירות שביעית בלבד, שאין לו במה להבליע].

רבותינו הראשונים נחלקו האם עצה זו מועילה רק באופן שיאכל את הפירות קודם מתן הדמים, או שגם כשהפירות בעולם בשעת מתן הדמים לא חלה עליהם קדושה. התוספות (6ג) כתבו שאף אם יתן את המעות בשביעית לאחר שהפירות אינם בעין לא יחול על הדמים קדושה, או אפילו אם הם בעין אם מכרם כבר לאחר לא יתפסו בקדושה. ואפילו אם הדבר בעולם כשמשלם הדמים, מכיוון שלא נתפסו בקדושה בשעת המכירה לא ייתפסו גם כעת. אך הרמב"ן (7א) תמה על כך ונקט שאם הדבר ישנו בעולם בשעת מתן דמים, נתפס הקדושה על הדמים.

בשלחן ערוך (7ב) הביא מחלוקת בזה בנדון מכירת יין נסך, ובביאור הגר"א כתב שדברי הרמב"ן הם עיקר. אמנם החזון איש (7ג) הסיק כי שביעית בזמן הזה מדרבנן ולכן יש להקל כדעת תוספות "דבשל סופרים הלך אחר המקל".

בשו"ת משיב דבר (7ד) כתב שבקניית אתרוג בשביעית ישלם דמיו רק אחרי שביעית, ורק אחרי שהאתרוג נאכל בקדושת שביעית, ואז לא ייתפסו הדמים [כי חשש לדעת הרמב"ן שכל שהפירות בעולם נתפסים בקדושה].

גם בספר השמיטה (8א) הכריע להתיר קניה בהקפה ולשלם אחר כך, אף אם הפירות בעולם, אך בתנאי שימכור את הפירות קודם לאחר, וכמבואר בתוספות שבזה נחשב שאינם בעין ולא חל קדושה. ואף שהרמב"ן חלק גם באופן זה, יש לסמוך על המקל.

וראה בספר שמיטה כהלכתה (8ב) במה שתמה על פסק החזון איש שהקל, שהרי לדעת הרבה מרבותיו הראשונים וכן השולחן ערוך והגר"א להחמיר בכך. ובמה שכתב בספר חוט שני (8ג) מדברי החזון איש שאם המוכר מקפיד שלא להקנות הפירות עד שישלם לו, לא נגמר המקח עד שישלם לו ותיתפס בו קדושה.

ה. קניה בהבלעה והקפה – סיכום

בספר פירות שביעית (9-10) הובאו פרטי דינים בענין קניה בהקפה והבלעה: תשלום בהמחאה או בכרטיס אשראי • פירוט המצרכים בחשבונית • הבלעת המחיר המקורי של פירות השביעית במחיר הטרחה שהושקעה בהם.

• תשלום במסעדה – יש כמה תנאים בדין ההבלעה: [א] להבליע בתשלום על חפץ אחר, ולא בתשלום על טורח וכדומה.   [ב] רגילים לשלם עבור החפץ שמבליע בו. [ג] מבליע מעט. ולכן האוכל במסעדה, אם פירות השביעית הם עיקר הסעודה, לא יוכל להבליע פירות שביעית בשאר האוכל.

ו. כיצד יש לנהוג בדמי שביעית – הלכה למעשה

במשנה במסכת שביעית (11א) נתבארו ההגבלות על מעות שקדושים בפירות שביעית "אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית". הרמב"ן (11ב) ביאר, כי הם דברים שלא ניתן לנהוג בהם קדושת שביעית "ומפקע להו מקדושתייהו, ולא קרינא בהו לאכלה. [וראה בהרחבה בשיעור עולמות בנדון סחורה בפירות שביעית].

וכן נפסק בדברי הרמב"ם (11ג) דמי שביעית אין פורעין מהם את החוב, וכן אין לוקחין מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה. ואם לקח, יאכל כנגדן כדרך שעושה במעשר שני".

וכתב בחזון איש (11ד) "אסור ליקח בדמים אלו צרכים שאינם לאכילה".

והנה לכאורה היה צריך להיזהר ולחשוש בכל מעות שמא הם דמי שביעית האסורים בקניית הנ"ל. אמנם כתב החזון איש (11ה) שאין לחוש מלקנות מעם הארץ, דאזלינן בתר רובא, וכל דפריש מרובא פריש.

בשו"ת מנחת יצחק (12 א) דן האם יש רוב דמים שאינם קדושים, וכתב כי קשה לאמוד זאת, משום שכל פרי של שביעית נמכר כמה פעמים קודם שמגיע ללקוח, וכל פעם נתפסים הדמים בשביעית. מאידך גיסא, רוב האנשים קונים באשראי, ואז הקדושה אינה נתפסת, כמבואר לעיל. כמו כן, לפי מנהג ירושלים שלא נוהגים קדושה ביבול נכרי, מצטרפים גם דמים אלו לרוב שאין קדושה.

עוד כתב שם, כי בשטר כסף לא נתפס קדושה [ראה לעיל (4ב)]. ומעות בבנק או בחנויות שבוודאי יש שם דמי שביעית, אינם מתבטלים ברוב, ועל כן יקח פרי שוה פרוטה ויחלל עליו דמי שביעית שברשותו. וכן פסק להלכה בספר בשבת הארץ (12ב) "יש אומרים שמטבע הקדוש בקדושת שביעית, אינו בטל ברוב, אך אין לחשוש לכך במטבעות המצויות בשוק.

וכן נקט להלכה בשו"ת מנחת שלמה (13א), אך כתב שגם באופן שחושש שהמעות שביד המוכר קדושים, אם יתן למוכר שטר של חמשה שקלים תמורת מה ששווה ארבעה שקלים, ויקבל העודף מדמי שביעית, חשיב כאילו המוכר החליף את הדמי שביעית שלו בשקל מתוך החמשה שבשטר.

סיכום – בספר הלכה ממקורה (13ב) סיכם היכן נתקלים בכסף שקדוש בקדושת שביעית, וכיצד יש לנהוג הלכה למעשה, כאשר קונים בשנת השמיטה בחנות שמוכרים בה פירות וירקות.