רבותינו הראשונים התחבטו בקביעת כללים, אימתי "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך", ואימתי, אם בכלל, ראוי לאדם "לחטוא" כדי לזכות את חברו. ונפק"מ לשאלות רבות, כמבואר להלן.
א. בסוגיית הגמרא בתחילת מסכת שבת (1) בעי רב ביבי בר אביי "הדביק פת בתנור, התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת, או לא התירו". וכאשר דנו באיזה מקרה מדובר, ואמר רב שילא "לעולם בשוגג, ולמאן התירו לאחרים" [רש"י: אחֵר שראה ובא לפנינו לישאל לרדותה קודם שיבוא חברו לידי חיוב חטאת]. דחה זאת רב ששת בטענה "וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך" [רש"י: וכי אומרים לו לאדם צא וחטא איסור קל כדי שלא יתחייב חברך עונש חמור]. ומפורש איפוא, שאין לאדם לעבור על איסור, מכל סוג שהוא, כדי להציל את חברו מחטא.
מאידך, נאמר במסכת עירובין (1) בדין "חבר שאמר לעם הארץ [מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי] וחבר אחר שמעו", שלדעת רבי, החבר ששמע רשאי לאכול מהתאנים ואינו צריך לעשר "דוודאי עישורי מעשר ההוא חבר קמא עילויה" משום ש"ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא [רש"י: לתרום שלא מן המוקף – מדרבנן צריך להפריש תרומות ומעשרות "מן המוקף"] ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה".
וכאן מפורש, שאדרבה, ראוי לאדם לעבור על איסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור יותר, וצ"ע.
ב. התוספות במסכת שבת ובמסכת עירובין הקשו את הסתירה הנ"ל בין הסוגיות, ומצאנו בדבריהם כמה דרכים ביישוב הסתירה, ומתוכם מסתעפים נפקא מינות רבות למעשה.
[א] בגמרא בעירובין החבר הוא הגורם לאיסור של אכילה ללא תרומות ומעשרות מהתורה [בגלל אמירתו לעם הארץ לאכול מהתאנים], ולכן מוטל עליו "לחטוא" באיסור קל [תרומה שלא מן המוקף] כדי להציל את חברו מאיסור חמור.
[ב] כאשר עדיין לא נעשה האיסור – מוטב שיעשה חבר איסור קל ולא יעשה איסור עם הארץ חמור.
[ג] במצוה רבה או במצוה דרבים – מותר לעבור על איסור קל כדי לאפשר לחברו לקיים "מצוה רבה" [כגון לשחרר חצי עבד וחצי בן חורין כדי שיוכל לקיים מצות פריה ורביה שהיא 'מצוה רבה'], או לצורך "מצוה דרבים" [לשחרר עבד כדי שיהיה מנין לתפילה בציבור ולאמירת דברים שבקדושה].
[ד] במקרה של פשיעה – כאשר אדם פשע, אין אומרים לאדם אחֵר לחטוא כדי שיזכה חברו הפושע [ועי' בתוספות בעירובין שביארו מדוע ברדיית הפת נחשב "פושע" למרות שנקרא "שוגג"]. אולם כשאדם אינו פושע בחטאו [עם הארץ שבא לאכול לאחר שהחבר אמר לו שרשאי לאכול] צריך החבר לעשות איסור קל כדי שלא יעשה העם הארץ איסור חמור.
ג. הכרעת הפוסקים להלכה – אימתי אין אומרים לאדם "חטא כדי שיזכה חברך", ואימתי אומרים
כתב הבית יוסף (1) "נשאל הרשב"א על אחד ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו בחזקה מביתו על ידי ישראל משומד להוציאה מכלל ישראל, אם ישים לדרך פעמיו בשבת [ועובר בזה על איסור 'תחומין'] פן יפחידוה ותשתמד". ונקט הרשב"א כמו התירוץ הראשון שרק "כאשר אותו איסור בא לעם הארץ על ידי חבר", אומרים "חטא כדי שיזכה חברך", ולפי זה יוצא שאין לעבור על איסור 'תחומין' כדי להציל את בתו מהשמד. ומכל מקום סיים הרשב"א: "ועוד צריך תלמוד עד שיעמוד הדבר על בוריו".
אולם הבית יוסף נקט להלכה את תירוצים האחרים של התוספות – שבמצוה רבה או במצוה דרבים מותר לעבור על איסור קל כדי לאפשר לחברו לקיים "מצוה רבה", ושרק במקרה של פשיעה אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. ולפי זה מסיק הבית יוסף: "לתירוצא דמצוה רבה, הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה שלא יפחידוה עד שתשתמד. ואם לתירוצא דמחלק בין פשע ללא פשע, הכא נמי לא פשעה והילכך לחלל עליה את השבת לפקח עליה שרי, ומצוה נמי איכא, ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר דמי".
וכן פסק מרן הבית יוסף בשלחן ערוך (3) בסימן ש"ו סעי' י"ד.
ד. וצ"ע מה הדין כאשר הבת פשעה בהליכתה לשמד [שאלה מצויה בזמנינו בבנות ישראל המתגוררות בכפרים ערבים]. כי לפי התירוץ שהקובע הוא מצוה רבה או במצוה דרבים יוצא שמותר לעבור על איסור קל כדי שחברו יקיים "מצוה רבה", אולם לפי התירוץ שהקובע הוא אם היתה פשיעה, במקרה שפשע אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך.
