קריאת מגילת רות 

פתיחה

מנהג קריאת מגילת רות הוזכר במסכת סופרים (פרק יד משנה יז) "שיר השירים קורין אותו בלילי ימים טובים של גלויות האחרונים, חציו בלילה אחד וחציו בלילה שני. רות במוצאי יום טוב ראשון של עצרת עד חציו, ומשלים במוצאי יום טוב האחרון. ויש אומרים בכולן מתחילים במוצאי יום טוב". והובא להלכה בדברי הרמ"א (או"ח סי' תצ סעי' ט) בשם האבודרהם "ונוהגים לומר רות בשבועות".

מצינו ארבעה מנהגים שונים – האם, מתי וכיצד קוראים את מגילת רות:

• בני עדות המזרח, וכן חסידי חב"ד גור ועוד, אין נוהגים כלל לקרוא את המגילה.
• רוב חסידי גליציה וואהלין נוהגים לקרוא את המגילה בחג השבועות ביום קודם קריאת התורה בשחרית, כל אחד לעצמו, מתוך חומש.
• בחלק מקהילות אשכנז, קוראים את המגילה בציבור קודם קריאת התורה בשחרית, וכשיש מגילה הכתובה על קלף, הש"ץ קורא מתוכה, וכשאין מגילה, כל אחד קורא לעצמו מתוך חומש – אך לא מברכים על קריאת המגילה, אפילו כשנקראת בציבור מתוך הקלף.
• מנהג האשכנזים ה"פרושים" וכן נהוג בישיבות, לקרוא את מגילת רות קודם קריאת התורה בשחרית, מתוך מגילה כשרה הכתובה על קלף, ולברך "על מקרא מגילה", ואף לברך "שהחיינו" קודם הקריאה.

ויש לברר את הנושאים היסודיים בסוגיא זו:

• חיוב קריאת המגילה – לאלו הנוהגים לקרוא את המגילה, האם מי שלא שמע את הקריאה חייב ללכת ולשמוע את קריאתה, או לא. 
• ברכה על קריאת המגילה – צ"ב מה שורש חילוקי המנהגים האם קוראים את המגילה בברכה, או לא.
• זמן הקריאה – כאמור לעיל, המנהג בזמנינו לקרוא את המגילה בסמוך לקריאת התורה בשחרית, ויש לעיין האם מותר לקרוא את המגילה בזמן אחר בחג השבועות, כגון קודם נץ החמה, או אחר הצהרים.
• מנהג הקריאה קודם קריאת התורה – צ"ע מדוע קריאת מגילת רות שונה מקריאת מגילת אסתר הנקראת בפורים לאחר קריאת התורה. וביותר תמה הגרי"ז (הובא בספר מבית לוי, חג השבועות, סימן ד) מדוע לא קוראים בתורה קודם קריאת מגילת רות מעיקר דין "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם".
• חיוב נשים בקריאת מגילת רות – נושא נוסף טעון ביאור, האם נשים חייבות בקריאת המגילה, והאם אשה רשאית לקרוא את המגילה בציבור להוציא אחרים ידי חובה.

 

טעמי קריאת מגילת רות בחג השבועות

א. חמישה טעמים נאמרו, מדוע קוראים מגילת רות בחג השבועות.

• המשנה ברורה (סי' תצ ס"ק יז) הביא את דברי הילקוט שמעוני (רות רמז תקצו) "מה ענין רות אצל עצרת שנקראת בזמן מתן תורה, ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני". 
• האבודרהם (סדר תפילות הפסח, הובא בדרכי משה או"ח סי' תצ אות א) כתב שמגילת רות נקראת בשבועות, כי הסיפור המתואר במגילה התרחש במועד חג השבועות: "בחג השבועות נהגו לקרות רות מפני שכתוב בו (רות א, כב) בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים, והוא [דהיינו בחג השבועות] זמן הקציר", וכדברי הלבוש (או"ח סי' תצד ס"ק ב) שהוסיף בביאור הדברים: "מפני שאותו מעשה דבועז היה בימי קציר חיטים שכלה בחג השבועות, שמביאים שתי הלחם מחיטים. ובפרשת מועדים בפרשת אמור כתיב (ויקרא כג, כב-כג) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, מיד אחר פרשת שתי הלחם שמביאים בשבועות, ואותם קיים בועז ואמר (רות ב, טז) וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ, ורות היתה ענייה וגיורת, לכך קורין רות בו ביום". 
• האבודרהם כתב טעם נוסף: "לפי שאבותינו לא קיבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כדאיתא בפרק החולץ (יבמות מו, ב), ורות גם היא נתגיירה". גם טעם זה הובא בקצרה בדרכי משה: "שאבותינו שקיבלו התורה נתגיירו, וכן רות נתגיירה".  
• האליהו זוטא (סי' תצ ס"ק ו) כתב: "מגילת רות מדברת בחסד, ושבועות הוא יום מתן תורתנו שהוא חסד בתחילתו ובאמצעיתו ובסופו". 
• הברכי יוסף (סי' תצד ס"ק יא) הביא בשם ספר שלמה חדשה: "שביום זה נולד דוד המלך, שהרי נפטר בעצרת, והקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום, ומגילת רות היא ייחוסו של דוד".

 

ברכה על קריאת מגילת רות

ב. במסכת סופרים (פרק יד משנה א) נאמר שמברכים על קריאת מגילות: "ברות, ובשיר השירים, בקהלת, באיכה, ובמגילת אסתר, צריך לברך, ולומר על מקרא מגילה, ואף על פי שכתובה בכתובים". וכן פסקו בהגהות מיימוניות (הלכות תענית פ"ה אות ב) בשם רבנו שמחה: "על מגילת קינות [איכה] ומגילת רות ומגילת שיר השירים מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מקרא מגילה כדאיתא במסכת סופרים. וכן נהג מהר"ם". וכן מבואר בדברי המהרי"ל (הלכות שבועות אות ד) "מגילת רות כל אחד מברך לפניה על מקרא מגילה". והלבוש (או"ח סי' תצד אות ב) פסק כדבריהם: "וקוראים מגילת רות ומברכים עליה". 

לעומתם, הלבוש (או"ח סי' תצ סעי' ה) הביא את דברי הפוסקים שכתבו שאין לברך על קריאת מגילת רות, בגלל "מנהג העולם" לא לברך: "וכתב מורי רמא"י ז"ל שהעם נהגו שלא לברך כלל על אלו המגילות, רצונו לומר שיר השירים ורות". וכן הובא בבית יוסף בהלכות תשעה באב (או"ח סי' תקנט) בנדון קריאת מגילת איכה: "והעולם לא נהגו לברך כלל על שום מגילה חוץ ממגילת אסתר". 

בדבריהם לא נתבאר נימוק מדוע אין מברכים על קריאת מגילות רות, קהלת ושיר השירים, אלא נאמר כי הסיבה שאין מברכים היא בגלל שכך מנהג העולם. ואמנם סיבה זו מעוררת שתי תמיהות, כפי שכתב הלבוש (שם) "ואיני יודע למה לא יברכו עליו" – עצם המנהג שלא מברכים על קריאת המגילה אינו מְספק הסבר מדוע באמת לא מברכים. "ועוד, תמיהני עליו היאך ידע זה המנהג [שלא מברכים על הקריאה] כל כך בפשיטות, שהרי הכל קוראים בלחש ומברכים בלחש, ומי הגיד לו שלא ברכו כולם אם שמע שקצת מהם לא ברכו, שמא מחסרון ידיעה עשו שלא קראו".

 

ג. שיטתו של הרמ"א, האם מברכים על קריאת מגילת רות, טעונה בירור.

