תרומת זרע לרווקה

בפרקי המבוא [פרק ו] נדונו בהרחבה שתי שאלות:

האחת, יחוסו של הנולד כתוצאה מהפריית ביצית עם זרע שנלקח מבנק הזרע או מתורם ידוע. והשניה, האם על פי ההלכה מותר לנשים נשואות לקבל תרומת זרע מבנק הזרע לצורך הפריה.

כאשר טיפולי הפוריות נעשו שכיחים יותר, בשנים הראשונות, הרוב המוחלט של הנשים שנזקקו לטיפולים אלו היו נשואות, שהתברר להן שזרע בן זוגן אינו ראוי להפריה, והדרך היחידה להרות היא בתרומת זרע של גבר זר. אולם בעשור האחרון, גם נשים רווקות בגיל מתקדם, החוששות שתאבדנה את פוריותן בטרם ימצאו בן זוג, מבקשות להרות מתרומת זרע. 

בשנים האחרונות תופעה זו קיימת גם במגזר הדתי. רווקות מבוגרות שומרות תורה ומצוות שהתייאשו ממציאת בן זוג פונות חדשות לבקרים לרבנים בשאלה, האם על פי ההלכה מותר להן להרות מתרומת זרע, והאם יש העדפה לתרומה מיהודי או מנכרי [השאלה נשאלת מכיוון נוסף: רווק מבוגר או גרוש המעוניינים להפרות את זרעם ברחמה של רווקה כדי להעמיד לעצמם שם ושארית].

בפרק זה הבאנו את דברי פוסקי זמנינו שדנו בסוגיא זו. 

הדברים נכתבו בחלקם כמענה לשאלתו של ידידי רבי מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה, ובאדיבותו אנו מפרסמים אותם.

 

א. במושכל ראשון, מבחינת ההלכה, רווקה לא עוברת כל איסור בקבלת זרע, שהרי רק ביאה [שלא על ידי חופה וקידושין] נאסרה, ולכאורה לא מצאנו בשום מקום איסור מפורש להזריע או להפרות ביציות עם זרע שלא בדרך ביאה אלא באמצעים מלאכותיים.

ולא עוד, אלא שאדרבה, יתכן והרווקה מקיימת מצוה בהבאת ילד לעולם, בהקדם דברי המשנה במסכת גיטין (פ"ד מ"ה) "מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל. בית שמאי אומרים, תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם. לישא שפחה אי אפשר, שכבר חציו בן חורין, בת חורין אי אפשר, שכבר חציו עבד, יבטל, והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיהו מה, יח) לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ [רש"י: "יוצר הארץ לא על תוהו להיות ריקנית ברא אותה כי אם לשבת להיות בה יישוב יצרה"]. אלא מפני תיקון העולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי". 

והקשו התוספות (גיטין מא, ב ד"ה לא תוהו), מדוע בית שמאי הביאו את הפסוק של "לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ", שהוא מדברי קבלה (ישעיהו מה, יח) ולא את הפסוק "פרו ורבו", ממנו נלמד עיקר חיוב המצוה מדאורייתא. ותירצו התוספות: "הא דלא נקט קרא דפרו ורבו, משום דאי הוה יכול לקיים "שֶבֶת" כל דהו, משום מצות פרו ורבו לא הוה כפינן ליה, והכא כפינן ליה כדפירשנו". 

בספר הזכרון אהל יצחק על מסכת גיטין (עמ' שמד) מובא תירוצו של רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק, על קושיית התוספות "והוא על פי מה שנראה פשוט דמצות "שֶׁבֶת" אינה מצוה המוטלת דוקא על המוליד ילדים, אלא היא מצוה כללית על כלל האנשים לדאוג שהעולם יתיישב, וגם מי שיש בידו לגרום ליישוב העולם בלא שהוא עצמו יוליד גם הוא מקיים מצות "שֶבֶת". ולכך, כיון שביד האדון לשחרר את העבד, ובזה לגרום שהעבד יוכל לישא אשה, אם כן מצוה הוא לשחרר את העבד משום מצות "שֶבֶת" המוטלת עליו, כדי לקיים את המצוה. נמצא שאין אומרים לו חטא כדי שיזכה חברך, אלא חטא כדי שתזכה אתה עצמך במצות "שֶבֶת". שכן מעשה השחרור הוא קיום מצות "שֶבֶת". ולפי זה מתורצת קושיית התוספות לעיל, שהקשו מדוע הובאה במשנה מצות "שֶבֶת" ולא מצות פרו ורבו, שהרי משום מצות פרו ורבו לא היו כופין את האדון לעבור על איסור ולשחרר את עבדו, לפי שאין אומרים לאדון חטא כדי שיזכה העבד במצוה. אבל מצות "שֶבֶת" היא מצוה המוטלת גם על האדון, ואומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך".

