א. במהות עניינים של ימי החנוכה ידועות התמיהות:

[א] אמרו בגמרא (1) "מאי מברך [על הדלקת נר חנוכה] – אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה, והיכן צונו, רב אויא אמר מלא תסור". וצ"ב מדוע יסוד החובה להישמע לחכמי ישראל ["לא תסור"], נקבע דווקא בהלכות חנוכה [למשל, לא מצינו שנשאלה השאלה במסכת מגילה, על ברכת מקרא המגילה "היכן צונו", ואמרו "מלא תסור"].

[ב] יש לעיין בדברי המדרש (1)  "וחושך זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה  אומרת  להם  כתבו  על קרן  השור  שאין  לכם חלק באלקי  ישראל". ונוסח זה תמוה מאד, ויש בו סתירה מיניה וביה. כי מחד, יש בו הודאה באלקי ישראל, ומאידך, נשמעת הכפירה אין לכם חלק בו.

[ג] עוד מובא ב"מגילת החשמונאים" (1) כי  היוונים גזרו "לבטל מהם שבת, מילה וראש חודש". ותמוה, תינח שבת ומילה הם מאושיות קיומו של עם ישראל, ומובן מדוע רצו לבטלם. אך מדוע רצו לבטל את קידוש החודש על ידי החכמים, ודבר זה היה חשוב כל כך בעיניהם, אינו מובן די הצורך.

[ד] בדברי הרמח"ל בספרו דרך ה' (1) מבואר שבימי החנוכה מתעוררת הארת התיקון שפעלו החשמונאים כאשר גברו על היוונים והשיבו את כלל ישראל לתורה ועבודה – ובפרט מתעוררת בימים אלו הארת "ענין המנורה לפי תיקוניה, שהיו הקיטרוגים נגד עניינה, והחזירום הכהנים על בוריים". ויש לבאר את דבריו, מה סימלה המנורה שהיתה במקדש, מה פשר "קטרוגי" היונים נגד "ענין המנורה", וכיצד התגברו הכהנים החשמונאים על היוונים והשביתו את קיטרוגם נגד עניינה של המנורה.

[ה] הרמב"ן בתחילת פרשת בהעלתך (2) הביא את דברי חז"ל, שהקב"ה פייס את אהרן הכהן, שבמקום הקרבת קרבן לחנוכת המזבח, זכה ב"חנוכה אחרת" שיש בה הדלקת הנרות, העומדת לעולם – והיינו בהדלקת נרות חנוכה.  ומשמע איפוא, כי סגולת נרות המנורה מתקיימת גם ללא בית המקדש – בנרות חנוכה. ויש להתעמק בדברים אלו, מה מסמלת המנורה, וכיצד סגולתה קיימת לעולם על ידי הדלקת נרות חנוכה.

[ו] במטבע התפילה "על הניסים" (1) מוצאים אנו הגדרות המעמידות את החשמונאים מול היוונים זה לעומת זה בדבר והיפוכו: "גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים", ואילו בסיום נאמר "זדים ביד עוסקי תורתך". והקשה מרן הבית יוסף (1), שלכאורה "זדים" איננו התואר ההפוך ל"עוסקי תורתך". וכדי לתרץ קושייתו עלינו לדעת מי הם ה"זדים", ומדוע היפוכם הם "עוסקי תורתך", ויבואר להלן.

*  *  *

ב. כל השאלות יתורצו במהלך אחד, אשר יסודו בהבחנה מה בין "חכמה יונית" לבין "חכמת התורה" וחכמיה, ובהתבוננות בתוכן המאבק שהתחולל בין היוונים ליהודים, בצורת ההסתכלות על התורה והחכמה.

המהר"ל מפראג (2) נתיבות עולם, נתיב התורה פרק יא) קבע במסמרות את קוטב ההבדל בין חכמת הגויים לחכמת ישראל, עליו הורונו חז"ל במטבע הברכה על הרואה חכמי ישראל, בנוסח: "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו", בעוד שהרואה חכמי עובדי כוכבים אומר "ברוך שנתן מחכמתו לבריותיו". לומר, כי חכמת התורה שונה מיסודה מכל שאר החכמות בהיותה "החכמה העליונה האלקית", ולכן את החכמה האלקית "חלק" הקב"ה ליראיו. לעומת זאת, את ה"חכמה" הקב"ה "נתן", כדברי המהר"ל: "כי לשון נתינה משמע אינו מן עצם החכמה שהיא אל השי"ת" [וכדברי חז"ל: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין, אבל אם יאמר לך יש תורה בגוים, אל תאמין, כי אין חכמי האומות ראויים אל שכל האלקי הנבדל שהיא התורה"].

