א. מדין הגמרא "נושא אדם כמה נשים על אשתו", כל עוד יש סיפק בידו לפרנסם, כדברי הגמרא במסכת יבמות (1).

אולם במאה השמינית לאלף החמישי לבריאת העולם תיקן רבנו גרשום מאור הגולה "חרם" בהסכמת קהילות אשכנז שלא לשאת שתי נשים. ועוד תיקן, שלא לגרש אשה בעל כרחה [ראה בנוסח התקנות מכתב יד ספר ארחות חיים לרבינו אהרון מלוניל, מרבותינו הראשונים, המובא באינצקלופדיה תלמודית (1)].

ודנו הראשונים והפוסקים בטעם התקנות, והאם תוקף התקנה כדין תורה או מדרבנן, ונפקא מינה כשיש ספק.

ועוד דנו הפוסקים מהו זמן תקנות החרם – האם רבנו גרשום גזר חרם רק עד סוף האלף החמישי [ומה תוקף החרם לאחר מכן], והיכן נתקבל החרם [וראה בדברי רבי יחיאל מאיר מאוסטרובצה (1) מדוע נקרא רבנו גרשום "מאור הגולה"].

והנה תקנה זו של רבנו גרשום הוזכרה בדברי רבותינו הראשונים והפוסקים האחרונים, ומעיון בטעמים אלו נבוא לבירור זמן התקנות ותוקפן, ובנפקא מינות נוספות כדלקמן.

ב. טעמי התקנה שלא לישא שני נשים ותוקפה

[א] משום הפרוצים – הרשב"א (הובא בדרכי משה (3) ס"ק ט) כתב שרבנו גרשום תיקן שלא ישא ב' נשים, כדי לגדור בפני הפריצים וההוללים המתעללים בנשותיהם שלא כראוי.

[ב] כדי למנוע קטטה – כן מבואר בשו"ת הר"ן (2), ובדברי הגהות מרדכי המובא בדרכי משה (3) ס"ק יא).

[ג] החרם שלא לישא ב' נשים תוקן בגלל החרם שלא לגרש בעל כרחה – שו"ת אבני עזר (10) בשם מהר"ם פאדווה.

[ד] משום מזונות – מהר"ם פאדובה (3) כתב שתקנת רבנו גרשום היתה מחמת החשש שמא ירבה לו נשים ולא יוכל לפרנסן "לפי שבגולה אנו טרודים ונענים וכל ממוננו על קרן הצבי".

[ה] סכנת הגויים – בשו"ת שאילת יעבץ (2) כתב בטעם התקנה "מפני חמת המציק שאינם מתירים לאדם לקחת יותר מב' נשים".

[ו] גזירת חורבן בית המקדש – בשו"ת אבני עזר (10) הביא בשם הרב שמן ששון, שמעיקר הדין היה צריך לגזור שלא לישא נשים לאחר החורבן, אלא שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, ולכן גזר רבנו גרשום שלא ישא ב' נשים.

[ז] חשש שלא ישא אחותו מאביו – בשו"ת אבני עזר (10) הביא בשם שו"ת משכנות יעקב, שחששו שמא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת, ויזדווגו הבנים זה לזה ונמצא אח נושא את אחותו.

והנה נחלקו ראשונים ואחרונים האם חדר"ג הוא כעין דין דאורייתא או כעין דין דרבנן או מדברי קבלה. בדרכי משה (3) ס"ק ט) כתב "שלא גזר משום חשש איסור דאורייתא ואינה אלא תקנה בעלמא, ובשל סופרים הלך אחר המיקל, כל שכן בתקנה בעלמא. ובהמשך דבריו (שם ס"ק י) כתב בשם הגהות מרדכי "דטעם רבנו גרשום משום קטטה בעלמא ולא משום דררא דאיסורא דאורייתא", ודבריו הובאו להלכה בבית שמואל (4) ס"ק כא). ברם השדי חמד (7) הביא מדברי הפוסקים שאיסור החרם מהתורה. וראה סיכום השיטות באנציקלופדיה תלמודית (12), ובשו"ת אבני       עזר (10) תלה את שורש המחלוקת האם תוקף החרם מדאורייתא או מדרבנן, בטעמים המובאים לעיל ביסוד החרם.

ג. זמן מקומות התפשטות תקנות רבנו גרשום [חלות החרם – על הגברא או על המקום]

הרשב"א נשאל (1) האם תקנת רבנו גרשום היתה רק באשכנז ובצרפת "מפני צורך השעה" במקומות אלו. וכתב הרשב"א: "עיקר תקנתו לא ידעתי, אך מן הדומה הרב לא תיקן בכל מקום", והוסיף: "אותה תקנה לא פשטה בכל גבולותינו, ואף לא בגבולות פרובינציה הסמוכים לצרפת לא שמענו שפשטה. ומעשים במקומינו בתלמידי חכמים ואנשי מעשה שנשאו אשה על נשיהם, ואחרים רבים, ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם".