בדברי הגר"ח מבריסק התחדש, כי מצות "שֶבֶת" היא "מצוה כללית" המוטלת על כל אחד מישראל, לדאוג שהעולם יהיה מיושב. ולכן מובן היטב, מדוע נקטו בית שמאי, שעל האדון לשחרר את עבדו בגלל קיום מצות "שֶבֶת" ולא בגלל קיום מצות "פרו ורבו", כי מצות פרו ורבו היא מצוה "פרטית" המוטלת על היחיד להוליד בעצמו, ואם כן אין כל היתר לאדון לשחרר את עבדו, כי האדון לא מקיים את מצות "פרו ורבו" אלא העבד, ולא אומרים לאדם "חטא כדי שיזכה חברך". ברם, קיום מצות "שֶבֶת", מהווה סיבה להתיר לאדון לשחרר את העבד, כי למרות שהאדון עובר על איסור עשה של "לעולם בהם תעבודו", אבל על ידי השחרור הוא מקיים בעצמו את מצות "שֶבֶת", שכן בגרמתו העולם מיושב בעוד בריות, וכדברי הגר"ח "נמצא שאין אומרים לו חטא כדי שיזכה חברך, אלא חטא כדי שתזכה את עצמך במצות שבת".

ומעתה נשאלת השאלה מדוע שלא נאמר שגם רווקה מקיימת את מצות "שֶבֶת", כאשר היא מביאה ילד לעולם, ותורמת ל"ישובו של העולם".

ברם דברי הגר"ח הם חידוש, וככל הנראה לא נאמרו כהלכה למעשה, ואף נסתרים מדברי הבאר היטב (אבן העזר סימן א ס"ק כז) שכתב, שאשה אינה מצווה במצות לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, וזה לשונו: "מצד הדין הרשות לאשה שלא תנשא לעולם, דאפילו איסור דרבנן ליכא גבה דידה, לא משום לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ ולא משום הרהור". 

 

תרומת זרע לרווקה – חששות הלכתיים

ב. בפרקי המבוא [פרק ו] נתבאר, כי לדעת האדמו"ר מסאטמר, באשה נשואה יש חשש ממזרות בעצם הכנסת זרע זר ברחמה. לפיכך, בפנויה, לכל הדעות, אין חשש ממזרות בשל ההפריה עם זרע של איש, שהרי מדובר באשה פנויה ולא אשת איש.

אולם נתבארו [שם] החששות הנוספים שיש בקבלת תרומת זרע מתורם בלתי ידוע – שמא ישא את אחותו וכן שמעמד הוולד הוא "שתוקי" [ספק ממזר] מחמת שלא ידוע מי הוא אביו, חששות אלו עומדים בעינם גם בתרומת זרע של רווקה.

ואף שנתבאר [שם] כי למרות חששות אלו, לאחר שנעשתה ההפריה, בדיעבד, הוולד מותר לבוא בקהל, אך החששות הנ"ל הן סיבות לאסור לכתחילה קבלת תרומת זרע מבנק הזרע מתורם בלתי ידוע, וכדברי השרידי אש (ח"א סימן עט) "לקבל זרע מישראל יש חשש של אח נושא אחותו". וכמו שכתב הציץ אליעזר (חלק ט סימן נא – קונטרס רפואה במשפחה פרק ד) לאסור על רווקות להתעבר באמצעות הזרעה מלאכותית, בגלל בעיית היחוס: "עצם ביצוע הפראה [כוונתו להזרעה] מלאכותית בגופה של אשה, אפילו פנויה, תועבה גדולה היא והרבה איסורים חמורים. דהפריה מלאכותית דלא נודע אבי הולד מיהו, כולהו איתנייהו ביה, ואסור ליצור בעולם ילדים כאלה הן משום תקנת הוולד שלא יהא מיוחס ולא יהא מוכשר להשראת שכינה, והן משום תקנת ערווה שיכול להוצר מצב שישא אחותו מאביו או ייבם אשת אחיו מאמו ויוציא את אמו או יבמתו לשוק".