ביסוד הבדל זה, שחכמת התורה היא אלוקית, כפרו היוונים, בהשקפתם כי אין הבדל בין כל החכמות לתורה, עפ"ל.

וזהו השורש להיות חכמת יון, וכמוה כל החכמות – "חיצוניות", במובן זה שהחכמה והלומד שני דברים נפרדים הם, ואין החכמה הזאת מתאחדת עם הלומד אותה ועוסק בה, אלא ככל שהוא משכיל בה, היא הופכת לו תכשיט חיצוני שאמנם מיפה את חיצוניותו, אך לפנימיות אישיותו אינה מגעת. כהגדרתו הבהירה של רבי יהודה הלוי: "לא תשיאך חכמה יוונית, שאין בה פרי אלא פרחים". לא כן חכמת תורתנו הקדושה והטהורה החודרת לתוך תוכו של הלומד אותה, ומשנכנסת לפנימיותו, הרי היא מתאחדת עם הלומד, והופכת לחלק בלתי נפרד ממנו.

ומתוך השקפה זו של היוונים שהחכמה היא "חיצונית", גרסה תרבות יון שיש להפריד בין החכמה והמעשה, וקידשה מלחמה על חכמת ישראל שמהותה וייעודה הוא השלטון על חיי המעשה.

ראה בביאור יסודות אלו בהרחבה ובהטעמה – בספר אסופת מערכות על חנוכה (4)-(5) מאת רבי חיים יעקב גולדוויכט, ראש ישיבת כרם ביבנה); בפתיחה לשו"ת אבן פנה (6)-(7) מאת רבי בן ציון נשר, רב קהילת איחוד שיבת ציון בצפון תל אביב); ובספר שפתי חיים (8)-(9) מאת רבי חיים פרידלנדר, משגיח ישיבת פוניבז').

ומהיותה של חכמת התורה "חכמה אלקית", גם חכמי התורה שונים במהותם מכל החכמים בחכמות אחרות, ונמסרו בידיהם כוחות מופלאים לשלוט על הטבע, כפי שביאר רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים (12)  ש"האדם המקבל על עצמו עול התורה הקדושה לשמה לאמיתה, הוא נעלה מעל כל ענייני זה העולם, ומושגח מאתו יתברך השגחה פרטית למעלה מהוראת כוחות הטבעיים והמזלות כולם, כיון שהוא דבוק בתורה ובהקב"ה ממש כביכול… ואדרבה, הכוחות הטבעיים מסורים אליו כאשר יגזור אומר עליהם, ולכל אשר יחפוץ יטם" [וזהו טעם מאמר חז"ל (3) "כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, וכפי שהזכיר הנמוקי יוסף (3) שנהגו בצרפת, שכל מי שהיה לו חולה היה מבקש מראש הישיבה שיברך אותו].

ג. לאור הקדמות אלו מיושבות ומבוארות השאלות שנשאלו לעיל:

• ראשית, מבוארת ניסוחה של גזירת יון "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל" (1). ואדרבה, סתירה פנימית זו הינה יסוד משנתה הסדורה של תפיסת העולם היונית המעוותת: הכרה ברורה באלוקי ישראל, ובד בבד הפרדה ברורה מהאישיות האנושית – שח"ו גם התורה היא ככל חכמה חיצונית, ולא כזו שהופכת ל"חלק" בלתי נפרד מן הלומד והעוסק בה, יעו' באסופת מערכות (5) ובאבן פנה (7), וראה מה שהוסיף שם בעומק ביאור הרמז שניתן ל"חושך" גזירות היוונים שהוטמן בפרשת בריאת העולם, ובמה שביאר מדוע דווקא בגלות יון מצאנו את תופעת ה"מתיוונים", תופעה שלא מצאנוה בשאר הגלויות.
• מצות "קידוש החודש" מסמלת את כוחם של חכמי התורה לקדש את החודש "אפילו שוגגין ואפילו מזידין", כדברי הגמרא בראש השנה (3) – ובזה מתגלה שליטתם בכל העולמות, כמבואר בירושלמי (3), שכל מערכת המשפט בראש השנה בבית דין של מעלה תלויה בעיבור החודש של חכמי התורה. וגם טבע העולם נשלט על ידי קידוש החודש, וכפי שמצינו בדבר המופלא שילדה קטנה בת שלש שנים ויום אחד, אם נמלכו בית דין לעבר את החודש [והוסיפו יום אחד], בתוליה חוזרים. ופוק חזי עד היכן הדברים מגיעים, כמו שכתב החזון איש (3), שבהוראה החכם על הבהמה בחייה תלויים חייה, ואם הורה בה שטריפה היא, לא תחיה.

