א. הלכה פסוקה היא, שה"סרסור" [מתווך] מקבל שכר בעד פעולתו, כדברי המשנה במסכת בבא בתרא (1) "ואם היה סרסור ביניהם, נשברה החבית, נשברה לסרסור". ופרש"י כי מהותו של ה"סרסור" היא: "לקנות מבעל הבית ומוכר לאחרים ומרוויח".  כלומר, ה"סרסור" הוא המתווך בין הקונה למוכר, ובתמורה לתיווך זה, הוא נוטל דמי תיווכו על ידי העלאת מחיר החפץ הנמכר לקונה. דיני "סרסור" הובאו בשו"ע חושן משפט בסימן קפ"ה, ושם כתב הרמ"א (2) בסע' י' כי "השדכן הוי כמו סרסור". אמנם יש לעיין מפאת איזה דין נוטל המתווך או השדכן את שכרו. האם גדר תשלומי דמי שדכנות הוא מדין תשלומי שכר "פועל", או מדין "יורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשותו", כדלהלן.

ונראה כי יש הבדל בין שדכן אשר נשלח להציע שידוך על ידי אחד מהצדדים, הנחשב כ"פועל" של מי ששלחו. לבין שדכן שהציע שידוך מעצמו, אשר חיוב התשלומין כלפיו הוא מדין "יורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשותו", כמו שציין בביאור הגר"א (2) חו"מ סי' פז אות קיג).

וכוונתו לדין המבואר בגמרא בבבא מציעא (1) "היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב שמין לו וידו על התחתונה [אם השבח יתר על הוצאה, יש לו הוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח, אין לו אלא שבח, רש"י] ושמואל אמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. אמר רב פפא ולא פליגי כאן בשדה העשויה ליטע [איתא לדשמואל, רש"י] כאן בשדה שאינה עשויה ליטע" [ידו על התחתונה]. ומבואר איפוא בדברי הגר"א, שמהות תשלומי השדכן שמציע שידוך מעצמו היא מחמת חיוב התשלומין לנוטע שדה של חברו שלא מדעתו. כי הצעת השידוך מעמדה כ"שדה העשויה ליטע", שהרי הילדים עומדים להינשא, וממילא אומדים כמה אדם רוצה לשלם בעד ביצוע פעולה זו, ודמי השדכנות הם תמורת ההנאה שנגרמה. להלכה, פסק הרמ"א (2) חו"מ סי' קפה סע' י) כי דיני תשלומי שכר השדכנות, נקבע לפי מנהג המדינה.

[העירוני כי דיני דמי שדכנות, הובאו רק בדברי הרמ"א ולא הוזכרו כלל על ידי מרן השו"ע, וכידוע מנהג הספרדים [הוזכר בתשובות והנהגות (7) ח"א סי' תשלו] שאינם משלמים דמי שדכנות].

ב. ויש כמה נפק"מ אם תשלום דמי השדכנות הוא מדין "פועל", או מדין "יורד לשדה חברו".