וכפי שכתב רבי יצחק זילברשטיין במכתבו לרב מנחם בורשטיין ראש מכון פוע"ה מתאריך כ"ב מרחשון תשס"ב: "בדבר נשים פנויות החפצות להתעבר באופן מלאכותי ע"י הזרקת זרע של תורם אלמוני, וכת"ר שאל אם יש בזה בעיה הלכתית או מוסרית, נראה לנו כדלהלן: אם הזרע הוא של אלמוני בארץ ישראל שרוב התושבים ישראלים, יש כאן חשש שהנולד יהיה שתוקי, כי הרי לא יודעים ממי התעברה אמו, ואפילו אם יהיה פקוח שהתורם כשר או גוי, עדיין לא יצאנו מהספק שמא התעברה מאחר, כיון שאין לה בעל שנתלה בו את רוב הבעילות. וגם יש חשש שאח ישא את אחותו ומלאה הארץ זימה, וכבר דנו רבותינו בשאלות אלו".

 

• •  •

הפוסקים כתבו טעמים נוספים מדוע יש לאסור על רווקה להרות מתרומת זרע.

 

לעז על האשה

ג. בשו"ע (אבן העזר סי' א סע' יג), נפסק: "אשה אינה מצווה על פריה ורביה", והוסיף הרמ"א: "ומכל מקום יש אומרים דלא תעמוד בלא איש משום חשדא". ומקור דברי הרמ"א במש"כ השלטי גיבורים (יבמות יט, ב מדפי הרי"ף) בשם ריא"ז: "לא תעמוד אשה בלא איש, שלא תחשד, כמבואר בתוספתא". ומבואר בדבריהם שאשה חייבת להתחתן רק בגלל הצורך להסיר מעליה "חשד" של זנות.

ומעתה הלא קל וחומר הוא, אם כאשר האשה לא עושה מעשה כלשהו, עליה להינשא כדי שלא יחשדו בה שזינתה, קל וחומר שנאסור עליה להתעבר באופן מלאכותי כדי שלא יחשדו בה שזינתה, וכפי שכתב הגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' קג אות טז; הובא בספר שלחן שלמה, ערכי רפואה עמ' צו) "רווקה מבוגרת שהתיאשה מלהינשא וחפצה בבנים על ידי הזרעה, אף אם יתקיים הדבר בפיקוח וכדומה, אין לנו היתר לסייע לה בבקשתה זו, וכבר אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ד, כד) הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ, ובזה היא מביאה חשד של זנות על עצמה". 

הרב יועזר אריאל בקובץ אסיא (כרך כב, סיון תש"ע עמ' 104) במאמרו המקיף בנושא "הזרעה מלאכותית לפנויות" הוסיף ביאור בדברים: "החשש לרינונים העלולים לצאת על אשה רווקה מעוברת, הוא גדול הרבה יותר מהחשש לרינונים על אשה רווקה שלא נישאת. משום שאשה שלא נישאת לא עשתה מעשה מחשיד בגופה, לעומת זאת רווקה מעוברת, עשתה מעשה מחשיד בגופה. גם אם הרווקה תטען שהתעברה בהזרעה מלאכותית, יהיו בציבור אנשים חשדנים שיטילו ספק בדבריה, ומוטל עליה להימנע ממעשים הגורמים ללעז וחשד".

 

פגמים בילד

ד. הגרש"ז אויערבך כתב בהמשך דבריו המובאים לעיל: "נוסף לזה יש לחשוש שזרע פגום שנולד בעבירה של מוציא שכבת זרע לבטלה, יתכן שיש לזה השפעה גם על הנוצר מזה". 

ובספר אשר חנן (סימן נג) כתב לאסור על רווקה לבצע הפריה מתרומת זרע, כי היא מסייעת בידי עוברי עבירה המוציאים זרע לבטלה: "פנויות אלו המבקשות זרע מאותו בנק, מסייעות בידי עוברי עבירה של הוצאת זרע לבטלה וכיוצא בזה לאותם גברים רשעים שמוציאים זרעם בידים על מנת ליתנו לבנק הזרע בחושבן כי "חסד" עשו עם האנושות להרבות ילדים בדרך זו, ולבסס בנים שאין ידוע מי אביהם כדין שתוקי ולגדלם בתא משפחתי חסר ושלא כדרך העולם".