ומובן איפוא, מדוע רצו היוונים לבטל את קידוש החודש כחלק מתפיסת עולמם שאין כל מעלה לחכמת התורה ולחכמיה, ואין כל יכולת לבעל החכמה להשפיע על הטבע, יעו' באסופת מערכות (5).

• ומובן מדוע נקבע יסוד החובה לשמוע בקול החכמים הנאמר בציווי "לא תסור" דוקא במועד ימי החנוכה (1), כי ימי החנוכה הם הם מועד התעצמות והבלטת כח חכמי התורה האמור בציווי "לא תסור", יעו' באסופת מערכות (5).

*  *  *

סוד המנורה – כח התורה שבעל פה

ד. ליישב את יתר השאלות שנשאלו, יש להמשיך ולהוסיף בביאור עיקר השקפת הכפירה בימי בית המקדש השני על ידי היוונים ותומכיהם המתיוונים, ומלחמת החשמונאים נגדה.

מו"ר הגאון רבי דוד כהן, ראש ישיבת חברון, מביא בספרו ימי החנוכה (10) מדברי רבי יהונתן אייבשיץ והחתם סופר  סופר, שעיקר השקפת הכפירה בימי בית המקדש השני, היה כשהתגברו ה"מינים" והצדוקים" שכפרו בתורה שבעל פה, ואליהם התחברו תומכיהם המתיוונים. ציר הויכוח בין המאמינים למינים היה סביב האמונה בתורה שבעל פה. ואמנם "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב", והשקפת המינים תאמה את השקפת היונים, כפי העולה מרצונם לתרגם את התורה ליוונית, שמטרתו היתה "להפשיט את התורה", דהיינו להשכיח את התורה שבעל פה. וכדברי הגר"ד כה"ן (11) "כי באותיות התורה נרמזה התורה שבעל פה וסודות התורה, ובכל קוץ וקוץ מאותיותיה קשורים תילי תלים של הלכות. ובתרגום התורה שבכתב ליונית נאבדו אותיות התורה ונסתם המהלך של גילוי סודות התורה שבעל פה שנרמזו באותיות התורה על כל קוץ וקוץ".

וכנגד החיבור בין המינים הכופרים בזמן בית שני לבין היונים, שהיה במטרה אחת: להשכיח מישראל את התורה שבעל פה – עמדו החשמונאים כהני ה', מעתיקי השמועה, שהמשיכו במסירת התורה שבעל פה ללא כל שינוי ושמרו על פך השמן הטהור.

ולפי המתבאר לעיל, כי ביסוד השקפה הכפירה של היוונים ותומכיהם, עומד ביטול עליונותה של חכמת התורה שהיא אלוקיה, ומעלת חכמת חכמיה הדבוקים בה, הדברים מתבארים בתוספת עומק. מכוחה של השקפה כפרנית זו, נבע שורש ההתנגדות היוונים לתורה שבעל פה – כי הדרך לביטול מעלת חכמת התורה וחכמיה היא במלחמה כנגד התורה שבעל פה, דהיינו החלשת כח החכמים מעתיקי השמועה ואת הלימוד בישיבות,  שהוא בסיס קיומה והמשכיותה של התורה שבעל פה.

וראה בדברי מו"ר הגר"ד שליט"א, שהוסיף לבאר בספרו ימי החנוכה (12)-(13) את המובא בדברי חז"ל נוסח אחר בכפירת היוונים: "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק לעולם הבא",  והיוצא מזה, שהשפעת היוונים בישראל גרמה לכפירה בתורה שבעל פה ולכפירה בעולם הבא, וביאר את שייכות העניינים הנ"ל ע"פ דברי המהר"ל (2) עי"ש.

ה. והנה המנורה בבית המקדש מסמלת את חכמת התורה שבעל פה, כמבואר בדברי רבנו בחיי [הובא בימי החנוכה (11)]. ובדברי הנצי"ב מוולוזי'ן בפירושיו העמק דבר (10) וקדמת העמק) הוסיף, כי עניינה של המנורה מרמז על "פלפולה של תורה" דהיינו כח הלימוד בפלפול והחידוש הנקרא "תלמוד" – התורה שבעל פה. כלומר, המנורה מסמלת את החכמה הצפונה בתורה, אשר גילויה הוא בכח הפלפול בתלמוד. ולפי זה ביאר הנצי"ב, שהנצחון על היוונים היה בזכות ריבוי הישיבות שעסקו בפלפול בתלמוד בימי בית שני, שהוא חיזוק כח המנורה, עי' דבריו (10).