• זמן התשלום – הרמ"א (2) חו"מ סי' קפה סע' י) הביא להלכה את דברי שו"ת תרומת הדשן (1) שזמן חיוב תשלום דמי השדכנות – בעת כתיבת ה"תנאים" או רק לאחר הנישואין, נקבע לפי מנהג המדינה. נפקא מינא לשידוך שהתבטל – האם צריך השדכן להחזיר שכרו. וכפי שביאר רבי ישראל גרוסמן [ראש ישיבות קרלין] בשו"ת הליכות ישראל (6) סימנים ד-י), שאם השדכן הציע את השידוך מעצמו, שאז חיוב התשלומין כלפיו הוא מדין "יורד לשדה חברו", יש לומר שהנטיעה, דהיינו ההנאה, שהוא גורם, היא רק בנישואין ולא קודם לכן. ומשום כך, אם אין מנהג, לא חייבים לשלם לו רק עד אחר הנישואין [וכשיש מנהג, כמו בזמנינו, חייבים לשלם לו מיד אחר ה"תנאים"]. אבל אם הצדדים שלחו את השדכן, חייבים לשלם לו כ"פועל" שביצע את מלאכתו, שמחוייבים לשלם לו מייד לאחר גמר השידוך [ה"תנאים"], עוד לפני הנישואין. וכפועל יוצא מכך, שידוך שחיוב התשלום הוא בזמן ה"תנאים", אין השדכן צריך להחזיר את דמי השדכנות גם אם נתבטל השידוך, משא"כ בשידוך שחיוב התשלום הוא רק לאחר הנישואין, אם נתבטל, פשיטא שאין השדכן נוטל מאומה [וראה פרטים נוספים בדיני החזרת דמי שדכנות כשנתבטל השידוך, בשו"ת הליכות ישראל (6)-(7) סימן י; ובפתחי חושן (12) סע' י].
• בל תלין – האם עוברים המחותנים בלאו ד"לא תלין" ו"ביומו תתן שכרו", בעיכוב תשלום דמי השדכנות, יעו' בשו"ת הליכות ישראל (5)-(6) סימנים א-ב) שכתב כי הדבר תלוי אם השדכן הציע את השידוך מעצמו, שאז חיוב התשלומין הוא מדין "יורד לשדה חברו", על ההנאה, הרי זה חוב שאין בו חיוב "לא תלין" ו"ביומו תתן שכרו". או שהשדכן נשלח על ידי הצדדים, שאז דינו כ"פועל", שמחוייבים לשלם את שכרו ביומו.
• גובה תשלום דמי שידוך משתי ארצות – ובכל אחד מהמקומות נהוג לשלם סכום אחר בדמי השדכנות. יעו' בפתחי תשובה (3) אבן העזר סימן נ ס"ק טז) במה שהביא משו"ת פנים מאירות, כמה צריכים המחותנים לשלם לשדכן, ובספר משפטי התורה (9) סימן לג) במה שהרחיב בביאור חילוקי הדינים בענין זה.

חובת תשלום דמי השדכנות – על החתן והכלה או על ההורים

ג. בשו"ת אבני נזר (5) נשאל האדמו"ר מסוכטשוב, אודות טענות ומענות שבין שני שדכנים שבאו לתבוע דמי שדכנותם [יעו"ש פרטי המקרה] ובתוך תשובתו כתב: "זה פשוט שחיוב שדכנות חל על החתן והכלה, כי להם עשה הטובה, רק שהמחותנים משלמים עבורם". ויוצא לפי זה, שבמקום שאין על הבנים עצמם חיוב, אין גם חיוב תשלום דמי שדכנות על ההורים [וכגון, בנדון עליו השיב האבני נזר. אלא שלמעשה כתב האבני נזר שלמעשה המחותנים הם המשלמים עבורם דמי שדכנות. ולא נתבאר בדבריו הטעם והמקור לכך, והאם זהו בגלל המנהג או מעיקר הדין]. וכן נפקא מינא באופן שבני הזוג יתומים, שעליהם לשלם את דמי השדכנות בעצמם, משום שעל בני הזוג מוטל עצם החיוב.

אמנם בשו"ת הליכות ישראל (6) סימן ג) דחה את דברי האבני נזר שהסיבה שהתשלום מוטל על בני הזוג ולא על ההורים היא "כי להם [לבני הזוג] עשה הטוב", בנימוק: "שההורים כן נעשה להם טובה בגמר השידוך, כי הענין נוגע להם בנפשם, וחוץ מעצם הדין שהאב חייב להשיא את בנו וכן בבת". והיינו שגם ההנאה שנעשית להורים מצדיקה את חיובם מדין "יורד לשדה חברו". ועי"ש בסיום דבריו שכתב: "ובכל התשובות בענין שכר שדכנות לא אישתמט חד דיימר שההורים יכולים לומר לשדכן לאו בעל דברים דידי את. ועיינתי בעשרות תשובות בספרי שו"ת, ובכולם היה הדין תורה עם ההורים ולא עם החתן והכלה, והרבה פעמים חייבו את ההורים שבועה, כמ"ש הרמ"א בסימן פ"ז (2)". ומסקנתו למעשה, היות ובתשלום דמי השדכנות קובע המנהג, הרי שההורים הם אלו שמחוייבים מעיקר הדין לשלם את דמי השדכנות.