הרב יועזר אריאל הוסיף הסבר בחשש על ה"פגם" בוולד שנולד מהפריה של פנויה, על פי דברי המשנה במסכת גיטין (פ"ח מ"ד) "בית שמאי אומרים, פוטר אדם אשתו בגט ישן, ובית הלל אוסרים. ואיזהו גט ישן, כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה". גט שנכתב בתאריך מסוים אבל ניתן רק לאחר זמן, ובינתיים הבעל התייחד עם אשתו, לדעת בית הלל יש לפסול גט זה. ופירש רש"י (גיטין עט, ב שם ד"ה גיטה קודם) משום ש"לימים כשישתכח הדבר יראו זמן הגט קודם ללידת הבן ויהיו סבורים שניתן לה משעת כתיבה, ויאמרו מן הפנויה נולד משגירשה והוי פגם". כלומר, ילד שנולדה מאשה פנויה – רווקה או גרושה נחשב "פגום". וכתב הרב אריאל: "גם בהזרעה מלאכותית לרווקות, ימצאו אנשים שיוציאו לעז בטעות על הילד, ויאמרו שנולד מביאת איסור. אמנם הלעז אינו אמת, אבל מהסוגיה בגיטין הנ"ל יש ללמוד שגם לעז שאין לו בסיס במציאות, מהווה פגם בילד. גם אם האשה מפרסמת בין מקורביה שההריון נעשה שלא על ידי ביאת זנות אלא על ידי הזרעה מלאכותית. אבל חלק מהציבור שאינו יודע באיזו דרך התעברה, יוציא על הילד לעז שנולד מביאת זנות, והרי זה פגם בילד".

הרב אריאל כתב טעם נוסף מדוע הוולד "פגום", מכיון "שההזרעה נעשתה על ידי העלמה מכוונת של יחוס הולד, ואין יודעים מי אביו, הרי הוא מוגדר בשם "בני עירבוביא". שכן במסכת נדרים (כ, ב) איתא וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי (יחזקאל כ, לח), אמר רבי לוי אלו בני תשע מדות וכו', בני ערבוביא. ופירש רש"י (שם ד"ה בני ערבוביא) שבא על אשה אחת בין הנשים, ואין ידוע על איזו מהן בא. גם שם מדובר שלא בעל בעילת איסור, שהרי שתיהן נשיו הטהורות, אך חז"ל ראו את זה באור מגונה ביותר. גם בהזרעה מלאכותית נוצר במכוון ולד שלעולם לא יהיה ידוע מיהו אביו. על הפגם הרוחני בבני תשע המדות, כתב הר"ן (שם ד"ה המורדין ופושעים בי) לפי שיש צד עבירה ביצירתן, הוו מורדים ופושעים. העולה מדברי הר"ן, שיצירת ולד בצורה מכוונת מלכתחילה שלא יהיה ידוע מיהו האב יש ביצירה זו "צד עבירה", וצד עבירה זה משפיע ופוגם בנשמת הילד ככל בני תשע המידות, הנקראים מורדים ופושעים".

בנוסף, הביא הרב אריאל את דברי רש"י ביבמות (מב, א ד"ה ולזרעך) בביאור טעם גזירת חז"ל להרחיק שלושה חודשים מנישואים קודמים, כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני, אשר נלמדת מהכתוב (בראשית יז, ז) "לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ", וכתב רש"י: "שאין השכינה שורה אלא על הוודאים שזרעו מיוחס אחריו, והכי נמי קיימא לן בנדרים (דף כ, ב) וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי, אלו בני ערבוביא". ויש ללמוד מדבריו, כי הנולד מתרומת זרע שלא ידועה זהות האב, אין השכינה שורה עליו, והרי הוא בכלל "בני ערבוביא".

• •  •

מלבד החששות ההלכתיים בהפריה של רווקות שנתבארו לעיל, כתבו הפוסקים חששות מוסריים, לאסור על פנויות הזרעה או הפריה מלאכותית.

 

חששות מוסריים – הבאת ילד אומלל לעולם

ה. הגרש"ז אויערבך כתב בהמשך דבריו המובאים לעיל בקצרה: "גם לנולד יהיו קשיים, ומי יודע אם לא יצטער הרבה".