מדבריו בדרכי משה (או"ח סי' תצ אות א) נראה שנקט להלכה כדעת הסוברים שיש לברך על קריאתה: "אמרינן במסכת סופרים הקורא בחמש מגילות מברך על מקרא מגילה, ואפילו היא כתובה בין הכתובים, עכ"ל. וכן כתב מהרי"ל, וכן הוא בהגהות מימוניות, וכן המנהג. דלא כמרדכי שכתב בפרק קמא דמגילה (סי' תשפג) דאם היא כתובה בין הכתובים יש לברך עליה על מקרא כתובים". אולם בהגהותיו על השו"ע (או"ח סי' תצ סעי' ט) כתב הרמ"א: "ונוהגים לומר שיר השירים בשבת של חול המועד [פסח], וכן הדין בסוכות [בשבת חול המועד] עם קהלת, ונוהגים לומר רות בשבועות", והוסיף: "והעם נהגו שלא לברך עליהם על מקרא מגילה ולא על מקרא כתובים", ומשמע שנקט להלכה שאין לברך על קריאת המגילה.

ואמנם בשו"ת רמ"א (סימן לה) ביאר הרמ"א את שיטתו בהרחבה, במענה לשאלה כיצד נקט להלכה כמנהג העולם שאין מברכים על קריאת המגילות, בניגוד לפסק ההגהות מיימוניות, המהרי"ל והאבודרהם אשר הובא בדרכי משה, שיש לברך על מקרא המגילה, ומנה ארבעה טעמים מדוע אין לברך על קריאת מגילת שיר השירים, קהלת ומגילת רות: 

• הקריאה אינה "מדינא דגמרא" אלא "מנהג בעלמא" – "אותה קריאה [דהיינו קריאת מגילת איכה] מוזכרת בגמרא סוף תענית, דקאמר קורין בקינות, והביאו הפוסקים כדאיתא בהגהות מיימוניות. אבל קריאה של מגילות אלו אינן אלא מנהג בעלמא כמו שיתבאר. ולכן נראה מדברי מהר"א טירנא שדינן חלוק מאיכה ומגילה, ואין לברך עליהן".
• חשש ברכה לבטלה שמא לא יברך על מקרא המגילה את הברכה המתאימה – "הטעם השני נ"ל שלא לברך, וזה כי במסכת סופרים כתובה הגירסא הכי, על שיר השירים ואיכה ורות מברכים על מקרא מגילה, אף על פי שכתובה בין הכתובים. ובמרדכי פ"ק דמגילה בהג"ה מייתי הגירסא בסגנון אחר וכתב, דאם כתובים בין הכתובים, מברך עליהם על מקרא כתובים. ומאחר דאיכא חילוף בגירסות נראה, דאם כתובים בין הכתובים, כמו בזמן הזה דאין מגילות אלו כתובים במגילות כמו בימיהם, להוציא נפשם מפלוגתא נראה דאין לברך עלייהו כלל, דהרי אם מברך שלא כדינו אינו מועיל ומברך ברכה לבטלה". כאשר ספר רות לא נכתב כמגילה לעצמה אלא בתוך שאר הכתובים, אין מברכים "על מקרא מגילה" אלא "על מקרא כתובים". ולכן בזמנינו שספר רות אינו נכתב בדרך כלל כמגילה, יש חשש איסור ברכה לבטלה אם לא יברכו על קריאת המגילה את הברכה המתאימה ["על מקרא כתובים"],  ובשל כך אין לברך כלל על קריאת מגילת שיר השירים, קהלת ומגילת רות.
• אי אפשר לברך ולומר "וצוונו" על קריאה שיסודה במנהג שאינו קבוע – "הטעם השלישי, כי יש לתמוה על ברכה זו למה, וכי קריאות אלו חיובא לברך עלייהו אשר קדשנו במצותיו וצוונו, והיכן מצינו שצוו חכמים על כך, שהרי לא נזכרו קריאות אלו בתלמוד ולא בשום פוסק מפורסם, כי אם בדברי האחרונים ובקצת מדרשות. וכמה נתחבטו הראשונים ז"ל אם יש לברך על קריאת הלל בראש חודש, כמו שהאריכו התוספות פ"ב דתענית ופרק היה קורא, וכן האריך שם האשיר"י והמרדכי והר"ן פרק במה מדליקין שרוב הגאונים הסכימו שלא לברך עליו הואיל ואינו אלא מנהג. ואף כי רבנו תם ז"ל כתב לברך על הלל דראש חודש ושמברכים על מנהג כמו שהאריכו הפוסקים הנ"ל בדבריו, וכן כתב הר"ן, וכן פשט המנהג לברך על הלל דראש חודש. מכל מקום נ"ל דלא דמי להתם דשאני הלל שהוא מנהג קבוע בכל ישראל כמוזכר בתלמוד, מה שאין כן במנהג זה [של קריאת מגילת שיר השירים, קהלת ומגילת רות]". 

הפוסקים נחלקו האם מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" על מנהג אמירת הלל בראש חודש. אולם גם הפוסקים שהתירו לברך, התירו זאת כי מנהג זה "קבוע בכל ישראל", אך על מנהג שאינו קבוע, לא מברכים "וציוונו" – וזו הסיבה שאין מברכים על קריאת המגילות. 

• אם היו מברכים על קריאת המגילה היו מהדרים אחר מגילות כשרות – "הטעם הרביעי, ועיקר הוא בעיני, דאף אם נאמר דיש לברך עלייהו, היינו דווקא כשהם כתובים כתיקנם בקלפים ובמגילות, כמו שהיה דרך הספרים הראשונים כתובים בגלילה כספר תורה. ויש להוכיח שאין לברך על מגילות אלו, דאם היה ראוי לברך עלייהו, היה להדר אחר מגילות הכתובות כתיקנם כמו במגילת אסתר, דלכולי עלמא מחוייבים להדר אחר מגילה כשרה ואין לברך על החומש, ומדלא מהדרינן עלייהו כלל שמע מינה דאין המנהג לברך עלייהו". הדין הוא, שמברכים ברכה רק על קריאת מגילה הכתובה על קלף כדינה, ולא על חומש. והנה עינינו רואות שכולם מהדרים אחר מגילות כשרות כדי לקרוא את מגילת אסתר בברכה, ולעומת זאת אנו לא רואים שמהדרים אחר מגילות רות כשרות כדי לקרוא בברכה – ומעובדה זו הוכיח הרמ"א שאין מנהג לברך אחר קריאת מגילת רות, ולכן אין מהדרים אחר מגילת רות כשרה, שכן גם אם היתה כזו בידינו, לא היינו מברכים על קריאת מגילת רות.

מכל האמור לעיל הסיק הרמ"א: "דיותר יש לחוש לברכה שאינה צריכה ממה שיש לחוש שלא לברך, דברכות אינן מעכבות". 

• ספר רות אינו נקרא "מגילה" – טעם נוסף מדוע אין לברך על קריאת מגילת רות, מבואר בדברי הרש"ש שהקשה על מאמר הגמרא במסכת בבא בתרא (יד, ב) "סידרן של כתובים, רות וספר תהלים, ואיוב ומשלי, קהלת, שיר השירים וקינות [איכה], דניאל ומגילת אסתר", ולכאורה "יפלא מדוע שינה לקרוא אסתר בשם מגילה ואינך קראן [ושאר הספרים האחרים נקראו] בשמן לבד". ותירץ הרש"ש: "משום דצריך לכתוב [את מגילת אסתר] על גויל או על קלף לכן קראה מגילה. וכן בכל מסכת מגילה נקראה בשם מגילה סתם, וכן ברכתה על מקרא מגילה סתם. ומשמע דמגילת רות וחברותיה אינן נקראין בשם מגילה. ולזאת תמיהני על הא דאיתא במסכת סופרים [פרק יד הלכה ג] דמברכין על קריאתן על מקרא מגילה". בדברי הגמרא מדוייק שספר רות אינו נקרא "מגילה", ולכן אי אפשר לברך על קריאת ספר רות את ברכת "על מקרא מגילה".