וכמובן, כל נדון זה האם חובת תשלום דמי השדכנות מוטלת על החתן והכלה או על ההורים, הוא רק כאשר השדכן הציע את השידוך מעצמו, שאז חיוב התשלומין הוא מדין "יורד לשדה חברו", על ההנאה – ויש להסתפק מי מקבל את ההנאה, החתן והכלה או ההורים. אבל "אם עשו הצדדים את השדכן שליח, הרי זה כאילו אמרו לשדכן "שכרך עלינו", ומחוייבים לשלם לו" [הליכות ישראל, סימן ג, יעו"ש]. וראה במש"כ בענין זה בספר פתחי חושן (11) סע' ב ובהערה ג).

חלוקת שכר שידוך בין כמה שדכנים [בירור פרטי דיני ה"מתחיל", ה"אמצעי" וה"גומר" בשידוכים]

ד. בשו"ת נודע ביהודה (4) הובא בפתחי תשובה (2) חו"מ סי' קפה ס"ק ג) כתב לחלק בין "שדכן" ל"מתווך" במקח, כי "בעסק המקח אין שם דברים אמצעיים, והמקח תלוי רק בדמים, וכיון שהסרסור הביא אותם לעמק השוה ולא נשאר שום עיכוב רק הקנין", לכן אם הכניס ברמאות סרסור אחר, יש להסתפק אם זה מחייב את המוכר לשלם לראשון. "אבל בשידוכים הדבר ידוע ידוע שיש הרבה פרטים, ואף שנתרצו שני הצדדים בסך הנדן [נדוניה] יש הרבה פרטים, כמו התחייבות מזונות ודירה להזוג ובגדים ומתנות, והדבר ידוע שאפילו כבר באו הצדדים יחד, לפעמים בשביל דבר קטן מאד מתפרדת החבילה ומתבטל השידוך. ולכן כל זמן שלא השווה אותם השדכן הראשון כל הפרטים, עדיין לא נגמר השידוך ע"י השדכן, ואין לשדכן הראשון רק תרעומת אבל לא שום דין ומשפט כלל".

ובפתחי שובה (2) שם) הביא מהעטרת צבי שמצא כתוב בפנקס [ועד ארבע] ארצות "דהמתחיל והגומר יחלוקו ביניהם בשווה, ואמצעי לא יקח כלום, אבל ראיתי נוהגים שמחלקים שליש למתחיל ושליש לאמתעי ושליש לגומר", ועי"ש במה שהביא פרטים נוספים בדין המציע שידוך שיצא אל פועל בסופו של דבר על ידי שדכן אחר – למי מגיעים דמי השדכנות [ובראיה שהביא מהגמרא בסוטה בענין קבורת יוסף הצדיק].

וראה סיכום הדינים בזה במשפטי תורה (8), בפתחי חושן (11) סע' ח ובהערות שם) ובתשובות והנהגות (7).

ה. פרטי דינים בתשלומי דמי שדכנות

• התנה עם השדכן שישלם לו שכר גבוה מהמקובל – יעו' ברמ"א (3) חו"מ סי' רסד סע' ז) ובנושאי כלים שם.
• אמר השדכן שלא יטול שכרו, האם צריך לשלם – פתחי תשובה (3) אה"ע סימן נ ס"ק טז) בשם חוט שני, ובפתחי חושן (11) סע' ד).
• שדכן שמסר פרטים כוזבים – ואעפ"כ יצא השידוך אל הפועל, האם מחוייבים לשלם לו, יעו' במשפטי התורה (10) סימן כו).
• דמי שדכנות למשדך עצמו – משפטי התורה (10) סימן כז). ועי' במשפטי התורה (9) סימן לד). מתי פטורים מלשלם דמי שדכנות.
• חובת הזהירות לשלם לשדכן את שכרו, וכיצד יש לנהוג כאשר השדכן תובע שכר מופקע – תשובות והנהגות (7), משפטי התורה (8) סע' יג) ובפתחי חושן (11) הערה א).
• האם אליעזר עבד אברהם קיבל שכר עבור שדכנותו, ומדוע – יעו' בספר ודרשת וחקרת (13) שפלפל בענין.