• ומעתה מוטעמים דברי הרמח"ל (1) שהיוונים "קיטרגו נגד עניינה של המנורה והחזירום הכהנים על בוריים", על פי המבואר ברבנו בחיי ובנצי"ב, שכפירת היוונים בתורה שבעל פה – בתלמוד – היא קיטרוג נגד המנורה המסמלת את כח החכמה והפלפול. והחשמונאים שגברו עליהם, היה זה מכח זכות התורה שבעל פה שהתרבתה על ידם.

והדברים עולים בקנה אחד עם קבלת רבותינו [ספרו של מהר"ל מפראג נר מצוה על חנוכה] כי נס המנורה היה מיוחד לגאולת יון, מפני שהמנורה מתייחסת אל כח החכמה, ועיקר ענינה של יון הוא בכח החכמה המיוחד לה – ה"חכמה החיצונית", וזה לעומת זה, ההתנגדות ליון היתה מכוח חכמתה של כנסת ישראל, "חכמת התורה". ולכן נס פורקן יון משתייך לעבודת הדלקת המנורה המסמלת את חכמת התורה, יעו' בהרחבה בימי החנוכה (10)-(11). [ועי' במה שביאר שם (11) אות טו) על פי האמור, את דברי הגמרא ביומא שנס חנוכה "לא ניתן ליכתב"].

ו. לאור הקדמות אלו מיושבות ומבוארות גם יתר השאלות שנשאלו לעיל:

• ראשית, מבוארים דברי חז"ל המובאים ברמב"ן (2) שהפיוס לאהרן היה מסירת כח גילוי המנורה בבהמ"ק, המסמל את כח התורה שבעל פה. וגילוי זה נשאר לעולם מידי שנה בהדלקת נר חנוכה, המסמל כאמור, את כח תורה שבעל פה, כי חנוכת בית חשמונאי היא חיזוק "ענין" המנורה שהוא כח התורה שבעל פה, ו"חנוכה" זו ונמשכת בכל שנה ושנה בהדלקת נר חנוכה שהיא ההמשך של הדלקת המנורה במקדש [וראה בשפתי חיים (9) במה שכתב בענין סוד המנורה, שהיא ביטוי להשארת השכינה בישראל].
• וממוצא הדברים מדוקדק לשון ההודאה על מסירת "זדים ביד עוסקי תורתך", שהרי מפורש בדברי הרמב"ם (10) ש"זדים" הם הכופרים בדברי הקבלה – בתורה שבעל פה, ונתבאר לעיל, שמלחמת התרבות של הפילוסופים היוונים ותומכיהם המתיוונים היתה במהלך של "זדים" בכפירה בתורה שבעל פה, וכנגדם באו החשמונאים "עוסקי תורתך", דהיינו העמלים בחכמת התלמוד בפלפול, יעו' בדברי הב"ח (10) שברכת התורה "לעסוק בדברי תורה" נקבעה על עסק בתורה שבעל פה בעמל ובטורח. ומעתה "עוסקי תורתך" הם העמלים בתורה שבעל פה לעומת ה"זדים" שהם הכופרים בתורה שבעל פה, ושפיר מבוארת נתינת ה"זדים" ביד "עוסקי תורתך", זה לעומת זה, ומיושבת קושית הבית יוסף (1). וראה בשפתי חיים (9) שביאר באופן נוסף את מטבע התפילה "זדים ביד עוסקי תורתך".

*  *  *

ממסכת הדברים שנתבארו לעיל עלה בידינו הלקח הנלמד מניצחון החשמונאים:  ביסוס כח התורה שבעל פה בעסק ובעמל הפלפול. ומכאן "תוכחת מוסר לחנוכה" – להתחזק ולהתגבר דווקא בימים אלו בלימוד התורה בעמל ובטורח, כדבריו הנוקבים של השל"ה הקדוש (13).

וּבִזְכוּת מִצְוַת הַדְלָקַת נֵר חֲנוּכָּה תְּזַכֵּנוּ לְנַצֵּחַ אֶת אוֹיְבֵינוּ, וְנִזְכֶּה לְבָנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן