א. בדברי חז"ל מבואר בכמה מקומות שכל המצוות נאמרו מסיני, כללותיהם ודקדוקיהם [עי' רש"י ריש פרשת בהר; (1)], תורה שבכתב ותורה שבעל פה [עי' רש"י סוף פרשת בחוקותי; (1)]. וכן הוא בגמרא בברכות (1) שתנ"ך משנה וגמרא "כולם נתנו למשה מסיני". ועוד אמרו בירושלמי (1) "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני" [ואמנם כבר עמד מו"ר הגרש"ז ברוידא, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (15) על התמיהה מה נקרא 'חידושי' תורה, שכן אם כבר נמסר הכל למשה בסיני, מה ניתן עוד לחדש, עי' בדבריו, ויבואר להלן].

וכבר ישבו רבותינו האחרונים על המדוכה, היאך נבין לפי דברי חז"ל שכל התורה כולה נמסרה למשה רבנו בסיני, את המסופר בגמרא במנחות (1) כי משה רבנו ראה את רבי עקיבא דורש תילי תילין של הלכות "ולא היה יודע מה הם אומרים", עד ששמע את ר"ע אומר לתלמידיו "הלכה למשה מסיני". ותמוה פשר "אי ההבנה" של משה רבנו בדברי ר"ע. ולכאורה משמע, שיש חלק בתורה שלא היה ידוע למשה רבנו, ואם כן צ"ע מה קיבל משה רבנו מסיני ומה מסר [וכן צ"ב ה"נחמה" שנחה דעתו של משה רבנו כשאמר ר"ע לתלמידיו שהמקור לדבריו הוא 'הלכה למשה מסיני].

ב. עוד יש לברר בענין מסורת התורה שבעל פה – אם משה רבנו קיבל את כל התורה ומסרה כולה ליהושע, כיצד ובמה נולדו מחלוקות.

ובמושכל ראשון, נראה כי הסיבה לכך היא השכחה בזכירת ההלכות שמסר משה רבנו, שהחלה מיד עם פטירתו של משה רבנו, כמבואר בדברי הגמרא בתמורה (2) "אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה, אמר רבי אבהו, אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו".

ועוד מצינו בגמרא בסנהדרין (2) כי בזמן שסנהדרין ישבה על מכונה "לא היו מרבים מחלוקות בישראל", משום שכל ספק בהלכה היה מוכרע על ידי הסנהדרין, ורק "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן, רבו מחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות". ורש"י במסכת עירובין (כא, ב ד"ה דברי סופרים; (3)) כתב: "כתיב (קהלת יב, יא) דברי חכמים כדרבונות, אלו דברי תורה שנמסרו למשה על פה, שנחלקו בה חכמי ישראל לאחר שנתמעט הלב ושכחו, כדכתיב בסיפיה דקרא, נתנו מרועה אחד, זה משה". ושם בסוגיא הקשו, מפני מה "דברי סופרים" [שנתחדשו בכל דור ודור לגדור גדר וסייג, רש"י] לא נכתבו במפורש בתורה. ותירצו, כי נאמר "עשות ספרים אין קץ" [לכך לא נכתבו, שאין קץ לעשות ספרים הרבה בכל אלה, רש"י]. וכתבו התוספות שם: "מפני מה לא נכתבו, וגם בהלכה למשה מסיני לא נתנו, כדי שלא ישתכחו". ופשטות משמעות הדברים, שבמשך הדורות "נתמעט הלב", החלו להשתכח הלכות שהיו ידועות, ונפלו מחלוקות בין החכמים [ומדברי התוספות הנ"ל יש לדייק, שאפילו בדינים שהם 'הלכה למשה מסיני' תתכן שכחה].

ומעתה יש לברר האם יש כללים בקבלת התורה מסיני ומסירתה – באלו דברים שנמסרו למשה רבנו מסיני, לא נפלה מחלוקת ושכחה, ובאלו דברים נפלה מחלוקת. ובדברים שנפלה מחלוקת, צ"ב היאך  נמסרו דברים אלו מסיני.