 

ד. להלכה

• הסוברים שאין לברך – הבית יוסף (או"ח סי' תקנט) והרמ"א (או"ח סי' תצ סעי' ט) כתבו ש"העם נהגו שלא לברך" על קריאת מגילת רות. אולם בתשובתו הסיק הרמ"א שאסור לברך "דיותר יש לחוש לברכה שאינה צריכה ממה שיש לחוש שלא לברך". וכן פסק הט"ז (שם ס"ק ו) לאחר שהביא את דברי הבית יוסף והרמ"א "על כן כל המברך על מגילות אלו היא ברכה לבטלה". וכדבריהם פסקו החק יעקב (ס"ק יא) וז"ל: "וקצת אחרונים פסקו שיש לברך, והט"ז מסיק כדעת הרב [הרמ"א] שאין לברך, וכן עיקר, שלא להכניס עצמו לספק ברכה", והפמ"ג (משב"ז ס"ק ו) שכתב כי אין לברך מדין "וספק ברכות לקולא".

וכן הכריע לדינא בערוך השלחן (סי' תצ סע' ה) "והעם נהגו שלא לברך אפילו אם קוראין במגילה, כי לא מצאנו תקנת חכמי הש"ס כזה. ויש מן הגדולים שכתבו לברך, ואין נוהגין כן".

• הסוברים שקורא בברכה – המגן אברהם (ס"ק ט) הביא את דברי הרמ"א וכתב: "אבל הלבוש וב"ח ומנהגים ומטה משה כתבו לברך על כולם חוץ מקהלת, וכן עיקר כמנהג קדמונינו". וכדבריהם פסק הגר"א בביאורו לשו"ע: "ואמרינן במסכת סופרים הקורא בחמש מגילות מברך על מקרא מגילה ואפילו היא כתובה בין הכתובים, עכ"ל. וכן כתב מהרי"ל לברך כנ"ל, אף אם אינה כתובה בגליון". ובספר מעשה רב (אות קעה) מובא בשם הגר"א כי "בשבת חול המועד פסח וסוכות ובשבועות יום שני אחר יוצרות קודם אין כמוך קוראים המגילה בניגון וטעמים ממגילה הנכתבת בגליון כספר תורה עם עמודים, ואחד קורא וכולם שומעים. והקורא מברך שתי ברכות, על מקרא מגילה ושהחיינו".
• הסוברים שמברך בלי שם ומלכות – אליה רבה (ס"ק י)  הביא את דברי הט"ז [שאין לברך] והמג"א [שמברכים] ופסק: "לכן נ"ל לברך בלא שם ומלכות, וכהאי גוונא מצינו בכמה עניינים".
• סיכום – המשנה ברורה (ס"ק יט) סיכם את דברי הפוסקים הנ"ל: "והעם נהגו שלא לברך, וכן הסכים הט"ז. ומג"א הסכים עם אותם הפוסקים המצריכים לברך על כולם חוץ ממגילת קהלת, והגר"א בביאורו כתב דאף על קהלת יש לברך. ולכן הנוהג לברך על כל פנים כשכתובים על קלף בוודאי אין למחות בידו".

ומנהג בני עדות המזרח לא לברך על קריאת המגילה, וכפי שכתב הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (הלכות חג השבועות אות טו) "מנהג נכון לקרות מגילת רות בחג השבועות בלא ברכה [ועל זה נאמר (סנהדרין קא, א) כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנאמר ודבר בעתו מה טוב'"]. ושליח ציבור ספרדי העובר לפני התיבה במנין אשכנזי, אינו רשאי לברך "על מקרא מגילה" כמנהגם, אלא אחד מהקהל יברך והוא יקרא. ומכל מקום אם עבר ובירך, מוציא אותם ידי חובת הברכה, ואינם צריכים לחזור ולברך".

ויש להבין מה שורש המחלוקת האם קוראים את המגילה בברכה, או לא.

 

•     •     •

ברכה על המגילה – ברכת המצוות או ברכה על החפצא של התורה

ה. ונראה כי יסוד ביאור המחלוקת מושתת על ההנחה שקריאת מגילות שיר השירים, קהלת ורות, היא מנהג ולא חיוב, כמבואר בשו"ת הרמ"א. ואכן לפי דבריו, זהו טעם הסוברים שאין מברכים על קריאת המגילה, משום שאין זה מנהג קבוע.

ובטעם המחייבים ברכה על קריאת המגילות, ביאר הגרי"ז מבריסק (הלכות ברכות פי"א הט"ז) בהקדם הקושיא היאך נשים מברכות ברכות התורה, והרי פטורות מתלמוד תורה. ותירץ הגר"ח מבריסק: "דבברכות התורה אין הברכה על קיום המצוה של תלמוד תורה, רק דהוא דין בפני עצמו דתורה בעי ברכה, וכדילפינן לה בברכות דף כ"א מקרא דכי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו. אם כן אין זה דין ששייך להמצוה כלל, רק דתורה עצמה טעונה ברכה. ונשים פטורות רק מהמצוה של תלמוד תורה, אבל אינן מופקעות מעצם החפצא של תלמוד תורה, ולימודם הוי בכלל תלמוד תורה. ושפיר יש להם לברך על לימודם כיון דלא אתינן על זה מכח לתא דקיום המצוה כלל". הגר"ח מבריסק חידש כי ברכת התורה אינה מוגדרת כברכת המצוות על לימוד התורה, אלא זו ברכה שנתקנה על התורה, כי "התורה עצמה טעונה ברכה", מפאת קדושתה וחשיבותה. ולכן נשים אמנם פטורות מקיום מצות לימוד התורה, אולם ברכת התורה אינה על מצות לימוד התורה, אלא על "החפצא של התורה", ועל כן הן חייבות לברך על לימוד התורה מדין חיוב ברכה על "החפצא של תלמוד תורה".

על פי דברי הגר"ח ביאר הגרי"ז: "ולפי זה יש מקום לומר דמאי דתנינן במסכת סופרים דהקורא בכתבי הקודש מברך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על כתבי הקודש, והקורא במגילות מברך על מקרא מגילה, אין זה כלל ברכת המצוות, רק דתיקנו ברכה על עצם קריאתן בציבור, ואין זה משום לתא דהמצוה כלל. ונראה דזו היא שיטת הרמב"ם, וזהו שחילק בינם לקריאת ההלל בראש חודש, דבקריאת ההלל שהיא ברכת המצוות אין מברכים על המנהג. משא"כ בקריאת כתבי הקודש וקריאת מגילות – דעצם הלימוד בעצמו הוא דבר שטעון ברכה גם בלא דין המצוה שיש בזה. ורבנו תם וראבי"ה סוברים דגם התם גבי קריאת מגילות וקריאת התורה ברכתם היא ברכת המצוות. וזהו שהביאו מינה גם להלל, דגם ברכת המצוות איתא אף במקום שחובת קיומה הוא רק משום מנהג, אם רק עצם החפצא שם מצוה בה ונתקנה עלה ברכה". 

כלומר, רבותינו הראשונים נחלקו האם מברכים על מנהג אמירת הלל. לדעת הרמב"ם אין מברכים, כי זהו מנהג, אולם רבנו תם והראבי"ה פסקו שמברכים, והביאו ראיה מדברי המסכת סופרים לברך על מנהג קריאת המגילות. וביאר הגרי"ז, כי לדעת הרמב"ם אין ראיה מהברכה על קריאת המגילות לאמירת הלל בראש חודש, משום שיש לחלק בין הברכה על אמירת הלל שהיא ברכת המצוות, לברכה על קריאת המגילות שהיא ברכה על עצם "החפצא הכתובים" כי "עצם לימוד הטעון ברכה". ברם לדעת רבנו תם וראבי"ה, הברכה על קריאת המגילות היא ברכת המצוות, ולכן הביאו ראיה שמברכים ברכת המצוות על מנהג אמירת הלל בראש חודש מברכת המצוות שמברכים על מנהג קריאת המגילות.