רבי מנשה קליין, מחבר שו"ת משנה הלכות, במכתבו לרבי מנחם בורשטיין, הרחיב את היריעה בנושא זה: "גם על הבן או בת שתלד, כשיולד בן כזה תכסהו בושה כל ימי חייו, כשיגדל קצת ויראה כל הילדים במשפחתו – בני דודים וחבריו וסביביו יש להם אב, ישאל גם הוא – איפה אבא שלי. וכשיגדל ויעשה בר מצוה, אפילו לא דתי, על כל פנים יבואו הוריה מבויישים, והעולם ישאלו איפה האב שיאמרו לו מזל טוב, ויאמר האב ברוך שפטרני, וכיוצא. אם יעשה הבן הזה בעל תשובה ויכנס לבית הכנסת ליתן לו עליה, שם האב אין. וכשיגדל וירצה לישא אשה וישאלו על משפחתו ושם האב וכיוצא בו, התשובה אין, מי פתי שיתן לו בתו לאשה. ואם יצליח באיזה אופן לישא או ישא בת דומה לו, ויבוא ליכנס לאיזה משרה וכיוצא בו, ישאלו שם האב ושם האם, כך שכל ימי חייו יטריד אותו הדבר, למה הוא משונה מכל העולם, ולמה עשתה לו אמו כל הרעה הזאת, וזה מביא שיקלל אמו על שהביאתו לעולם, או שיתקלקל בעצמו ויצא לתרבות רעה". 

דברים בסגנון דומה כתב רבי אפרים גרינבלט, מחבר שו"ת רבבות אפרים, במכתבו לרבי מנחם בורשטיין: "ילד או ילדה שרק יש אם ולא אב, איזה חינוך אם לבד יכולה לתת והילד או הילדה מתגדלים בבית שאין שם משפחה שלימה, וזה מספיק טעם להסביר להם שהאושר שלהם מזיק לבן או לבת שתלד, והיא חיה על חשבונם, דבר שזה לא מוסרי. ואיך גידלו בני ישראל אלפי שנים על ידי אב ואם, ופתאום הם יותר חכמות מהמשפחות הקודמות ומהמשפחות של היום, ושיחפשו בן זוג ויש לעזור להם למצא. ועצם הדבר הוא מוזר. וכידוע חדש אסור מן התורה, וזה דבר חדש שלא זכו לראות פירות, ומדוע להם להיכנס בספק, בזמן שיכולות לעמוד בודאי שהילדים במסגרת משפחתית הם גדלים הרבה יותר טוב".

וכן כתב רבי יצחק זילברשטיין, בהמשך דבריו המובאים לעיל: "הילד שיוולד ללא אבא, יהיה קצת מסכן, כי ישאלוהו מי אביך, וישיב "שתוקי". וגם לא יהיה לו על מי להישען, ולא יהיה מי שילמד אותו תורה ואורחות חיים, והרי נאמר לא ישא אדם ממשפחת נכפין, כדי שלא נביא ילד חולה מסכן לעולם. גם ילד זה מסכן הוא, וקשה יהיה לומר עליו אשרי יולדתו". 

גם רבי דב ליאור, רבה של קרית ארבע, כתב לרב בורשטיין: "ילד שלכתחילה יגדל ללא אבא, ודאי שתהיינה לכך השלכות על תכונותיו והתנהגותו, לאחר מכן הוא עלול להיות אומלל, וכן החברה שיהיה בתוכה, לא תהיה מאושרת".

הרב יועזר אריאל, מסכם טיעון זה במאמרו: "ילד שנולד ללא אב ידוע, יודע כל ימיו שנוצר מאב שהוציא את זרעו שלא בדרך אישות, ואביו מלכתחילה לא רצה כל קשר עם הילד וכל אחריות וקשר עם הילד, ללא חובות של מזונות, וללא כל החובות החינוכיות וההלכתיות המוטלות על האב וכו'. מבחינה חינוכית הילד עלול לאמץ את כל הדפוסים השליליים של אביו הנעלם, שמהווה עבורו בתת מודע, דגם לחיקוי, הן בקשר שבין אב ובנו, והן בהוצאת זרע מחוץ למסגרת חיי אישות ממוסדים. ובנוסף, הילד מרגיש עצמו נחות בהשוואה לחבריו שגדלו בבתים להורים טבעיים. עובדה זו אינה תורמת ליציבות והחוסן הנפשי, הנדרשים לחינוכו ועיצוב דמותו ותדמיתו הנפשית. כשיוודע לילד שהוא בא מזרעו של גוי, תתווסף להרגשת הנחיתות הרגשת השוני משאר חבריו, ששני הוריהם הם יהודים".