ואמנם, עם כל מה שמצינו מחלוקות בהלכה, ידועים דברי הגמרא בעירובין (3) שיצאה בת קול ואמרה על מחלוקת בית שמאי ובית הלל "אלו ואלו דברי אלקים חיים". והביא הריטב"א (1) את תמיהת רבני צרפת: "היאך אפשר שיהיו אלו ואלו דברי אלקים חיים, וזה אוסר וזה מתיר. ותירצו, כי כשעלה משה למרום לקבל התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור, ויהיה הכרעה כמותם. ונכון הוא לפי הדרש [עי' במדרש תהלים; (3)]. ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר". ומתבאר איפוא בדברי המדרש (3) שגם המחלוקות נמסרו למשה בסיני [ועי' במה שתמה בזה בשו"ת חוות יאיר[1] (9) בד"ה וממה].

 ג. ענין מהותי נוסף המצריך בירור במסורת קבלת התורה – הוא המידה שהתורה נדרשת ב'גזירה שוה'.

אמרו חז"ל (1) "אין אדם דן גזירה שוה מעצמו". ותמה השל"ה[2] (7) "מאחר שכל 'גזירה שוה' מקובלת מסיני, אם כן איך שייך מחלוקת בענין 'מופנה' [דהיינו אם המלה שממנה לומדים גזירה שוה מיותרת [פנויה] לצורך הדרשה], מה שייך ענין הפנאה לגזירה שוה. ממה נפשך, אם הגזירה שוה מקובלת, אם קבלה היא נקבל. ואם לאו, אין בידינו ללמוד מעצמינו אף שמופנה". ועוד תמה השל"ה על לשון הברייתא דרבי ישמעאל (1) שהתורה "נדרשת" בי"ג מידות, ואחת מהן היא גזירה שוה "מה דרישה שייך במה שאינו תלוי בדרישת השכל רק מצד קבלה".

כמו כן יש לתמוה כיצד יכול היה עתניאל להחזיר "בפלפולו" גזירה שוה הנצרכת לקבלה מסיני. ועוד צ"ע, מה שמצינו במקומות רבים בש"ס מחלוקות בדיני גזירה שוה, היאך יתכן בזה מחלוקת.

• •  •

דברי הרמב"ם בהגדרת חלקי התורה שבעל פה ובמה נפלה מחלוקת

ד. בביאור הדברים נפנה לעיין ביסודות שקבע הרמב"ם (הקדמה לפירוש המשניות; (5)) בדרכי מסירת התורה שבעל פה.

הרמב"ם חילק את דיני התורה שבעל פה לחמשה חלקים, ומבאר באלו חלקים נפלו מחלוקות:

החלק הראשון: פירושים מקובלים מפי משה, ויש להם רמז בכתוב, ואפשר להוציאם בדרך סברא [כגון, פרי עץ הדר שהוא אתרוג]. וזה אין בו מחלוקת, אבל כשיאמר האחד כך קבלתי אין לדבר עליו.

החלק השני: הם הדינים שנאמר בהן הלכה למשה מסיני, ואין ראיות עליהם, וזה כמו כן אין חולק עליו.

החלק השלישי: הדינים שהוציאו על דרכי הסברא, ונפלה בם מחלוקת, ונפסק הדין בהן על פי הרוב.

והחלק הרביעי: הם הגזרות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור, כדי לעשותם סייג לתורה. ולפעמים תפול בהם מחלוקת לפני החכם, וכשתפול הסכמה על אחת מן הגזרות, אין חולק עליה בשום פנים.

והחלק החמישי: הם הדינים העשויים על דרך חקירה וההסכמה בדברים הנוהגים בין בני אדם, או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה. וקראו אותם תקנות ומנהגים. ואסור לעבור עליהם.

ומפורש בדברי הרמב"ם, שבכל הדינים שהם 'הלכה למשה בסיני' לא נפלה מחלוקת [ונשנו הדברים בהל' ממרים; (6)].

שיטת החוות יאיר – המחלוקות הם תוצאת השכחה

ה. בבירור דברי הרמב"ם, האריך מאד בשו"ת חות יאיר (9) (8). והנה בתחילת דבריו, ציין לתוספות בעירובין ((3); כא, א ד"ה מפני) שמפורש בדבריהם, שאפילו בדינים שהם 'הלכה למשה מסיני' תיתכן שכחה, דלא כהרמב"ם. ולאחר מכן, הביא החוות יאיר כמעט את כל המקומות ברחבי הש"ס שמוזכר בהם 'הלכה למשה מסיני', בחלקם מקומות שהרמב"ם הזכיר בעצמו, ומקומות רבים נוספים – והקשה על הרמב"ם, שלכאורה מצאנו שגם בדברים שהם 'הלכה למשה מסיני' [כגון, שיעורי תורה, חצי לוג שמן לתודה ועוד] נחלקו בהם הדעות.

זאת ועוד, לדעת החוות יאיר, מאחר ומצינו שנחלקו בגמרא בדיני גזירה שוה, ו"בלי ספק  שמשה רבנו ביאר הגזירה שוה ביאור היטב", ו"חלילה לומר כי קבלת משה רבנו מסיני או מסירתו ליהושע היה חסר הבנה"  הרי שהמסקנא הבלתי נמנעת היא: "שיש שכחה הן בפירוש הכתובים, הן במידות הנדרשים, הן בדברים שקראו חז"ל הלכה למשה מסיני, הן בשאר פרטי הדינים". וראיה מכרעת לכך, מדברי הגמרא בתמורה (2) בהלכות שנשתכחו בימי האבל על פטירת משה רבנו, והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו.

ומתבארת בזה שיטתו של שיטת החות יאיר, כי משה רבנו קיבל התורה מסיני ומסרה ליהושע וכו', ושורש כל ספק ומחלוקת נובע מהשכחה שחלה בתורה שנתקבלה [אמנם גם על כך הקשה החות יאיר, כיצד יתכן שנפלה שכחה בדברים הנהוגים כל יום, כמו דיני קריאת שמע, או סדר מזיגת הכוס ונטילת ידים בשבת, שנחלקו בזה בית שמאי ובית הלל].

ובסוף דבריו כתב: "להציל דברי הרמב"ם הצלה פורתא, שמה שכתב שהלכה למשה מסיני אין בו מחלוקת, רצונו לומר בכלל הדבר, טמא טהור, אסור מותר, כשר פסול, כדרך החולקים. וכן נפרש שאין שכחה בכלל הדבר". כלומר, הרמב"ם התכוון ללמדנו, שרק בעצם ההלכות לא תיפול מחלוקת, אבל בסעיפי ההלכה אפשר שתיפול מחלוקת.

וראה עוד במה שנכתב בביאור דברי הרמב"ם בספר לא בשמים היא[3] (14), ובמה שהביא שם [בהערה 497] מדברי הגרי"ז מבריסק והאגרות משה, לבאר את המובא בגמרא על אותיות מנצפ"ך ומנהג חביטת הערבה ש"שכחום וחזרום ויסדום", ובמה שמצינו שכחה גם בדינים שהם הלכה למשה מסיני "שלא נשתכחו עיקרי ההלכות אלא פרטיהן בלבד".

אף המהר"ץ חיות[4], האריך בספרו תורת הנביאים (11) (10) בביאור דברי הרמב"ם. ולדעתו, כוונת דברי הרמב"ם שאין מחלוקת בדברים המקובלים כהלכה למשה מסיני, אלא רק נפלה בהם שכחה. וגם בזה, צריך לומר "דהלכה ממשה היתה רק על כלל הדבר, ובפרטים נפלו המחלוקות" [וכגון 'שיעורי' תורה [כזית, כביצה וכו'] – שנתקבל כהלכה למשה מסיני הכלל ששיעורי המצוות הוא תנאי הכרחי לקיומן, אלא שנשתכחו פרטי השיעורים, ובזה נחלקו החכמים לאחר מכן].