לפי דברי הגרי"ז מבואר יסוד מחלוקת הפוסקים האם מברכים על קריאת המגילות – בהבנת גדר הברכה. הפוסקים שאין מברכים סברו כמבואר בתשובת הרמ"א [לעיל אות ד] שהיות והברכה היא "ברכת המצוות", אין מברכים ברכת המצוות על מנהג שאינו קבוע. אולם המחייבים ברכה על הקריאה סברו כדעת הרמב"ם, שהברכה היא על עצם "החפצא הכתובים", ולכן למרות שקריאת המגילה אינה מנהג קבוע, מברכים על עצם הלימוד הטעון ברכה. 

ואמנם בספר שלחן מנחם (או"ח סימן רטו) הביא את מנהג חב"ד שאין קוראים בבית הכנסת את מגילות שיר השירים, קהלת ורות, ואת דברי האדמו"ר מליובאוויטש "ולא שמעתי שילמדו או יקראו אותן ביחידות בבית. והטעם למה אין קוראים אותן בבית הכנסת, שהרי גם המחבר לא הביאו, ואלו שהביאו לקרוא רובם סבירא להו שאינו אלא מנהג בעלמא".

 

ברכה מיוחדת בלימוד וקריאת התורה בציבור 

ו. בספר מועדים וזמנים (ח"א יום טוב סימן לב) ביאר את מחלוקת הפוסקים האם מברכים על קריאת המגילות על פי דברי הירושלמי (ברכות פ"ז ה"א) שברכת התורה ברבים דאורייתא, ובשל כך אם בירך בבוקר ברכת התורה ביחיד, לא נפטר מלברך בציבור, וחייב לברך על קריאת התורה בציבור "שהיא חובה מיוחדת לברך בציבור דווקא". 

על פי זה ביאר הגר"מ שטרנבוך: "ומהאי טעמא ס"ל למסכת סופרים יברך על כל המגילות, וכן מסיק לברך אפילו כשקורין בכתובים. דלפי דעה זו קריאה בציבור טעון ברכה. וכן בכמה מקומות במסכת סופרים שביק ש"ס דילן ואזיל בשיטת הירושלמי [כמבואר בתוס' ברכות י"ח ד"ה אלא]. אבל לפי הלכה אין חיוב ברכת התורה לציבור אלא מפני כבוד הציבור, כמבואר בראשונים, ולא תיקנו אלא במקום שיש חיוב קריאה, ובארבע מגילות אין חיוב קריאה, ע"כ אין צריך ברכה, שאין חיוב מיוחד לש"ס דילן לציבור הקורין בברכת התורה כמו שביארנו".

גם דברי המועדים וזמנים מבוססים איפוא, על ההנחה שקריאת מגילות שיר השירים, קהלת ורות, היא מנהג ולא חיוב. ויסוד המחלוקת הוא, שהפוסקים המחייבים ברכה על קריאת מגילה כדברי המסכת סופרים, סברו כדעת הירושלמי שהברכה על קריאת המגילה היא מדין החובה המיוחדת לברך על קריאה בציבור. אולם הפוסקים שאין מברכים סברו שהחיוב המיוחד לברך על קריאת התורה בציבור נאמר רק בקריאה המחוייבת מעיקר הדין מדין "כבוד הציבור", ולא בקריאת מגילה שהיא מנהג בעלמא.

 

קריאת המגילה – בתפילת שחרית קודם קריאת התורה 

ז. ממוצא הדברים שקריאת מגילת רות היא מנהג ולא חובה, נבוא לביאור טעם קריאת המגילה לפני קריאת התורה.

הגרי"ז ביאר מדוע לא קוראים בתורה ולאחר מכן את מגילת רות מדין "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם", כשם שנוהגים בפורים לקרוא בתורה ולאחר מכן לקרוא את המגילה, על פי דברי המשנה במסכת שבת (פרק טז משנה א) "כל כתבי הקודש אין קורין בהן [בשבת] מפני ביטול בית המדרש", ואמרו בגמרא (שבת קטז, ב) "אמר רב לא שנו אלא בשבת בזמן בית המדרש, אבל שלא בזמן בית המדרש קורין בהן", ודין זה נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות שבת פכ"ג הי"ט). וביאר הגרי"ז: "ומעתה נראה דזמן בית המדרש שאסרו בו קריאת כתובים, תחילתו הוא לאחר קריאת התורה, דמשעת קריאת התורה דקראו בתורה שבכתב הגיע הזמן לעסוק בתורה ולדרוש בבית המדרש, דנראה דעיקר בית המדרש בשבת היה על פרשת היום, וקריאת התורה היא המחייבת את הדרשה ולימוד תורה שבעל פה בשבת. ואם כן נמצא דמשעת קריאת התורה בשבת חל האיסור לקרות בכתבי הקודש. ולכן קוראים בכתובים בשבתות ובמועדים קודם קריאת התורה, כדי שלא לעבור על האיסור של קריאת כתובים בשבת". 

איסור הקריאה ב"כתובים" בשבת "מפני ביטול בית המדרש" מתחיל לאחר קריאת התורה המחייבת את השלמת הלימוד בתורה שבעל פה ולא בכתובים. ולפיכך כאשר קוראים מגילה בשבת או במועד, צריך להקדים את קריאתה לקריאת התורה, כי לאחר שקוראים בתורה אין לקרוא בכתובים. אך ביום חול, אדרבה, יש לקרוא תחילה בתורה מדין "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם.  ומכאן ברור כי בשבועות יש לקרוא את מגילת רות קודם קריאת התורה כי לאחר הקריאה יש איסור קריאה בכתובים, ולא יוכלו לקרוא את מגילת רות לאחר קריאת התורה. מה שאין כן בפורים, שחל ביום חול, שקוראים בתורה ולאחר מכן את מגילת אסתר, כי ביום חול אין כמובן איסור לקרוא בכתובים. 

והגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה חג השבועות, דבר הלכה אות ט) הסביר כי הטעם להקדמת קריאת מגילת רות לקריאת התורה נובע מכך שהקריאה אינה חובה: "קריאת שיר השירים ורות וקהלת אינם חובה כל כך, ומהאי טעמא קוראים אותן לפני קריאת התורה, אע"פ שקריאת התורה תדירה וקיימא לן בכל מקום דתדיר קודם, ואין חוששים לכך אלא מקדימים את החביב. וגם נראה דמהאי טעמא גופא מקדימים כדי להראות שקריאתן היא כרשות, ואף דאי משום הא היה אפשר לאחרה לאחר תפילת מוסף, אולי על ידי זה יזלזלו בה יותר מדאי". 

כאשר שתי הקריאות הן חובה, כדוגמת קריאת התורה וקריאת מגילת אסתר, יש להקדים את קריאת התורה מדין "תדיר קודם". אולם כשקריאת המגילה היא "רשות", אפשר להקדימה לקריאת התורה מדין "חביב". ולכן ניתן להקדים את קריאת מגילת רות שהיא מנהג ואינה חיוב, לקריאת התורה. ואדרבה, יתכן לומר שהיא הנותנת, ובדווקא הקדימו את קריאת המגילה לקריאת התורה – כדי להראות שאין חיוב בקריאתה, ולכן אינה נדחית לאחר קריאת התורה.

 

•     •     •

ברכת שהחיינו על קריאת מגילת רות

ח. החיוב לברך 'שהחיינו' על קריאת מגילה, מובא בדברי הלבוש (או"ח סי' תצ סע' ה) "וקוראים שיר השירים משום שמדבר ומשורר על גאולת מצרים, ומברכים עליו על מקרא מגילה ושהחיינו, דהא מזמן לזמן קאתי". ובספר מעשה רב (סימן קעה) מובא בשם הגר"א: "הקורא מברך שתי ברכות על מקרא מגילה ושהחיינו". 

ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן שכג) תמה על הנוהגים לברך שהחיינו: "דבמסכת סופרים מצינו רק הברכה דעל מקרא מגילה, אבל ברכת שהחיינו לא נזכר שם מלבד על מגילת אסתר. ולכאורה אדרבה, מדלא הזכירו כן במסכת סופרים משמע שאין מברכין שהחיינו". והוסיף: "ואין ללמוד מהא שמברכים שהחיינו על מקרא מגילה דפורים, דשאני התם, שאין שהחיינו על היום, על כן שפיר מברכים שהחיינו כאשר קוראים את המגילה. אבל ביום טוב אף אם קריאת המגילה חובתה בציבור, מכל מקום זה שייך לחובת יום טוב, וכבר בירך שהחיינו על יום טוב, ומנלן לברך במיוחד על הקריאה שהחיינו. ומסברא כמו שאין מברכין שהחיינו על קריאת התורה, כך על קריאת המגילות אין לברך שהחיינו. ועיין בתשובות הרמ"א סימן ל"ה שדן באורך בחיוב ברכת מקרא מגילה, ולא נזכר שם כלל שיש אומרים לברך גם שהחיינו, וכן בפוסקים באו"ח סימן ת"צ, וצ"ע טובא". ומסיים: "ולמעשה בארץ ישראל המנהג היום לברך שהחיינו, אבל אם באים לקרוא בחו"ל במקום שלא נהגו לברך גם שהחיינו, מסופקני טובא אם כדאי. ועל כן נראה דבחו"ל עכ"פ יש להשתדל שיהיה לו פרי חדש לשהחיינו, שאז יוכל לברך ולצאת ידי כל חשש".

ובספר נטעי גבריאל (שבועות פרק כג אות ד)  הביא כי החזון איש והקהילות יעקב נהגו כדעת הגר"א ובירכו על קריאת המגילה ושהחיינו, והוסיף: "והמנהג אינו כן, כן עמא דבר. וכן כתב בהגהות הרש"ש על השו"ע אחר שהביא מנהג הגר"א לברך, שבמסכת סופרים משמע שאין לברך שהחיינו רק על מגילת אסתר, וכ"כ מנהגות וורמייזא עמ' ר"מ, אכן בהגהות אות ז' תמה למה אין מברכין, הלא באמת בא מזמן לזמן". 

 

•     •     •

 

פרק ב: חובת יחיד או חובת הציבור

קריאת התורה – חובת היחיד או חובת הציבור

ט. בספרנו רץ כצבי (ח"א סימן ג) הבאנו את חקירת הגר"ח מבריסק (ברכת שמואל יבמות סימן כא) האם גדר קריאת התורה הוא חובת הציבור – כי החיוב חל רק על ציבור של עשרה איש, וכל זמן שאין עשרה אין כלל חיוב. או שחיוב קריאת התורה חל על כל יחיד ויחיד, אלא שהדין הוא, שאין קריאת התורה אלא אם כן יש ציבור של עשרה. 

בסידור צלותא דאברהם (עמ' שסו) הביא "הוראה למעשה מהגאון הצדיק ר' חיים מבריסק, כשהייתי עמו בועד לא היה לנו ביום ב' בשחרית להתפלל בציבור, ולמנחה היה לנו מנין, וצוה להוציא ספר תורה ולקרות בו קודם מנחה". ומשמע שהגר"ח הכריע כפי הצד השני בחקירתו, שחיוב קריאת התורה הוא חיוב על כל יחיד ויחיד, אלא שהדין הוא, שאין קריאת התורה אלא אם כן יש ציבור של עשרה. ולכן אם לא היה בשחרית עשרה, כאשר מזדמנים לאחר מכן עשרה יש עליהם חיוב לקרוא. וכך גם הביא בספר נפש הרב (עמ' קל) שהגרי"ד סולובייצ'יק "נסע מבוסטון לישיבה ביום שני ולא היה יכול לשמוע קריאת התורה בבוקר קודם שנסע, והיה שואל את התלמידים לאחר גמר שיעוריו אולי יש עוד אחרים שלא שמעו קריאת התורה והיה עושה מנין, וככה נהג, היו אומרים אשרי של מנחה, חצי קדיש, קריאת התורה, חצי קדיש עוד פעם והתפללו מנחה, כי נוהג היה רבנו להחמיר כדעת הגר"ח שקריאת התורה היא חובת היחיד".

מאידך, בשו"ת מהרש"ג (סימן צב) הביא בשם ספר שער הכוונות, שהאריז"ל התפלל זמן רב בביתו ולא קרא בתורה ולא היה חושש שלא היה לו ספר תורה בין בחול ובין בשבת – כי גדר קריאת התורה הוא חובת הציבור, וכל עוד לא הזדמנו עשרה ביחד לא חלה חובת קריאת התורה על כל יחיד ויחיד, ולכן האריז"ל לא הקפיד לקרוא בתורה בין בחול בין בשבת, כי כנראה לא היה במחיצתו עשרה אנשים. ובספרנו [שם] הבאנו שם את הכרעת הגרש"ז אויערבך, הגרי"ש אלישיב, והגר"מ פיינשטיין, שקריאת התורה היא חובת הציבור, ולכן בנדון קריאת התורה בשבתות שיש שינוי בין הקריאה בארץ ישראל לקריאה בחו"ל, בן ארץ ישראל שהגיע לחו"ל והפסיד הקריאה או בני חו"ל בארץ ישראל, חייבים בקריאת התורה של הציבור הנקראת במקום שבו הם נמצאים, ואין עליהם חיוב לשמוע את הקריאה המוטל עליהם מצד עצמם.

לעומת זאת, קריאת מגילת אסתר היא חובת היחיד, ללא כל חולק, כמפורש בדברי הגמרא (מגילה ה, א) "אמר רב, מגילה בזמנה [י"ד אדר] קורין אותה אפילו ביחיד", ופירש רש"י: "מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד קורין אותה אפילו ביחיד, דהכל קורין בו, ואיכא פרסום נס". וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' תרצ סע' יח) "מגילה בי"ד ובט"ו צריך לחזור אחר עשרה, ואם אי אפשר בעשרה קורים אותה ביחיד".

 

שיטת הגר"א: קריאת מגילת רות – חובת הציבור

י. ומעתה יש לדון לדעת המחייבים ברכה על קריאת מגילת רות – האם קריאת המגילה היא חובת יחיד כמגילת אסתר, או חובת ציבור, כדעת הסוברים שקריאת התורה היא חיוב על ציבור.

בהגהות פעולת שכיר על ספר מעשה רב כתב: "שמעתי שהקשה חכם אחד לרבנו זצ"ל [הגר"א], אם איתא שקריאת המגילות הוא חיוב כל כך, איך מותר לקרותו בשבת, ולמה לא נגזור עליהן גזירה דרבה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים כמו מגילת אסתר". בכמה מקומות בש"ס (ראה מסכת סוכה מב, ב ועוד) אמר רבה שאין תוקעים בשופר ונוטלים לולב בשבת – גזרה שמא יעביר את השופר או הלולב ארבע אמות ברשות הרבים. ולאור זאת נשאל הגר"א, מדוע [לשיטתו] מותר לקרוא את המגילות בשבת, ואין איסור משום "גזירה דרבה" שמא יטלטל את המגילה ארבע אמות ברשות הרבים בשבת, כשם שאין קוראים את מגילת אסתר בשבת בגלל "גזירה דרבה".

תשובת הגר"א היתה: "הגזירה דרבה לא שייכא אלא בחיובים המוטלים על כל יחיד ויחיד, כמו שופר לולב מגילה בזמנה. והיינו דדייק רבה הכל חייבים בשופר, הכל חייבין בלולב. אבל קריאת המגילות הללו לא הוקבעו כלל על היחיד כי אם על הרבים, כמו קריאת ספר תורה, שאם אין כאן מנין עשרה אין חיוב כלל על היחיד. ובדבר שאין חיובם מוטל כי אם  על הרבים, ליכא למיחש שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, כמו דאמרינן בעלמא עירובין (נט, א) רבים מדכרי אהדדי". 

בדברי הגר"א מבואר שחיוב קריאת התורה מוטל על ציבור, ואילו בחיוב קריאת המגילות יש הבדל בין חיוב קריאת מגילת אסתר לקריאת שאר המגילות. חיוב קריאת מגילת אסתר מוטל על היחיד, ברם קריאת מגילות שיר השירים, קהלת ורות הם חיוב על ציבור. ומכאן נובע ההבדל בין מגילת אסתר שאינה נקראת בשבת מטעם "גזירה דרבה", היות וזו חובת יחיד, ויש חשש שהיחיד יטלטל את המגילה ארבע אמות ברשות הרבים בשבת. ברם בחובה ציבורית ידוע הכלל "רבים מדכרי אהדדי", כלומר, הרבים מזכירים אחד לשני לא לעבור על איסורים. ולכן קוראים בתורה בשבת, ולא נאמרה "גזירה דרבה". ומטעם זה קוראים את מגילות שיר השירים, קהלת ורות בשבת – היות וחיוב קריאתן מוטל על ציבור, שמזכירים איש לרעהו לא לעבור על איסורים. 

הנה כי כן, למדנו מדברי הגר"א, שחיוב קריאת מגילת רות הוא חיוב על ציבור ולא חובת יחיד, ונפקא מינה לכמה מפרטי הלכות קריאת המגילה, כדלהלן.

 

לא שמע קריאת מגילת רות – האם חייב ללכת לשמוע את הקריאה

יא. בספר אשרי האיש (מגילת רות פרק סו אות ו) מובא בשם הגרי"ש אלישיב, שפסק על פי דברי הגר"א "ולפי זה יחיד המתפלל באריכות ולא שמע תחילת הקריאה, או שמתפלל במקום שאין קוראים מתוך מגילה, אין צריך לילך ולשמוע קריאת המגילה מקלף בציבור". לדעת הגר"א חיוב קריאת מגילת רות הוא חיוב על ציבור ולא חובת יחיד, ולפיכך ברור איפוא, שאם יחיד לא שמע קריאת מגילת רות אינו חייב ללכת לשמוע את הקריאה.

אולם בספר ידון משה (שאלה סז) מובא שהגר"ח קנייבסקי נשאל "לא שמע קריאת מגילת רות בציבור, האם יש ענין לקרוא ביחידות או לא", והשיב: "יש ענין לקרוא מגילת רות אפילו לבד". ולא נתברר לי המקור לפסק זה, ואדרבה, לדעת הגר"א שחיוב קריאת מגילת רות מוטל על ציבור, ואי לכך כאשר נמצאים בציבור חייבים בקריאת המגילה, אבל ליחיד אין כל "ענין" לקרוא את המגילה, וצ"ע.

 

עמידה בזמן הברכה על קריאת מגילת רות

יב. המג"א כתב בהלכות מגילה (או"ח סי' תרצ ס"ק א) שיש לברך את הברכות על קריאת מגילת אסתר בעמידה. וכתב רבי משה שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים (ח"ח, ליקוטי הערות לחלק ב סימן קפב) "ובפשטות טעמו דחייבים לעמוד כמו בכל ברכות המצוות שעומדים בהם. ובמחצית השקל ביאר, דהשומע גם כן חייב לעמוד בשעת הברכה, מאחר שיוצא מדין שומע כעונה, חייב לעמוד כמו המברך".

ולפי זה דן במועדים וזמנים, האם גם בקריאת מגילות שיר השירים, קהלת ורות צריך להקפיד שהמברך והשומעים יעמדו. ולאחר שהביא את דברי הגר"א, שחיוב קריאת מגילת רות מוטל על ציבור, כתב: "ולפי זה נמצא שחיוב קריאת המגילות שאני מחיוב קריאת מגילת אסתר, דהכא [במגילות] החיוב הוא על ציבור דווקא, נראה דדינו כקריאת התורה בציבור, דהשומע אינו חייב לעמוד בשעת הברכה". 

קריאת מגילת אסתר היא חובת יחיד, ולכן הברכה על הקריאה היא ברכת המצוות, הנאמרת בעמידה. ברם חיוב קריאת מגילת שיר השירים, קהלת ורות, מוטל על ציבור כחיוב קריאת התורה, שהשומע אינו חייב לעמוד בשעת הברכה [ואמנם הנוהגים לעמוד בקריאת התורה, יצטרכו לעמוד גם בקריאת המגילה].

 

קריאת המגילה קודם נץ החמה

יג. בשו"ת רבבות אפרים (ח"ז או"ח סימן רסח) הביא ששאלו את הגרי"ש אלישיב "אודות קריאת מגילת רות בחג השבועות שיש חשש שיירדמו האנשים מחמת שאינם ישנים כל הלילה, ועל כן שתו עצה בנפשם להקדים קריאת המגילה מיד אחר עלות השחר. [ובזה יורווח גם כן שיתחיל אחר כך התפילה כהכנה דרבה וכו'] והתיר להם, מאחר שאין זה תקנה קבועה בתוך התפילה, וישנם מקומות על פי רוב אצל עדות החסידים שכל אחד ואחד קורא המגילה לעצמו בביתו, ועל כן יש להקל". אולם בספר מעדני הגר"ח (תשובה קפז) הביא שהגר"ח קנייבסקי נשאל "אם אפשר לקרוא מגילת רות קודם שחרית וברכת התורה", והשיב בקצרה כדרכו: "לא".

ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן שנא) כתב להתיר לקרוא את המגילה לכתחילה גם קודם הנץ החמה, וזאת בניגוד למגילת אסתר שנקראת לכתחילה רק מהנץ החמה ואילך [שו"ע או"ח סי' תרפז סע' א], על פי דברי הגר"א "שמצריך לקרות כל חמש המגילות ממגילה כשרה בברכה, ושאלוהו למה לא נגזור שמא יעבירנו בקריאת שאר המגילות כמו בפורים. והשיב, כיון שהחיוב בשאר המגילות הוא רק על ציבור, אין חוששים, וכמו שאמרו בעירובין "רבים מדכרי אהדדי", כמובא בפעולת שכיר על המעשה רב. ואם כן יש לומר דהוא הדין כאן, כיון דהא דבמגילת אסתר לכתחילה מצוותו מהנץ, חיישינן שיקדימו בעוד לילה ולא יצא ידי חובתו. לכן כאן [בקריאת מגילת רות] שהוא חובה לציבור ולא ליחיד, מדכרי אהדדי ואין לחוש". 

כפי שנתבאר לעיל, הגר"א חילק בין חיוב קריאת מגילת אסתר המוטל על היחיד, ולכן המגילה לא נקראת בשבת מחשש שהיחיד יטלטל את המגילה ארבע אמות ברשות הרבים, לבין חיוב קריאת שאר המגילות המוטל על ציבור, ומטעם זה המגילה נקראת בשבת כי "רבים" מזכירים איש לרעהו לא לעבור על איסור טלטול המגילה ארבע אמות ברשות הרבים. לפי חילוק זה, יש הבדל נוסף בין קריאת מגילת אסתר לקריאת שאר המגילות – בנדון קריאת המגילה קודם הנץ החמה. במגילת אסתר, שהיחיד חייב בקריאתה, אסרו לכתחילה לקרוא את המגילה לפני הנץ החמה, מחשש שמא יקראנה בלילה [שאז לא יוצא ידי חובה]. ברם במגילת רות, שחיובה מוטל על ציבור, אין סיבה לחשוש שמא יקראו אותה בלילה, כי "רבים מדכרי אהדדי" להיזהר מלקרוא את המגילה בלילה, ועל כן מותר לכתחילה לקרוא כבר מעלות השחר.