עם זאת, לעומת שיקול זה, עומד צערה של הרווקה המבוגרת המבקשת מעט אושר בחייה, ונשאלת השאלה האם זכותה ללדת כדי להיות מאושרת על חשבון הסבל העלול להיות מנת חלקו של הוולד. רבי שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת ירושלים (קובץ עיטורי כהנים, אדר תשס"א עמ' 63) מציג את הבעיה וכותב: "הילד יהיה אומלל בלי אבא. נכון שלפעמים יש משפחות חד הוריות עקב גירושין או אלמנות, וגם אז הילד אומלל, אמנם באמת יש לו אבא, אלא שהוא גרוש או מת. בכל זאת הוא אומלל. בנידון דידן, זה קצת דומה לשתוקי שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו (קידושין סט, א), כשאומר אבא, אמו אומרת לו שתוק. ריבונו של עולם סידר שיהיו לילד אבא ואמא, כך הוא נורמלי. אך לכתחילה יש בעיה מוסרית שהאם תבנה לעצמה אושר על חשבון הילד, יהיה לו תמיד קשה להשיב לשאלה מי הוא אביו, ועלול הוא להיחשד שנולד מחוץ לנישואים בזנות".

אולם ברצוני לציין לדברי הרב אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה, ירושלים, במכתבו לרב בורשטיין: "אומללות של הילד גם היא בעיה, אבל לעומת אי הבאתו לעולם אולי אין היא מכריעה, שהרי על כל אלו אמרו בגמרא נח לו שלא יברא יותר משנברא, ואפילו הכי ברא הקב"ה את עולמו וציוונו לעסוק בפריה ורביה. היא טובה לשבר את האוזן". הרב נבנצל דוחה את הטענה שהבאת ילד אומלל לעולם היא סיבה לאסור על הרווקה להרות מתרומת זרע, שהרי כל בני האדם נולדו על כרחם, ונח היה אילולא נבראו. והציווי לעסוק במצות פרו ורבו ולהביא ילדים לעולם, למרות שכביכול היו מעדיפים שלא להיוולד, יש בו להוכיח כי הנימוק לשקול את אומללות הילד נועד "לשבר את האוזן" בלבד.

 

תא משפחתי שלא על פי רוח התורה

ו. הרב יצחק זילברשטיין הוסיף נימוק נוסף לאסור על רווקה להרות מתרומת זרע: "נאמר בתורה בפרשת כי תצא (דברים כד, ה) וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח. וכתב בספר החינוך (מצוה תקפב) משרשי המצוה, כי השי"ת עלה במחשבה לפניו לבראות העולם, וחפצו שיתישב בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה שיזדווגו בהכשר, כי הזנות תועבה היא לפניו, על כן גזר עלינו העם אשר בחר להיות נקרא על שמו שנשב עם האשה המיוחדת לנו להקים זרע, שנה שלמה מעת שנשא אותה, כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניניה דרך זרות, כי כל טבע ברוב יבקש ויאהב מה שרגיל בו, ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאשה זרה ויפנה אל האשה הראויה לו מחשבתו, ויוכשרו הוולדים שתלד לו, ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו. עכ"ל. ונראה שבהזרעה מלאכותית, לא יוולד ילד כזה".

ה"תא המשפחתי" הנבנה על ידי בני זוג, הוא ערך יסודי בקדושת עם ישראל, ויצירת מציאות חדשה של "בניית" משפחות והבאת ילדים על ידי גבר ואשה שאינם בני זוג, היא פגיעה חמורה בערך זה.

הראשון לציון, רבי אליהו בקשי דורון, במכתבו לרבי מנחם בורשטיין, מחדד את הדברים: "בורא כל הנשמות ציוונו לבנות משפחה, באופן ש"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו", במושג הנעלה של משפחה, ורק אז "והיו לבשר אחד", כדברי רש"י שם שהוא הולד הנוצר משניהם. עצם השאלות החמורות והרצון למצוא היתרים נובע מחוסר מודעות למושג הנעלה והאחראי של הורות ולידה. עד שפורטים הדבר לפרטים, נדמה הדבר כתהליך ביולוגי המוגבל באיסורים של ביאה אסורה ויחוס, שאם עוקפים אותם אפשר להתיר ולפגוע בקודש פנימה במוסד הבית היהודי. בלידת בעל מום, ברור שאין "לשבת יצרה", שלא יצירת אדם היא המצוה, אלא יצירת אדם שימשיך ישובו של עולם כרצון הבורא, ולידת אדם מוגבל יש לה השלכה לקיומו של עולם עד סוף כל הדורות. הדברים אמורים לא רק לשאלה של המבקשת הרוצה להביא ילד שמומו נראה לעינים, כל ילד במשפחה חד הורית ילד מוגבל הוא, אם הילד נותר ללא אב, ללא השותף העיקרי בעיצוב דמותו, הילד לוקה בחסר, ולא רק משום שאין לו סמכות גברית שילמד ממנה, לא רק שאין מי שיחנך אותו, ילמד אותו תורה, יהיה אחראי עליו בחובותיו כאב, ילד ללא אב הוא גם ילד ללא השותף השלישי והעיקרי שהוא הקב"ה, לפי שעיקר השותפות היא לא בגוף הביולוגי, אלא במושגים הרוחניים, בנשמה, ובמושגים שאינם נראים לנו, ואם בהם הילד לוקה בחסר, חסרון זה שאין לנו תפיסה בו יכול להיות חמור מפיגור גופני, והאחריות לכל הדורות חמורה בנפש מעוותת מאשר מגוף מעוות, ואם הורות יסודה וגדלותה באחריות, הורות חד הורית יש בה חוסר אחריות וסיכון במושגים הנעלמים מאתנו". 

