א. תנן במסכת ברכות (1) "בנה בית חדש וקנה כלים חדשים מברך שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה", ודין זה נפסק להלכה ללא חולק בשו"ע (3) סי' רכג סע' ג). ובמסכת עירובין (1) מפורש החיוב לברך "שהחיינו" על פרי המתחדש משנה לשנה", כדברי הגמרא: "אקרא חדתא נמי אמינא זמן", ופירש רש"י: "כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אמינא [אני אומר] זמן [ברכת שהחיינו]". וגם דין זה נפסק להלכה ללא חולק בשו"ע (3) סי' רכה סע' ג). ועי' במשנה ברורה (3) סי' רכה ס"ק ט) כי ברכה זו "אינה אלא רשות".

והנה בספר חסידים (1) מובא: "יש חסידים מחסידים ראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לט' באב, כי אמרו איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". וכתב הבית יוסף (1) כי המהרי"ל כתב על דברי הספר חסידים: "ונראה לענ"ד כגון מילתא דאפשר לדחויי, כגון פרי או מלבוש, אבל אי מקרי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או הברכה". והוסיף הדרכי משה: "משמע דבדבר דאי אפשר לברך עליו אחר כך, מותר לברך עליו ולאוכלו, דלא כמהרי"ל שכתב דלא לברך שהחיינו על שום פרי".

ומחלוקתם הובאה להלכה בשו"ע (2) סי' תקנא סע' יז) שפסק: "טוב ליזהר מלומר שהחיינו על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה". וכתב הרמ"א: "וכן בפרי שלא ימצא אחר ט' באב מותר לברך ולאכלו בין המצרים".

ב. בטעם המנהג לא לברך "שהחיינו" בין המיצרים נחלקו הפוסקים, ונפקא מינה טובא כדלקמן.

המג"א (2) סי' תקנא ס"ק מב) כתב: "טעם האיסור נ"ל דהזמן ההוא זמן פורענות, אין לברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". והוסיף המג"א: "אבל אין הטעם משום אבלות, דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו". וכוונתו, שבגמרא בברכות (1) אמרו שאדם שמת לו אביו מברך "שהחיינו" על הירושה שנפלה בחלקו [ואם יש עוד יורשים מברך "הטוב והמטיב"], וכפי שנפסק בשו"ע (3) סי' רכג סע' ב). ומתבאר כי גם באבלות יום המיתה [שהיא האבלות החמורה, כדקיימא לן דאבלות יום ראשון מהתורה] אין כל מניעה לברך שהחיינו, ואם כן מדוע שלא יהיה ניתן לברך שהחיינו בזמן האבלות על חורבן בית המקדש. ומכך הוכיח המג"א, שטעם המנהג שאין מברכים שהחיינו בבין המיצרים אינו משום שזהו זמן אבלות על חורבן בית המקדש, אלא בגלל שזהו זמן פורענות, ואי אפשר לומר "שהחיינו והגיענו לזמן הזה" של פורענות [דברי המג"א מדוייקים בלשון ספר חסידים, שהוא המקור להלכה זו: "כי אמרו איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"].

אולם הגר"א (2) בהגהותיו על דברי השו"ע "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המיצרים", כתב: "חומרא יתירה היא, דאינן חמורים מאבל יום המיתה, ואמרינן בפרק הרואה מת אביו וכו' מברך שהחיינו, אף שהמג"א דחק עצמו אינו כלום". ומבואר בדברי הגר"א שטעם המנהג שאין מברכים שהחיינו בבין המיצרים הוא מפני האבל והצער על חורבן בית המקדש בתקופה זו השנה, ולכן השיג על דברי השו"ע וכתב כי מנהג זה הוא "חומרא יתירה" [ובספר ברכת הזמן (12) אות א) דייק מלשון השו"ע שאין איסור בברכת שהחיינו בין המיצרים, אלא זהו ממילי דחסידותא.  דאילו היה איסור בדבר, לא היה  מותר לברך כאשר הפרי לא ימצא לאחר בין המיצרים. אלא האזהרה היא שלא יכניס עצמו לכלל חיוב לברך, אבל אם כבר נכנס לכלל החיוב וצריך לברך כגון בפדיון הבן או בפרי שלא ימצא לאחר בין המיצרים, רשאי לברך שהחיינו].

ועי' בשו"ת בנין אב (10) רבי אליהו בקשי דורון, הראשון לציון) במה שביאר כי המג"א והגר"א נחלקו ביסוד ברכת שהחיינו, אם הברכה היא על הזמן המיוחד הגורם להנאה, או שהברכה היא על ההזדמנות לקיים מצוה או אכילת פרי, ללא שייכות לעצם הזמן, עי"ש בדבריו.

"שהחיינו" בשבתות "בין המיצרים"

ג. בספר חסידים (1) כתב בהמשך לדבריו המובאים לעיל: "ויש מברכים על פרי חדש כשנזדמנו להם בשבתות בין המיצרים". ובמג"א (2) סי' תקנא ס"ק מב) הובאה מחלוקת הפוסקים בדין זה: "ובשבת שרי (מטה משה בשם ספר חסידים ולבוש). ובכתבי האר"י אסר אפילו בשבת".

ובספר ברכת הזמן (12) אות ב) ביאר כי ההכרח לשיטת הגר"א לפרש בדברי הספר חסידים, שהמנהג לא לברך שהחיינו בין המיצרים הוא בגלל שזהו זמן אבלות, הוא מחמת שהוקשה להם דברי ספר חסידים שמברכים שהחיינו בשבתות שבין המיצרים. ובשלמא אם הטעם משום אבלות, מובן מדוע בשבת נהגו לברך, כי שבת אינה זמן אבלות. אבל אם טעם המנהג שלא לברך שהחיינו בין המיצרים הוא בגלל שזהו זמן פורענות, לכאורה גם בשבתות שבין המיצרים זהו "זמן פורענות".