ובשו"ת נחלת שבעה [(2); רבי שמואל הלוי, מרבני אשכנז לפני שלוש מאות שנה, חיבר ספרים ידועים בענייני כתובות וגיטין] כתב שמדברי הבית יוסף משמע שהתיר לחטוא עבור חברו רק כשלא פשע, ולכן בנדון שהשמד בא כתוצאה מפשיעה, אין להתיר. אולם הנחלת שבעה עצמו פסק שגם בפשיעה, מותר לחלל שבת כדי למנוע מחברו להמיר דתו. וראה בשערי תשובה (3) ובהערות תפארת לשבעה על שו"ת נחלת שבעה (2) שציינו לשו"ת שבות יעקב שחלק על הנחלת שבעה, וכן דעת החיד"א בחיבורו ברכי יוסף – שאין לחלל שבת להציל פושעים מציפורני השמד.
ולמעשה דעת המג"א בסי' רנ"ד המובא במשנה ברורה (4) שהעיקר לדינא כהתירוץ שדין "חטא כדי שיזכה חברך" תלוי בפשיעה, וכאשר הבת פשעה בלכתה לשמד, אין לאביה לעבור אפילו על איסור דרבנן להצילה.
אולם המשנה ברורה הכריע [(3); בסי' שו ס"ק יד ובשער הציון שם ס"ק מו] כדעת האליה רבה, שרק באיסור דרבנן יש להקל לעבור על איסור כדי להציל פושע מהשמד, ולסמוך על תירוץ התוספות שלצורך מצוה רבה מותר לחטוא עבור חברו, ובנדון זה "אין מצוה רבה גדולה מזו, אולי תחזור בה" [ועי' עוד במשנה ברורה סי' שו ס"ק נח במה שנתבארו דברי הרמ"א בסימן שכח סע' ו (3) שלא יסתרו למבואר בשו"ע בסי' שו].
* * *
מתוך האמור לעיל נבוא לבירור הנדונים הבאים:
ה. כיבוד באכילה ושתיה למי שידוע שלא יברך – לכאורה זהו "חטא כדי שיזכה חברך", משום שבנתינת המאכל עובר הנותן על לאו "לפני עוור לא תתן מכשול", מאחר שהמקבל יאכל ללא ברכה. אולם בשל חטא זה "מזכה" הנותן את המקבל שלא יעבור באיסור שנאה וכעס על ההולכים בדרך התורה.
ולכאורה יש לדון בזה על פי תירוצי הראשונים הנ"ל, ויש מקום להתיר כי המקבל אינו פושע, וגם האיסור נגרם על ידי הנותן. וראה מה שדן בזה הגרש"ז אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (4). ובדבריו מבואר טעם נוסף להיתירא, כי "אין כאן נתינת מכשול אלא אדרבה, יש כאן הצלה ממכשול" [אולם מצויין שם בהערה (2) שאין כן דעת החזון איש]. וגם בשו"ת שבט הלוי (5) כתב הגר"ש ואזנר ש"הלב נוטה שיש מקום להקל בזה".
ו. חברי הצלה שנשלחו לבית חולה – ומיד צלצלו מבית החולה שמצבו השתפר, האם צריך להודיעם שלא ימשיכו בנסיעתם. בשו"ת שבט הלוי יו"ד חלק ח' (5) כתב שיש לדון בדבר מדין "חטא כדי שיזכה חברך", ומכל מקום למעשה ודאי שאין לעשות כל פעולת איסור, שהרי חברי ההצלה אינם עושים כל איסור במה שהוזנקו להגיש עזרה.
ז. הוצאת נורה בשינוי ממקרר כדי להציל עמי הארץ מלחלל שבת – ראה בספרו של רבי יצחק זילברשטיין [רבה של רמת אלחנן בבני ברק] חשוקי חמד (5) מה שדן בזה לפי תירוצי הראשונים הנ"ל, ובמה שכתב בענין אזעקה שנתקלקלה ואם לא יבטלנה יקראו השכנים למשטרה.
ח. מתן כשרות תוך ויתור על אכיפת איסורים – ראה בשו"ת ציץ אליעזר (6) בנדון מתן הכשר לבית מלון שמקבל עליו לא לבשל בשר בחלב, אך מתנה זאת בכך שלא יפריעו לו להאכיל את אורחיו הרוצים בכך בשר בחלב צונן.
ט. סידור קידושין ב'בין המיצרים' [ובכך הרב "חוטא" שעובר על המנהג לא להתחתן בזמן זה, כדי ל"זכות" אחרים לא לחיות חיי אישות באיסור] – ראה בשו"ת אבן פנה [(7); מאת הרב בן ציון נשר, רב קהילת איחוד שיבת ציון בצפון תל אביב]. ובמה שדן לענין דחיית מילה בשבת בשל חילול שבת צפוי של קרובי משפחה שעלולים להגיע לשמחה בשבת.
יא. מעילה בכספי בנק לצורך אח המאיים בהתאבדות – ראה בדברי רבי שלמה זעפרני, אב"ד לענייני ממונות בירושלים, בספרו שמרו משפט (8). ובמה שהוסיף פרטים בדיני הצלת נפשת על ידי מעשה עבירה.
יב. חיוב תפילה בציבור לנוסעים לעיירות רחוקות לצורך מצוה – ראה בדברי הרב ברוך אוברלנדר בקובץ אור ישראל (9) הדן בשאלה יסודית, שכל רבני הקהילות ושלוחי המצוה לקירוב רחוקים או להשגחה על כשרות נתקלים בה – מהו ההיתר להתבטל מתפילה בציבור בגלל זיכוי הרבים, והלא אין אומרים "חטא [ביטול תפילה בציבור] כדי שיזכה חברך" – על פי תירוצי הראשונים ודברי הפוסקים הנ"ל בסוגיית "חטא כדי שיזכה חברך".