הרב בקשי דורון מבהיר את דבריו: "יסוד המשפחה והצלחתה בבית היהודי הוא בשותפות הבורא, כאשר השכינה משרה קדושה על הבית ועל הגדֵלים בו, כפי שהורונו חז"ל "איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן" (סוטה יז, א), וכפי שדרשו זאת מאותיות האיש והאשה, ואילו במשפחה חד הורית גדל ילד יהודי ללא שכינה, וכן הורו לנו חז"ל "כשהקב"ה משרה שכינתו, אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל" (קידושין ע, ב). מכאן שילד הגדל אצל חד הורית, רחוק מהשכינה, הפגם הרוחני שבדבר אינו נראה לנו לעיניים, ואין לנו תפיסה בו, אבל מי ערב שאינו פחות חמור ממום ביולוגי. לא השאלות ההלכתיות המעשיות בעצם תהליך הלידה והיחוס הם הבעיה בילד ללא אב, אלא עצם יצירתו והבאתו לעולם כיתום, ללא משפחה, ללא שותפות אב, בניגוד לצווי הבורא של מצות פרו ורבו בדרך כל הארץ". 

ומסכם את דבריו בנחרצות: "אין היתר ללדת במסגרת חד הורית, ולא שמענו על סמכות הלכתית שהתירה מעשה חמור זה, שמלבד החומרא שבדבר ללדת ילד יתום ללא אב, ללא משפחה, ללא קדושה וללא שכינה, יש במעשה זה כדי לקעקע את יסוד המשפחה שהוא הבסיס עליו מושתתת היהדות וכו'. נזכור היטב שהורות ולידה אינם זכות אלא חובה ומצוה שיש בהם יסוד קיומו של עולם, ורק בשותפות מלאה של הקב"ה אביו ואמו ובקיום רצונו יתברך גדל ילד ודורות מושלמים".

לסיום, הרב אבינר מעלה סיבה נוספת המצטרפת לנימוקים לאסור על רווקה הזרעה מלאכותית: "יתכן שיש לאסור טיפול רפואי מסוג זה, שכידוע אין זה מובן מאליו שמותר לרפא, ואין הדבר מותר אלא מפני שהתורה התירה בפירוש את הדבר – ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא (שמות כא, יט, בבא קמא פה, א). רצונו של הקב"ה שילדים יוולדו כדרך בנות ישראל משני הורים נשואים, ולא מרווקה בודדה, לכן יתכן שהטיפול הרפואי כדי להפרות רווקה הינו אסור מן הדין. לסיכום, אין לרופא לבצע הזרעה מלאכותית וללדת ילד שיגדל בלי אבא. עליה לבקש רחמי שמים שתתחתן, וגם לעשות מעשים טובים, שהם שם טוב מבנים ומבנות".

 

סוף דבר: למרות ההבנה וההשתתפות בצערם של המבקשות והמבקשים להביא ילד לעולם באמצעות הזרעה או הפריה מלאכותית של רווקה מזרעו של גבר שאינו בן זוגה, ולמרות שיש חוגים המתייחסים לתופעה זו במידת מה של סלחנות – הסכמת הפוסקים שדנו בשאלה זו, שדבריהם הובאו לעיל, לאסור זאת. 

אמנם כפי שנתבאר לעיל, האיסור מתבסס בעיקרו על חששות הלכתיים ושיקולים מוסריים.