 מסירת הכללים למשה רבנו

ו. אלא שאם אנו יוצאים מתוך ההנחה שמשה רבנו קיבל התורה בסיני, על כל כלליה ופרטיה, ומסרה ליהושע, ורק לאחר מכן נפלו המחלוקות כתוצאה מהשכחה, נשאר עדיין על מקומו הקושי בהבנת דברי הגמרא במנחות כיצד לא ידע משה רבנו מה אומר רבי עקיבא, אשר מזה משמע לכאורה, שיש חלק בתורה שלא היה ידוע למשה רבנו, ואם כן צ"ע מה קיבל משה רבנו מסיני ומה מסר.

ותירץ המהר"ץ חיות ((11); בסוף דבריו) שבאמת קיבל וידע משה רבנו כל התורה שהיתה נהוגה בימיו, אלא שבמרוצת הזמן דנים חכמי התורה את הנצרך להם על פי היסודות והשורשים שנמסרו למשה, בדרך הדרשות המקובלות. ועל כן היו נראים פרטים אלו למשה רבנו כחדשים, עד שאמר רבי עקיבא "שלא חידש דבר, רק כולם בכח הדרשות אשר נאמרו ונמסרו מפי ה' למשה, לדרוש בהם את התורה", ואז נתיישבה דעתו של משה.

ובדרך דומה כתב האור החיים (7) לבאר את דברי הגמרא במנחות: "אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב, וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה שיישבו ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כולן יתנו להם מקום בתורה שבכתב. ולזה אמרו חז"ל שדרש רבי עקיבא דרשות שלא ידעם משה, אין הכוונה שלא ידע משה עיקרם של דברים, אלא שלא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה" [ועי' במשך חכמה (7) במה שכתב בביאור הגמרא במנחות].

ולמעשה יסוד הדברים מפורש גם בדברי השל"ה (7) שביאר שעל אף שכל גזירה שוה יסודה בקבלה שקבלנוה איש מפי איש עד משה רבנו, ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו, מכל מקום לא הכל נמסר בקבלה: "פעמים נמסרו  המקומות בלבד, כלומר, פלוני ילמוד מפלוני, ונשארו תיבות הגזירה שוה לחכמים ללמוד איזה הן. ופעמים נאמרו התיבות סתם, מלה פלונית למוד ממלה פלונית, ולא נמסרו המקומות", עי' בדבריו [וכן מפורש בהגהות מהר"צ חיות (7) על דברי הגמרא בברכות (1) שתנ"ך משנה וגמרא "כולם נתנו למשה מסיני", היינו שהקב"ה "מסר למשה המידות הנדרשות, והחכמים מוציאים מכללים אלו תולדות וענפים שונים ולומדים סתום מן המפורש וכל הפרטים הללו מונחים בהכלל"].

ועי' ביאור כל הענין בהרחבה במאמרו המקיף של הרב משה שווערד (13) (12), שהביא מקור ליסודות המבוארים לעיל, בדברי המדרש תנחומא: "כללים למדה הקב"ה למשה, שנאמר ככלתו" [ויתכן שגם הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות (6) הסתפק האם ניתן לומר שהפרטים לא הועברו במסורה, או שכן נמסרו, אלא שנשתכחו אחרי כן בימי אבלו של משה].