הרב שטרנבוך מבאר בדרך נוספת מדוע ניתן לקרוא מגילת רות קודם הנץ החמה, על פי המבואר בפרק הקודם שאין חובה בקריאת המגילות אלא הוא מנהג בעלמא: "ועוד נראה דאפשר לומר שאין חיוב מדרבנן לקרוא ארבע מגילות אלא הוי רק מנהג שנהגו כן בכמה מקומות, אלא שההלכה שכל קריאה בתורה או בנביאים בציבור טעונה ברכה, וגם בכל קריאת כתובים בציבור טעונה ברכה. ועל פי זה שאינה חיוב גמור, יתכן שמעיקר הדין אפשר לקרותה גם בלילה, שלא מבואר שחיובו ביום דוקא. ומסתברא שמדינא מועיל גם בחג בלילה, ותיקנוהו רק לכתחילה בגמר שחרית של יו"ט לפני קריאת התורה, אבל עיקר זמנה הוא כל החג, וכל זמן שציבור קורין ראוי לברך, ובדיעבד עכ"פ יוצאין גם בלילה, ואם כן עכ"פ אין לחוש לקרותה מעלות השחר".  כלומר, מאחר וקריאת מגילת רות היא מנהג ולא חובה, מעיקר הדין ניתן לקרוא את המגילה במשך כל חג השבועות, ואפילו בלילה, ולכן אין כל מניעה לקרוא את המגילה קודם נץ החמה. 

הרב שטרנבוך הוסיף, שיתכן ואדרבה, עדיף לקרוא את מגילת רות קודם תפילת שחרית שאז "כולם שומעים כל תיבה, וידוע שמרן הגאון דבריסק הקפיד לכל יחיד שלא יאמר לבד אפילו כמה תיבות שאז נקרא ביחיד, עי' לעיל סי' שס"ט וצריך בד' מגילות ציבור, והיינו שעשרה שומעים מהקורא. ולכן הציבור צריכים לשמוע מהקורא דוקא כל תיבה, ויוצאים מהש"ץ, ורק אז יכולים לברך שנקרא קריאה בציבור. ומה עוד שלאחר כך עייפים ומתנמנמים בשינה, ועכשיו [קודם נץ החמה] יש זמן ויכולים לשמוע היטב. ולכן כשאי אפשר לאחר מכן במגילה של קלף, עדיף לקרוא ממגילה אף לפני הנץ וישמעו היטב ויוצאים. ומיהו נראה שעיקר המצוה לאחר שחרית, שאז ברוב עם שכולם הגיעו, וכמבואר בראש השנה (לב, ב), ושפיר תיקנו לקרוא לאחר שחרית". ומסיים: "מיהו אצלינו בשעת הדחק ויתבטל הקריאה לגמרי, קראנו בברכה לפני התפילה. ומיהו כשאפשר לקרוא אחר קריאת התורה, או אפילו אחר מוסף, וודאי דעדיף טפי".

 

פרק ג: חיוב נשים בקריאת המגילה

 

יד. מדברי הגר"א, שחיוב קריאת מגילת רות מוטל על ציבור, נראה שיש נפקא מינה נוספת לנדון חיוב נשים בקריאת מגילת רות, אך ראשית יש לדון בעיקר חיוב נשים בקריאת התורה וקריאת מגילת אסתר.

במסכת סופרים (פרק יח משנה ד) מובא: "יש שקורין ספר קינות בערב, ויש שמאחרים עד הבקר לאחר קריאת התורה, שלאחר קריאת התורה עומד אחד, וראשו מתפלש באפר ובגדיו משולשין וקורא בבכייה וביללה, ומתרגם לפי שיבינו בו שאר העם והנשים והתינוקות, שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים, וכל שכן זכרים". מבואר בדבריו שהנשים חייבות בקריאת "ספר קינות" – מגילת איכה, כאנשים, ולכן יש לתרגם להן את הקינות כדי שיבינו את מה שהן שומעות.

והנה בשו"ע (או"ח סי' רפב סעי' ג) נפסק: "הכל עולים למנין שבעה [בקריאת התורה], ואפילו אשה וקטן", וכתב המג"א (ס"ק ו) "משמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה, ואף על פי שנתקנה משום תלמוד תורה, ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה, מכל מקום מצוה לשמוע כמו מצות הקהל שהנשים והטף חייבים בה. ומיהו י"ל דאף על פי שאינן חייבות, עולות למנין, וכן כתבו  התוספות סוף מסכת ראש השנה (לג, א סוף ד"ה הא)".  המג"א הסתפק האם אפשר ללמוד מדברי השו"ע שנשים חייבות בקריאת התורה. או שבאמת אינן חייבות, ומדברי השו"ע אין ראיה שחייבות בקריאת התורה, אלא רק נאמר שמותר להן לעלות למנין שבעה קרואים. אך ציין בסוף דבריו: "אבל במסכת סופרים כתוב הנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים, ומצוה לתרגם להם שיבינו, עכ"ל".

ברם הערוך השלחן (סע' יא) הביא את דברי המסכת סופרים, וכתב: "ונראה לי, דלאו חיוב גמור קאמר, אלא דומיא דתינוקות, שהרי פטורה מתלמוד תורה. ועוד, דאין לך זמן גרמא יותר מזו. ומה שאשה עולה למניין שבעה, כבר כתבו התוספות בראש השנה (לג, ט סוף ד"ה הא) דזהו כמו שמברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא, או דמיירי בזמן המשנה, שלא כל העולים היו מברכים". לדעת ערוך השלחן, נשים אינן חייבות בקריאת התורה היות וזו מצות עשה שהזמן גרמא, שנשים פטורות מקיומה, והסיבה שמותר להן לעלות למנין שבעה קרואים למרות שאינן חייבות בקריאה, כי מותר לנשים לקיים מצות עשה שפטורות מלקיימן, או שאכן עלו לתורה אך לא ברכו על הקריאה. 

ומסקנת ערוך השלחן: אבל שנאמר שנשים מחוייבות בכל שבת בקריאת התורה, וודאי הוא מילתא דתמיה. ומעשים בכל יום יוכיחו, ועל פי רוב אי אפשר להן לשמוע. אלא המסכת סופרים אומר על דרך המוסר, בזמן שהיו מתרגמים, שנכון לתרגם לפניהם ולפני התינוקות להשריש בלבן יראת ה' ואהבתו יתברך. עיין מג"א [סק"ו] שמסתפק בזה, ולענ"ד ברור כמ"ש דומיא דתינוקות, וכן כתב הפרישה".

 

טו. לסיכומם של דברים: 

בקריאת התורה – המג"א הסתפק האם נשים חייבות בקריאת התורה, וכתב שבמסכת סופרים מבואר שחייבות. אולם לדעת ערוך השלחן נשים אינן חייבות בקריאת התורה, ולדעתו אין כל ראיה מדברי המסכת סופרים, כי לא נאמר שם שיש חיוב לנשים לקרוא בתורה, אלא ש"מדרך המוסר" נכון לתרגם להם את הקריאה כדי "להשריש בלבן יראת ה' ואהבתו יתברך". והמשנה ברורה (ס"ק יב) הביא את דברי המג"א בשם מסכת סופרים "שהנשים אע"פ שאין חייבות בתלמוד תורה מכל מקום חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים". וסיים: "ואין נוהגות ליזהר בזה, ואדרבה יש מקומות שנוהגות הנשים לצאת חוץ בעת הקריאה".

בקריאת מגילת אסתר – אין חולק שנשים חייבות, כדברי הגמרא במסכת מגילה (ד, א) "אמר רבי יהושע בן לוי, נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס". וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' תרפט סע' א) "הכל חייבים בקריאתה, אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים".

בקריאת מגילת רות – בספר מועדי הגר"ח (שבועות תשובה קפח) נשאל הגר"ח קנייבסקי "אם אשה צריכה לשמוע מגילת רות", והשיב: "ככל קריאת התורה". ולפי זה, לדעת המג"א שנשים חייבות בקריאת התורה, הן תהיינה חייבות לשמוע את מגילת רות, אולם לפי המשנה ברורה שנשים אינן נוהגות להיזהר בשמיעת קריאת התורה, הוא הדין בקריאת מגילת רות. 

ברם נראה כי לדעת הגר"א שחיוב קריאת מגילת רות מוטל על ציבור, פשוט וברור כי נשים אינן חייבות בקריאת מגילת רות, שהרי אינן מצטרפות לציבור. ואם כן יש לתמוה מדוע חייב הגר"ח קנייבסקי נשים לשמוע את קריאת מגילת רות, שכן אם חיוב הקריאה במגילה יסודו בשיטת הגר"א,  אזי נשים אינן חייבות בקריאת מגילת רות, שהרי אינן מצטרפות לציבור, וצ"ע.

 

טז. והנה בזמן התלמוד היו נשים עולות לתורה כדברי הגמרא במסכת מגילה (כג, א) "תנו רבנן, הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד ציבור", ומשמע שלפני גזירת חכמים היו נשים קוראות בתורה. ולכאורה היה מקום להקשות מכאן על דברי הגר"א, שחיוב קריאת התורה מוטל על הציבור, ואם כן היאך נשים היו קוראות בתורה אם אינן מצטרפות לציבור. 

אולם קושיא זו מתורצת בדברי הריב"ש (סימן שכו) שהקשה מדוע קטן רשאי לקרות בתורה, והרי אינו מצטרף למנין עשרה לאמירת דבר שבקדושה (שו"ע או"ח סי' נה סע' א). ותירץ: "דכאן נמי אינו מצטרף לעשרה שצריך לקריאת התורה, אלא צריך שיהיו בבית הכנסת עשרה כולם גדולים. אלא מפני שאין הכל בקיאים בקריאת התורה, לא הטריחו הצבור להביא שבעה גדולים היודעים לקרות בתורה. וכשהתקינו שיהיו שבעה קורין בתורה, היתה התקנה שהקטן היודע לקרות יעלה למנין שבעה, כדי שלא להטריח הציבור להיות כל השבעה גדולים, ואולי לא ימצאום יודעים לקרות. ואפילו אשה התירו מטעם זה, אם לא מפני כבוד הציבור. מכל מקום, בכולם קטנים לא התירו". כלומר, בזמן הש"ס כל אחד מהעולים לתורה היה קורא בעצמו בתורה [רק בתקופה מאוחרת יותר, מכיון שלא כולם היו בקיאים לקרוא בתורה, נהגו שיש "בעל קורא" הקורא בתורה ומוציא אחרים ידי חובה]. ולכן קבעו חכמים בעיקרה של התקנה לקרוא בתורה שגם קטן ואשה יהיה רשאים לעלות לתורה ולקרוא ולהוציא אחרים ידי חובה – כדי לא להטריח את הציבור למצוא שבעה קרואים גדולים היודעים לקרוא בתורה. 

ולמדנו מדבריו כי יש לחלק בין חיוב הקריאה בתורה לקורא בה. ואפילו אם אשה וקטן אינן מצטרפים לציבור ליצור את חיוב הקריאה שהוא רק בעשרה גדולים, ואינם מחוייבים בקריאה – אולם מאידך גיסא אין כל מניעה שיקראו בתורה [מעיקר הדין, עד שקבעו שלא יקראו משום כבוד הציבור], משום שכך נקבע ביסודה של תקנת קריאת התורה שגם הן רשאים לקרוא בה למרות שאינן מחוייבים כדי לא להטריח את הציבור.

[ובדעת המג"א שהסתפק האם נשים חייבות בקריאת התורה, וכתב שבמסכת סופרים מבואר שחייבות, יש לומר שלמד כי חיוב קריאת התורה הוא חובת היחיד [וחולק בזה על הגר"א], ולכן נשים חייבות בקריאת התורה, כשם שחייבות בקריאת המגילה בגלל שחיוב הקריאה מוטל על היחיד].

 

האם נשים מוציאות ידי חובה אנשים ונשים בקריאתן

יז. כאמור לעיל, בדברי הגמרא במגילה מבואר כי מעיקר הדין אין מניעה שאשה תקרא בתורה להוציא ידי חובה אנשים, אך למעשה אין לעשות זאת "מפני כבוד הציבור", וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' רפב סע' ג).

ולענין קריאת מגילת אסתר, במסכת ערכין (ב, ב) דייקו מלשון הברייתא "הכל חייבין במקרא מגילה, הכל כשרים לקרות את המגילה" – "הכל לאיתויי מאי [מה באה המלה "הכל" לרבות"], ותירצו:  "לאתויי נשים". ונחלקו הראשונים האם נשים מוציאות ידי חובה אנשים בקריאתן.

רש"י (ד"ה לאתויי) פירש: לאתויי נשים, שחייבות במקרא מגילה, וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתם". וכן דעת התוספות (מגילה ד, א ד"ה נשים) שדייקו מדברי הגמרא (שם) "נשים חייבות במקרא מגילה" – "מכאן משמע שהנשים מוציאות את אחרים ידי חובתן, מדלא קאמר לשמוע מקרא מגילה, והכי נמי משמע בערכין (ב, ב) דקאמר הכל כשרים לקרא את המגילה ומסיק הכל כשרים לאתויי מאי, ומשני לאתויי נשים משמע להוציא אפילו אנשים".

אולם התוספות בערכין (שם ד"ה לאתויי) הביאו את דברי הבה"ג שנשים אינן חייבות בקריאת המגילה אלא חייבות רק לשמוע את קריאת המגילה, ולכן אינן יכולות להוציא ידי חובה אנשים החייבים בקריאת המגילה, וכפי שכתבו התוספות במגילה (ד"ה נשים) "פסקו ההלכות גדולות דאשה מוציאה מינה אבל לא אנשים". 

ואילו התוספות במסכת סוכה (לח, א ד"ה באמת) "כתבו בביאור דברי התוספתא שאין אשה מוציאה את הרבים ידי חובתם "משום דרבים זילא בהו מילתא, דהרי מגילה דנשים חייבות בה, ופירש בה"ג שאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן במגילה". ומבואר בדבריהם טעם אחר בשיטת הבה"ג: נשים אינן מוציאות אנשים רבים ידי חובה "דזילא בהו מילתא", כלומר אין זה מכובד שאשה תוציא את הרבים ידי חובה.

בשו"ע (או"ח סי' תרפט סע' ב) הביא את דעת הבה"ג "ויש אומרים שנשים אינם מוציאות [בקריאת המגילה] את האנשים". וכתב המשנה ברורה (ס"ק ז) "ולא דמי לנר חנוכה [שמדליקות הנר ומוציאות את האנשים ידי חובה] דשאני מגילה דהוי כמו קריאת התורה ופסולה מפני כבוד הצבור, ולכן אפילו ליחיד אינה מוציאה משום לא פלוג. וגם דאפשר דאשה אינה חייבת בקריאה רק לשמוע וכדלקמיה, ומקרי שאינה מחוייבת בדבר לגבי איש".

ומסיים המשנה ברורה: "אבל אשה מוציאה את חברתה". ובשער הציון (ס"ק טו) כתב כי "אשה מוציאה את חברתה, אבל לנשים רבות אין האשה מוציאן, דזילא בהו מילתא", וציין כמקור לדבריו את התוספות בסוכה.

 

יז. לסיכומם של דברים:

בקריאת התורה – נשים אינן יכולות לקרוא בתורה להוציא אחרים ידי חובה משום כבוד הציבור. 

בקריאת מגילת אסתר – אשה לא תקרא את המגילה להוציא ידי חובה אנשים אחרים משום כבוד הציבור, ולא תקרא אפילו להוציא איש אחד ידי חובה משום "לא פלוג", או מטעם הבה"ג שנשים אינן מוציאות אנשים ידי חובת קריאת המגילה. אבל רשאית להוציא אשה אחרת ידי חובה, ולא נשים רבות "דזילא בהו מילתא".

בקריאת מגילת רות – לפי המבואר לעיל על פי דברי הגר"א שנשים אינן חייבות בקריאת מגילת רות, כי חיוב הקריאה מוטל על ציבור, ונשים אינן מצטרפות לציבור, ברור כי לא יוכלו להוציא אחרים ידי חובת הקריאה, שהרי אינן מחוייבות בדבר. ובודאי שגם אינה רשאית לקרוא את המגילה ברבים להוציא אנשים אחרים משום כבוד הציבור, וגם לא להוציא נשים רבות אחרות "דזילא בהו מילתא".