יחד עם זאת, לאחר שכבר נעשה מעשה, ורווקה הרתה וילדה מתרומת זרע, אין לדחות אותה ואת צאצאיה מהקהילה, וכפי שכתב אלי ידידי רבי מרדכי רלב"ג, דיין בבית הדין הרבני בתל אביב, במענה לשאלתי הרצ"ב:

• •  •

בס"ד, יום שנכפל בו כי טוב י"ב סיון תשע"ד

כבוד ידידי 

הרב הגאון רבי מרדכי רלב"ג 

חבר בית הדין הרבני תל אביב

 

לאחר מבוא הברכה והשלום, הנני פונה אליך במעשה שהיה בעירנו לוס אנג'לס, לפני כשבע שנים.

בחורה רווקה בת שלושים ושמונה שומרת תורה ומצוות, הופיעה בבית הכנסת שבו היא מתפללת מדי שבת, ולתדהמת המתפללות התברר שהיא בהריון.

מבירור שעשה רב בית הכנסת, נודע כי הבחורה ראתה שאינה מצליחה להתחתן, ומחמת החשש שמא תעבור את גיל הפוריות ולא תזכה לפרי בטן, החליטה לפנות לבנק הזרע, ולאחר תהליך של הזרעה מלאכותית, נכנסה להריון.

רב בית הכנסת הוכיח אותה ברבים, ככל הנראה, בכדי שלא לתת לגיטימציה למעשים מסוג זה.

לאחרונה, כאשר מלאו לילד שנולד לה שבע שנים, ואמו רשמה אותו לתלמוד התורה כאן בעיר, התעורר ויכוח האם לקבלו ללימודים.

אשמח לקבל ממע"כ, כיושב על מדין, חוות דעת מה דינו של ילד זה, כאשר לא ידוע לנו מי הוא תורם הזרע, יהודי או גוי, ומה מעמד כשרותו של הילד לענייני יוחסין. 

וכמו כן, האם יש מניעה כל שהיא ע"פ ההלכה מלקבלו ללימודים בתלמוד תורה.

 

בברכת התורה ובידידות, צבי רייזמן

 

• •  •

כ' סיון תשע"ד

לידידי היקר הרה"ג צבי רייזמן שליט"א

בעל מחבר סדרת ספרים "רץ כצבי"

 

לאחר דר"ש, אענה תשובה לשאלתך כדלהלן:

א. בנידון כשרותו של הילד שנולד מבחורה רווקה שנכנסה להריון מתרומת זרע שקיבלה מבנק הזרע. הארכתי בנדון במאמר בתחומין כרך כ"ד (שנת תשע"ד), שכותרתו "ייחוס ולד הנולד על ידי הזרעה מלאכותית". מסקנתי היא חד משמעית: "ילד הנולד לרווקה על ידי הזרעה מלאכותית מזרע שנלקח מבנק הזרע, הן בחו"ל והן בארץ ישראל, אין דינו כשתוקי, האסור מחשש ממזרות, אלא כשר הוא ומותר לשאת בת ישראל כשרה". 

אולם אני מדגיש כי אין לתת גושפנקא למעשה שעשתה אותה בחורה, ובוודאי שאם הייתה שואלת אותנו לכתחילה אם לעשות כן, היינו אוסרים עליה לעשות כן, דזו אינה דרכה של תורה, ואין צורך להאריך במקורות הלכתיים לאסור זאת. 

ב. איני רואה שום מניעה לקבל את הבן ללמוד בתלמוד תורה בקהילה. אדרבה, מצוה לקרבו. ולדעתי כל המרחיקו אינו נוהג בדרכה של תורה, שדרכיה דרכי נועם. האם הילד דנן צריך להיענש על מעשה אמו. הפסוק אומר "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו ימותו". 

תנועת התשובה מקרבת את הרחוקים שיש מהם צאצאים של נשים שזנו וילדו את ילדיהם דרך זנות, האם שמענו שאין מצוה לקרב אחד כזה.

המקור היחידי ההלכתי בו מצאנו שמשתמשים כאמצעי לחץ על הורה, ומונעים מהבן "ברית מילה" או אפילו קבורה. בשו"ע אבן העזר סימן קנ"ד סעיף כ"א. שם מדובר בבעל שמעגן את אשתו, ועל פי ההלכה חייב לגרשה. וכאמצעי לחץ לתת את הגט התירו חכמים לנהוג כן, אבל פשוט וברור שלא התירו לנהוג כן כאמצעי ענישה על ההורה.

בברכת ידידות, מרדכי רלב"ג