דיני טוחן בשבת

טוחן באוכל

א. במסכת שבת (1) עד, ב) אמר רב פפא "האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן". ופירש רש"י, שחותך ירק הנקרא "סילקא" לחתיכות דקות. ונחלקו הפוסקים האם איסור טוחן נאמר רק בירקות ופירות שאינם ראויים לאכילה אלא על ידי טחינה או בכל הירקות והפירות.

התוספות (1) עד, ב ד"ה האי מאן) כתבו כי "דווקא בסילקא שייך טחינה, אבל שאר אוכלין שרי" [לעומת זאת, במקום אחר משמע מסתימת דברי התוספות (1) קיד, ב ד"ה אלא) שבכל ירק דק יש משום טוחן]. וכן מבואר בדברי הרא"ש (1) שאין טחינה באוכל, כדבריו: "ומה שפירש דפרים סילקא שמחתך ירקות דק דק פירוש תמוה הוא דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה". ובביאור הדברים כתב המשנה ברורה (5) ס"ק לג) "טעם הפוסקים דס"ל דאין טחינה באוכלין, היינו משום דאין צריך טחינה, דאי בעי אכיל ליה כמות שהוא שלם, משא"כ בזה דאין יכולין לאכלו כלל בלי חיתוך החיתוך משוי ליה אוכל ושייך בו טחינה".

נמצא לפי שיטת הרא"ש שאין טחינה בכל סוגי האוכל. ולפי התוספות אין טחינה באוכלים שאפשר לאוכלם כמו שהם בלי תיקון, אבל באוכלים שצריך לתקנם על ידי הטחינה, כגון סילקא וכיו"ב, חייב משום טוחן.

אולם הבית יוסף (3) הביא דברי הספר היראים "אסור לפרר פירות לפירורים דקים". והביא עוד בשם המרדכי, רשב"ם רשב"א וסמ"ג שכתבו שמותר לפרר לחם משום דאין טוחן משום טוחן [יבואר להלן אות ז]. ומתבאר לפי דעתם שהוצרכו לפטור משום דאין טוחן אחר טוחן שלא נקטו שאין טחינה באוכלים.

וכן הכריע מרן השו"ע (5) סע' יב) "המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן", כדברי המשנה ברורה (5) ס"ק לח) "ומדסתם, משמע דאפילו בירקות שראוי לאכלם חיים גם כן ס"ל דיש טחינה באוכלין".

• איסור טוחן בדברים שאינם אוכל – כתב המשנה ברורה (6) ס"ק מה) "המפרר חתיכת עץ שנרקב ועושה ממנו פולווער וכן המפרר צרור עפר חייב משום טוחן".

חיוב טוחן בחיתוך דק דק ולא רק בכותש

ב. רש"י פירש בגמרא (1) עד, ב) "פרים סילקא, מחתכו הדק. סלית סילתי, עצים דקים להבעיר האש".

אולם רבנו חננאל (שם) פירש: "פרים סילקא, כעין כתישה ולא כעין חיתוך" [והרא"ש (1) פירש פרים סילקא כמו פירוש הר"ח לסלית סילתי, דהטוחן הוא בעץ, לשיטתו הנ"ל שאין טחינה באוכל].  והתוספות (1) קיד, ב ד"ה אלא) כתבו בסוגיא של קניבת ירק שהתירו ביום הכיפורים "ולא דמי להא דאמר בפרק כלל גדול האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן, דהתם מיירי כשעושה חתיכות דקות מאד והכא מיירי כשעושה חתיכות גדולות".

נמצא לפי שיטת הר"ח, שכדי לחייב משום טוחן צריך כתישה ולא די בחיתוך בלבד. אך לפי רש"י התוספות גם בחיתוך דק דק יש מלאכת טוחן. וכדעתם הכריע מרן השו"ע (5) סע' יב) "המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן".

• שיעור החיתוך – בביאור הלכה (5) סע' יב ד"ה המחתך) כתב: "לענין איסור יש ליזהר מאד בזה דכבר כתב בספר יראים להרא"מ דשיעור דקותן לא נודע לנו. וכן משמע בב"י דהצריך לענין היתר אישלאנד"א שיעשה חתיכות גדולות במקצת, וגם יהיה סמוך לסעודה [דין טוחן "לאלתר" יבואר להלן ג].

• חיתוך ירקות לרצועות או לפרוסות דקות – באגרות משה (8) אות ב) נקט שאיסור טחינה בירקות הוא דווקא כשחותך דק דק באורך וברוחב כטחינת קמח, ולא כשחותך באורך לבד [רצועות] או ברוחב לבד [פרוסות דקות] כמו שעושים בגזר, מלפפונים ועגבניות. אולם בספר ארחות שבת (12) סע' ד) הביא כי הגרי"ש אלישיב אסר לחתוך ירק לרצועות דקות, יעו"ש במה שביארו (הערה יב) את הוראת הגריש"א.