ז. עוד בעניינים הנ"ל, ראה בדברי הגר"מ שטרנבוך, ראב"ד בד"ץ העדה החרדית,  בספרו מועדים וזמנים (15) שאף הוא ביאר כיסוד הדברים שנתבארו לעיל, לענין פרשיות פסח שני, מגדף, נחלות, וכן ח' פסוקים אחרונים של התורה – אשר ודאי נמסרו למשה רבנו מסיני, אלא שלא נתבארו אז די הצורך, עד שנתגלגלו הסיבות והזמן שנתברר שורשם במה שנמסר מסיני.

וכן בדברי מו"ר הגרש"ז ברוידא (15) שביאר כי חידושי תורה שניתן לחדש לאחר שהכל כבר נמסר למשה רבנו מסיני, היינו הבנת טעמי התורה, כדברי רש"י בקהלת. כלומר, הבנת עומק דברי התורה וחכמתה כפי טעמו ובינתו המיוחדים לכל אדם, שהרי "כשם שאין פרצופיהם שווין זה לזה כך אין דעתם שווה".

• • •

ח. חג השבועות

ידועה התמיהה, מדוע, בשונה מכל מועדי ישראל, לא נתפרש בתורה מועד החג השבועות.

בספר הגיוני הלכה[5] (16) נתן טעם לדבר על פי דברי רבי יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק (16) שהקשה על מש"כ רש"י בפירושו לרות (16), שהגואל אמר לבועז "ויראתי פן אשחית את נחלתי" – "לתת פגם בזרעי". וצ"ע, אם טעה הגואל בהלכה של "מואבי ולא מואבית", מדוע היה צריך לומר שאינו רוצה לגאול משום שישחית את זרעו, ובפשטות יאמר לו שהוא אסור לישאנה כיון שלא דרש "עמוני ולא עמונית", וממילא יש עליו איסור לאו.

וביאר הגרי"ז בהקדם הסוגיא ביבמות (4) שפקפק דואג האדומי על יחוסו של דוד שבא מרות המואביה. וכאשר אמרו לו את ההלכה "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית", הקשו על כך קושיות בבית המדרש עד שנשתתקו, וכבר רצו להכריז בשער בת רבים שדוד פסול לבוא בקהל. עד שבא עמשא בן יתר "שחגר חרבו כישמעאלי ואמר, כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל  הרמתי, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית". ותמה הגרי"ז, מה חידש עמשא בדבריו, והרי כבר אמר אבנר מקודם לכן "תנינא מואבי ולא מואבית", ואף על פי כן הקשו על זה קושיות, עד שכבר ביקשו לפסול את דוד, ומה הועיל איפוא במה שאמר "כך מקובלני".

וביאר הגרי"ז, על פי דברי הרמב"ם בפירוש המשניות הנ"ל (4) שבית דין הגדול היה קובע ופוסק את הלכה בשני דרכים: [א] באחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם. [ב] ממה שנמסר בקבלה מהלכה למשה מסיני. ונפקא מינא, שאם ההלכה נקבעת מדרש באחת מי"ג מדות, יכול בית דין אחר לדרוש באופן אחר ולקבוע ההלכה באופן אחר. אבל כשההלכה נקבעה על פי קבלה למשה מסיני, אי אפשר לבית דין אחד לסתור ההלכה, שהרי הלכה מקובלת היא למשה מסיני, וכדברי הרמב"ם בהלכות ממרים (6) "דברי קבלה אין בהם מחלוקת לעולם".

ומעתה מבוארת הפלא ופלא הסוגיא ביבמות (4). בתחילה סברו בבית המדרש שההלכה "מואבי ולא מואבית" נלמדת במדרש באחד מי"ג מדות, ובזה שייך להקשות קושיות ולדון. עד שבא עמשא ואמר "כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי", והיינו שדין זה הוא הלכה למשה מסיני, ושוב לא ניתן לסותרו בשום פנים ואופן. ומבוארים היטב דברי הגואל "פן אשחית נחלתי", ולא אמר שאסור לו לישא את רות, כי הגואל סבר שההלכה "מואבי ולא מואבית" נדרשת באחת מי"ג מידות, ואם כן יתכן וביום מן הימים יבוא בית דין אחד ויסתור הדין, ואזי הגם שלו אין עתה איסור, אולם בזרעו עלול להימצא בעתיד פסול. אבל טעה בזה, כי האמת היא, שהלכה זו "מואבי ולא מואבית", מקובלת היא למשה מסיני, ולא שייך בה שינוי, ואין איסור לישא את רות ולא ימצא שמץ פסול בזרעה עד עולם.

ט. לפי זה ביאר בספר הגיוני הלכה (16) את הטעם קריאת מגילת רות בשבועות – כי כדי להוציא מלבם של הטועים המטילים ספק באמיתת תורה שבעל פה כמו הצדוקים ושאר הכתות, ראו חז"ל לתקן מנהג קריאת רות בעצרת, לפי שיש בה חיזוק לאמיתת תורה שבעל פה. שהרי במגילה מסופר שבועז, גדול הדור, התחתן עם מואביה שהוא לכאורה עבירה על הפסוק "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". ועוד יוסיפו לתמוה איך יתכן שמשיח בן דוד מוצאו ממואביה פסולת קהל. ועל כורחם יגיעו לדרשה "מואבי ולא מואבית", ויבואו להודות כי יחד עם תורה שבכתב נתינה למשה בסיני גם תורה שבעל פה, שנכללו בה הלכות ופירושים, ואחת מהם היא ההלכה "מואבי ולא מואבית", ויבואו להודות כי יחד עם התורה שבכתב ניתנה למשה רבנו גם התורה שבעל פה.

ועל פי זה מיושב גם מדוע לא נקבה התורה בתאריך חג השבועות – כדי שחג מתן תורה יהא נשען על מסורת תורה שבעל פה, ובזה מביא לחיזוקה.

י. טעם המנהג ללמוד בליל שבועות דווקא תורה שבעל פה – ראה דברי הפוסקים בנדון במה ראוי לעסוק בלימוד בליל שבועות, במאמרו של הרב שווערד (17). ובמה שהטעים בסוף דבריו, שהתורה רצתה להדגיש את הצורך של תורה שבעל פה להבנת התורה שבכתב.  ולכן לומדים בליל שבועות תורה שבעל פה, כדי להגיע למהות קדושת היום של חג השבועות, ולהכיר – שחג השבועות הוא חג קבלת התורה שבכתב וקבלת התורה שבעל פה.

עֶלְיוֹנִים שָׂשֹוּ וְתַחְתּוֹנִים עָלְזוּ בְּקַבָּלַת תּוֹרָה, הַכְּתוּבָה מִסִּינַי, תֹּאַר כַּלָּה מְאֹד נִתְעַלָּה, בְּקַבָּלַת יוֹם זֶה עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים

[1]. רבי יאיר חיים בכרך, מגדולי האחרונים באשכנז [שצ"ח – תס"ב]. נולד בלייפניק, ושימש רב במגנצא ובוורמייזא.

[2]. רבי ישעיה הלוי הורוביץ, המכונה השל"ה הקדוש על שם חיבורו 'שני לוחות הברית', מגדולי רבני אשכנז [שי"ח – ש"צ]. למד בלובלין אצל המהרש"ל, שימש ברבנות בפולין וגרמניה [בקהילות פוזנן, מץ ופרנקפורט דמיין], בסוף ימיו עלה לארץ ישראל, נפטר ונטמן בטבריה.

[3]. מאת הרב אהרן לוי, על אמיתותה ורציפותה של התורה שבעל פה, ישראל תשס"ח.

[4]. רבי צבי הירש חיות, רב בזאלקווה [גליציה] ובעל הגהות שנדפסו בסוף הש"ס, [תקס"ו – תרט"ו].

[5]. בענייני שבת ומועדים, מאת הרב יצחק מירסקי, מהדורה מתוקנת, ירושלים תש"ן.