ואמנם לפי המג"א שאין מברכים שהחיינו בגלל שזהו זמן פורענות, מובן טעמו של האריז"ל שאסר לברך שהחיינו גם בשבתות שבין המיצרים, משום שגם בשבת זהו "זמן פורענות" ואי אפשר לומר "שהחיינו והגיענו לזמן הזה" של פורענות [וראה בספר ברכת הזמן (13) אות ב) שהביא מדברי האחרונים שתמהו  על המג"א מדוע הביא בכלל את דעת המתירים לברך שהחיינו בשבתות בין המיצרים, ועי"ש במה שתירצו].

ובמשנה ברורה (3) סי' תקנא ס"ק צח) הביא את דברי המג"א שאין מברכים שהחיינו כיון שהזמן הוא זמן פורענות, וכתב: "והגר"א בביאורו חולק ע"ז וכתב דהוא חומרא יתירא, וכן הט"ז מפקפק בזה. ועל כן בשבת אין להחמיר בזה, דבלאו הכי הרבה אחרונים מסכימין להקל בשבת" [ועי' בהגהות רבי עקיבא אייגר על גליון המג"א (2) שהביא כי יש מתירים לברך שהחיינו גם בראש חודש אב, ויש לדון בזה לפי טעמי המג"א והגר"א הנ"ל].

"שהחיינו" בליל י"ז בתמוז או בי"ז בתמוז שחל בשבת

ד. החיד"א בשו"ת חיים שאל (4) והשדי חמד (4) הביא מחלוקות הפוסקים האם מברכים שהחיינו בזמנים אלו. ושורש מחלוקתם, האם "זמן הפורענות" של ימי בין המיצרים מתחיל כבר בליל י"ז בתמוז [עי' בספר ברכת הזמן (10) סע' ד]. ואמנם לדעת החיד"א אין לברך, שכן כבר מליל י"ז בתמוז מתחיל "זמן הפורענות" ד"בין המיצרים", ועי' במה שהביא בספר ברכת הזמן (13) אות ב) מדברי הפוסקים בזה [ומתוך נדון זה יעו' במחלוקת האגרות משה (5) והציץ אליעזר (5) האם התירו נישואין בליל י"ז בתמוז. ודעת הציץ אליעזר לאיסור, בהסתמכו על האוסרים לברך שהחיינו בליל י"ז בתמוז, משום שכבר מתחיל אז זמן הפורענות].

ברכת "שהחיינו" בעשירי באב

ה. לכאורה גם נדון בזה תלוי במחלוקת המג"א והגר"א, מדוע נהגו שלא לברך שהחיינו בין המיצרים. וכתב   החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (4) שאין לברך, כי גם עשירי באב הוא "זמן פורענות", כדבריו: "כיון שבו נשרף ההיכל איך יאמר שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ועי' בספר ברכת הזמן (12) אות ג) מה שכתב בזה.

"שהחיינו" על קניית כלים חדשים

ו. הנצי"ב מוולוזי'ן בספרו עמק שאלה (5) כתב לחלק בין ברכת "שהחיינו" על קניית כלים חדשים לברכת "שהחיינו" על פרי חדש "בין המיצרים". וסברתו, כי ברכת שהחיינו מצאנו בב' אופנים: "על שמחת האדם הבאה מהנאה במקרה, כמו בית חדש וכלים חדשים. ועוד, נתקנה על זמן העובר משנה לשנה". ולכן מכיון שהברכה על ראיית פרי חדש אינה משום שמחה, דאיזה שמחה יש לו בזה שרואה ביד חברו פרי חדש, אלא הברכה משום הגעת הזמן שזכה לזמן הזה, אינו יכול לברך הגיענו "לזמן הזה" של ימי הפורענות דבין המיצרים. אבל "באמת על [קניית] כלים חדשים יש לברך גם בין המיצרים, שהרי אין הברכה בשביל הזמן, אלא בשביל ההנאה", עי' בדבריו ובמה שדן בהם בספר ברכת הזמן (13) אות ו).

• ברכת "שהחיינו" על ראיית בת שנולדה בימי "בין המיצרים" – ספר מועדים לשמחה (8).
• אכילת פרי חדש וברכת "שהחיינו" במקום חולי קצת או לאשה מעוברת – יעו' בשו"ת בנין אב (10) וובקובץ מוריה (7).
• סיכום דיני ברכת שהחיינו בין המיצרים – ספר מועדים לשמחה (8)-(9) וספר ברכת הזמן (11).

ברכת "שהחיינו" בימי ספירת העומר

ז. יעו' בשו"ת יחוה דעת (6) ובספר בירורי חיים (7) וברכת הזמן (13) במה שדנו על פי מחלוקת המג"א והגר"א, מדוע נהגו שלא לברך שהחיינו "בין המיצרים", מה הדין בברכת "שהחיינו" בימי ספירת העומר. ולכאורה ימי ספירת העומר הם זמן אבלות על פטירת תלמידי רבי עקיבא, אך אין זה זמן פורענות", יעו"ש בדבריהם ובמה שנתבאר שם בנדון אכילת פרי חדש או לבישת בגד חדש בימי ספירת העומר.

 [*]שיעור זה נכתב על פי ספר "ברכת הזמן", בירורי הלכה בענייני ברכת שהחיינו, מאת הרב מיכאל שילוני, ירושלים, ניסן תש"ע.