• דבר שהיה חתוך דק לחתכו יותר דק או לכתשו – רבי חיים נאה הביא בספרו קצות השלחן (6) את דברי האגלי טל שהתיר, וחלק עליו. ולדעתו הכתישה היא פעולה חדשה שבה יוצא לחוץ הלחלוחית של הירק, וחייב משום טוחן.

היתר "לאלתר" במלאכת טוחן

ג. בשו"ת הרשב"א (2) חידש "דהא דפרים סילקא דוקא במחתך כדי לאכלן למחר או אף לבו ביום ולאחר שעה, הא לאו הכי שרי, דלא אסרו על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות, כדשרי אביי לברור ולאכול לאלתר".

וכתב הבית יוסף (3) "דמשמע דליכא מאן דפליג עליה דהרשב"א בהא, דהא שפיר מייתי ראיה מההיא דבורר. ומכל מקום נכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת ושיאכלו לאלתר, וכל כהאי גוונא נראה דלית ביה בית מיחוש לדברי הכל". ומבואר שלמעשה חשש הבית יוסף להחמיר, ולא התיר טוחן לאלתר אלא אם כן חתך "חתיכות גדולות קצת" [ברם החזון איש (7) ד"ה ובעיקר) כתב: "ובעיקר דינו של הרשב"א נראה דהרשב"ם וסמ"ג ומרדכי והרא"ם שהביא הגה"מ אינם מחלקים בין סמוך לסעודה או לא, דלא לישתמיט שלא יהיו מפרשים הדבר". ועי' בחזון עובדיה (9)].

ובהבנת גדר היתר "לאלתר" במלאכת טוחן, מבואר בדברי המשנה ברורה (6) ס"ק מד) שההיתר משום "דרך אכילה".

מרן השו"ע לא הביא לדינא את ההיתר לאלתר, אולם הרמ"א (6) סע' יב) כתב: "וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח, אבל אם לאוכלו מיד, הכל שרי מידי דהוי אבורר לאכול מיד, דשרי". וכתב המשנה ברורה (6) ס"ק מה) על דברי הרמ"א: "ויש מפקפקים על היתר זה, וגם בב"י כתב שאף מי שמכוון לאכול מיד גם כן יזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת. ומטעם זה כתבו כמה אחרונים ג"כ דנכון להתנהג כמו שכתב הב"י. ומכל מקום הנוהגים לחתוך הבצלים והצנון דק דק אין למחות בידם דיש להם על מי שיסמוכו. ועכ"פ אסור לעשות עד יציאת בית הכנסת דבעינן סמוך לסעודה ממש, כמ"ש בסימן שי"ט לענין בורר". וכן הכריע בספר שמירת שבת כהלכתה (10) סע' ו) "מותר לחתוך בסכין חתיכות גדולות קצת, אך לא יחתוך דק דק, ויקפיד לעשות זאת סמוך לסעודה. ובאגרות משה (8) אות ב) כתב [בתוך דבריו בענין ריסוק בננות, המובא להלן] שאולי יש "לבעל נפש להחמיר שלא לעשות דק דק כדכתבו המשנ"ב והשו"ע הרב", ומתבאר מדבריו שתפס את הוראת המשנה ברורה להחמיר שלא לחתוך דק דק כשעושה לאלתר כחומרא ל"בעל נפש" [ולכן התיר שם מטעם זה במקום צורך,  שאין להחמיר אפילו ל"בעל נפש"].

מיעוך וריסוק בננות ושאר פירות

ד. כתב החזון איש (7) ד"ה לענין חיוב) שאין נפקא מינה לענין חיוב טוחן בין דבר יבש שמתפרד לרסיסים נפרדים, ובין דבר רטוב שמתדבק בטחינתו לגוש עב [כגון מרסק בננה או אבוקדו]. שהרי דבילה וגרוגרות שנכתשין מתדבקים לגוש, ומכל מקום יש בהם משום חיוב טוחן [דברי התוספתא (1) המובא ברמ"א (6) סע' יב]. אולם האגרות משה (8) אות ב) התיר למעך בננה בגלל שאין המיעוך נחשב לטחינה וריסוק כיון שלא נעשה מפורר לפירורים קטנים ורסיסים כמו על ידי טחינה רגילה, אלא נשארת חתיכה אחת כמו שהיתה אלא שהיא ממועכת ורכה, וגם המראה לא השתנה, ולכן אין זה נחשב טוחן [ועי"ש במה שדחה את ראיית החזון איש מהתוספתא].

ועוד כתב החזון איש (7) ד"ה אבל יתכן) שבריסוק וכתישה אין להתיר לאלתר. וייסד דבריו ממש"כ בירושלמי (1)
"דשחק תומא [שום] כד שחיק במדוכתא משום טוחן. וכן מדברי התוספתא (1) "אין מרסקין דבילה גרוגרות וחרובין לפני הזקנים", ולכאורה "לפני זקנים" משמע לאלתר, ומדוע אינו מותר. ולכן נקט החזון איש שגם הרשב"א לא התיר רק חיתוך דק דק כיון שעיקר החיתוך דרך אכילה, אבל ריסוק היינו כתישה כמעשה טחינה ממש ואין זו דרך אכילה אלא תיקון המאכל על צורה אחרת אין אכילתו מיד פועלת כלום. ומסיים החזון איש: "ולהאמור נראה דריסוק פירות יש בהן חיוב חטאת אפילו סמוך לסעודה". ומתוך כך פסק: "נמצינו למדים דשחיקת בננות לפני התינוקות בשבת שאינם יכולים ללעוס אפילו להאכילם לאלתר יש בזה חיוב חטאת ואין לנו להתיר רק על ידי שינוי בקתא דסכינא או קתא דכף ומזלג, שיש כאן שינוי בעבודתו של השוחק שצריך טירחא טפי".

אולם האגרות משה (8) אות ב) פסק להתיר לרסק הבננה גם בשיני המזלג, כדמוכח מדברי האחרונים שנקטו להיתר הרשב"א בטוחן לאלתר גם בריסוק. והוסיף לחדש שם היתר במיעוך בננה אליבא דכו"ע, על פי הסברא שהוזכרה לעיל, שאין המיעוך נחשב לטחינה כי נשארה חתיכה אחת כמו שהיתה אלא שהיא ממועכת ורכה.

נמצא לפי זה כי מריחת אבוקדו [וכל כיו"ב] על לחם או מיעוך בננה אסורה לפי החזון איש, כיון שבכתישה חייב משום טוחן, ואין היתר אלא במקום צורך [כגון תינוקות] ואך ורק על ידי שינוי [בקת הסכין]. וכדבריו פסק בשמירת שבת כהלכתה (10) סע' ז-ח). אולם הוסיף שאם הפירות רכים מאד כך שכשאוחז במקצת הפרי אין השאר נגרר אחריו, מותר למרוח, כי אז הם נחשבים כטחונים ועומדים. ברם הגר"ע יוסף (9) והגרב"צ אבא שאול (11) כתבו להתיר לרסק ולמרוח בננה או אבוקדו על פרוסת לחם לאוכלם לאלתר, יעו"ש, ובמש"כ בארחות שבת (12) סע' ח, יג).

טחינה באוכל שאינו גידולי קרקע

ה. בתרומת הדשן (4) כתב שגם לשיטות הראשונים שאוסרים לחתוך ירק דק דק, בבשר שאינו גידולי קרקע לכו"ע מותר. אבל לחתוך בשר חי לעופות דק דק, אסור "הואיל ואין הבשר ראוי כך לאכילה, יש לומר שכל ההיתר של תוספות לטחון אוכל הוא משום שיכול לאוכלו בלא טחינה, אבל אי לאו האי טעמא, לא. ותו, דיש ליגע ביה משום איסור שוויה אוכל". דבריו נפסקו בשו"ע (5) סע' ט) "מותר לחתוך בשר מבושל או צלי, דק דק בסכין". וכתב הרמ"א: "אבל אסור לחתוך דק דק בשר חי לפני העופות, דהואיל ואינן יכולין לאכלו בלא חיתוך, קמשוי לה אוכל".

אמנם היתר זה לא נאמר באופן שמשתמש בכלי המיוחד לטחינה, וכפי שנפסק בשו"ע (5) סע' י) בשם הריב"ש (3) שאסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות משום "עובדין דחול".

איסור טחינה בכלי והאופנים שמותר על ידי שינוי

ו. בגמרא (1) קכח, א) מובא: "חבילי סיאה אזוב וקורנית, הכניסן לעצים אין מסתפק מהן בשבת, למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת. וקוטם ביד ואוכל, ובלבד שלא יקטום בכלי". ופרש"י: "ובלבד שלא יקטום בכלי כדרך חול, כדאמר האי מאן דפרים סילקא דמי לטוחן". ובבית יוסף (3) הביא מדברי התוספתא "אין כותשין את המלח במדוך של עץ, אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש".

ובסוגית הגמרא (1) קמא, א) "אמר רב יהודה הני פלפלי, מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי, תרתי אסיר. רבא אמר, כיון דמשני אפילו טובא נמי". ופרש"י: "חדא חדא, לאו טוחן הוא אלא כלאחר יד". ובבית יוסף (3) הביא בשם שיבולי הלקט, כי שינוי בסוג המדוכה גורם שאין איסור טוחן מדאורייתא אלא מדרבנן, כמו בכל שינוי. אבל שינוי גדול, דהיינו בכלי שאינו מיוחד לטחינה, אין בו אפילו איסור דרבנן, כיון שהוא שינוי גמור, וכמו שבמלאכת בורר אם ברר ביד הרי זה שינוי גמור, ומותר".

ובשו"ע (5) סעיף ז) נפסק: "מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם [א] בקתא של סכין [ב] ובקערה". ומתבאר שצריך לעשות שני שינויים: [א] במעשה הטחינה – קת סכין. [ב] במקום הטחינה – על השולחן או בקערה ולא במכתשת. וכן נקטו לדינא הט"ז (ס"ק ז) והמשנה ברורה (ס"ק כה) שצריך שני שינויים.

ועוד נפסק בשו"ע (5) סע' ח) "אין כותתין מלח במדוך של עץ, אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש".

ובדברי המשנה ברורה  (6) ס"ק מה) מבואר שאין היתר "לאלתר" בכלי המיוחד לטחינה. סיכום – ארחות שבת (13).

• שימוש בכלים מיוחדים לחיתוך בצל וביצים – אגרות משה (8) אות ד) ושמירת שבת כהלכתה (10) סע' ב).

"אין טוחן אחר טוחן"

ז. הבית יוסף (3) כתב בשם הגהות מיימוניות שמותר לפרר לחם מאחר שנטחן כבר "דלא מצינו טוחן אחר טוחן".

דין זה הובא ברמ"א (6) סע' יב) "אבל מותר לפרר לחם לפני התרנגולים, דהואיל וכבר נטחן אין לחוש, דאין טוחן אחר טוחן" [אולם יצויין כי לדעת הרשב"א (2) שהתיר לפרר לחם לתרנוגלים רק מטעם לאלתר, ולא כתב שמותר בלאו הכי מכיון שאין טוחן אחר טוחן. וכן תרומת הדשן (4) שכתב בתוך דבריו "דבשר מבושל מודו כו"ע דשרי לחתכו דק דק ולא דמי לפירות ולחם דהני גידולי קרקע הם", מפורש שסובר שיש טחינה בלחם].

בהסבר דין זה כתב החזון איש (7) ד"ה ענין אין טחינה) "שאין טוחן אלא בהפרדה של חיבור טבעי אבל הפרדה של חיבורי בני אדם, אינו בכלל טוחן" [וראה תוספת ביאור בדבריו בספר ארחות שבת (13) הערה לה].

סיכום – שמירת שבת כהלכתה (10) סע' יא). וספר ארחות שבת (13) סע' יט-כג) יעו"ש בנדון פירור קוביות סוכר, מלח או שוקולד; פירור גלולות; וריסוק רגבי עפר ובוץ שנדבקו לנעלים.

דין טוחן אחר בישול [ריסוק פירות שנתרככו היטב על ידי בישול]

ח. בשו"ע (6) סע' יט) נפסק: "שום ובוסר ומלילות שריסקן מערב שבת, אם מחוסרים דיכה, אסור לגמור דיכתם בשבת; ואם אין מחוסרים אלא שחיקה, מותר לגמור בשבת. לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ פרור בקדירה בשבת, אחר שמורידים אותה מעל האש".

ולפי זה פסק בספר שמירת שבת כהלכתה (10) סע' ט) כי "פירות וירקות שנתמעכו על יד הבישול ונוחים הם מאד לריסוק, נפקע מהם איסור טחינה, ולכן מותר למרוח פירות מבושלים [קונפיטורה] על פרוסת לחם וכדומה". אלא שהוסיף שם (הערה כו) בשם הגרש"ז אויערבך, שכל זה "דווקא אם כבר נתמעכו ואינם מחוסרים אלא שחיקה מועטת כמו היתר שחיקת הריפות הנ"ל שאינן מחוסרים אלא שחיקה מועטת".

ובאגרות משה (8) אות ה) אסר לרסק תפוחי אדמה שנתבשלו אלא אם כן נתרסקו היטב, ודייק כן מדין שחיקת הריפות שצריך שיהיו מרוסקים הרבה ומחוסרין רק שחיקה מועטת. ומכל מקום כתב בשמירת שבת כהלכתה (10) סע' י) שאין להשתמש לצורך הריסוק בכלי המיועד לכך [ובמזלג מותר, כיון שאינו נחשב כלי המיועד לכך].