דברי הרשב"א הובאו בבית יוסף (3) שהוסיף והביא את דברי המהרי"ק, "שלא התקין רבנו גרשום אלא עד סוף האלף החמישי". והביא הרמ"א בדרכי משה (3) כי לאור זאת כתב הבית יוסף דבזמן הזה אין לכוף על חרד"ג, כיון כבר בטל. אולם כתב הרמ"א על דברים אלו: "ואין נוהגים כן, אלא כופים להוציא אחת אם אחד נשא ב' נשים".

ואמנם תקנת רבנו גרשום התקבלה בארצות אשכנז, ולא בספרד ובארצות המערב ובמזרח. וכפי שנראה מדברי השו"ע (4) אבן העזר סי' א סע' י) שכתב על תקנת חרד"ג "ולא פשטה תקנתו בכל הארצות, ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי". ועל כך כתב הרמ"א: "ומ"מ בכל מדינות אלו [אשכנז] התקנה והמנהג במקומו עומד, ואין נושאין ב' נשים, וכופין בחרמות ונדויין מי שעובר ונושא ב' נשים לגרש אחת מהן", יעו' בדבריו.

וכתב הפתחי תשובה (4) ס"ק יט) כי מדברי רבותינו הראשונים [ר"ן, מרדכי, מהר"ם מרוטנבורג, ראבי"ה] שהביאו את תקנת רבנו גרשום ולא כתבו שהגביל אותה, משמע שלא כלה זמן התקנה. וכתב בשו"ת אבני עזר (10) אות ו) שיתכן וענין "הגבלת הזמן" תלוי בטעמי החרם, ולפי הטעמים שאין בתקנה זו שום סייג לתורה אלא היא תקנה דרבנן או מדברי קבלה, צ"ל שיש גבול זמן לתקנה. אולם לטעם שהחרם לישא ב' נשים היה גזירה משום חדר"ג דגירושין, או משום הגזירה שלא ישא אחותו מאביו, שפיר י"ל שתקנתו היתה תקנה עולמית".

ומעתה יש לברר מה דין ההולך ממקום שפשט שם החדר"ג למקום שלא פשט שם. ואמנם לדעת הר"ן (2) "אין המקום גורם", אלא החדר"ג חל על האדם ["אקרקפתא דגברא"], וכיון שחל עליו בעודו במקומו, אין אומרים שמפני שיצא ממקומו יהא החרם מסולק מעליו. אולם היעבץ (3) כתב לשיטתו שטעם התקנה "מפני סכנת הערלים", ולכן "המקום גורם". וראה במש"כ בשדי חמד (7) בנדון.

• תוקפו של חרם דרבנו גרשום בארץ ישראל בזמנינו – לאחר שנתקבצו בתוכה הקהילות מכל התפוצות, ראה בשו"ת יביע אומר (8) ובמאמרו של הרב אברם שרמן (9).
• • •

ד. ונראה לדון בעוד נפק"מ בטעמים לתקנת רבנו גרשום שלא לישא ב' נשים.

• חרם דרבנו גרשום במקום מצוה [כגון שהתה עשר שנים ולא ילדה או ביבום] – הריטב"א (1) כתב בשם התוספות כי "ביבמה לא החרים". וכן מפורש במהר"ם פדאווה (2) "כי לא גזר [רבנו גרשום] במקום שיש מצוה או חשש איסור". וכן פסק בשו"ע (4) אבן העזר סי' א סע' י). אולם הדרכי משה (3) ס"ק ט) הביא בשם מהר"י מינץ ואור זרוע לאסור אף במקום יבום, וכתב עוד "דאפילו לדעת המתירים במקום יבום, מ"מ בשהה עשר שנים עם אשתו אין להיתר, דשאני יבום, דאשה הקנו לו מן השמים". והרמ"א (4) שם) הביא את שתי הדעות. וראה בשו"ת אבני עזר (10) אות ה) שתלה את שורש מחלוקתם בטעמים המובאים לעיל ביסוד החרם.
• נישואי אשה שניה כאשר הראשונה מוחלת – בדרכי משה (3) ס"ק ח) ובבית שמואל (4) ס"ק כ) כתבו שלא מועילה מחילת האשה, ואינו רשאי לשאת אשה אחרת גם אם נתרצתה הראשונה. ובשו"ת אבני עזר (10) אות ג) הביא מדברי הכנסת הגדולה, ששפיר מועילה מחילתה, ותלה את שורש מחלוקתם בטעמים המובאים לעיל ביסוד החרם.
• לישא אשה שניה, או לגרש אשתו הראשונה בעל כרחה, מה עדיף להתיר – יעו' במש"כ בפתחי תשובה (4) ס"ק טז). והנודע ביהודה (6) נקט "דבאמת יותר חמור גירושין בעל כורחה מלישא אחרת, והראיה דחרם שלא לישא אחרת קבע הגאון בה זמן עד סוף אלף החמישי, וחרם שלא לגרש בעל כורחה לא מצינו בשום מקום שקבע בו זמן, ואדרבה ראיתי באיזה תשובה מפורש שלא קבע בו זמן".
• • •

ה. נישואי אשה שניה כשאשתו הראשונה נשתטית או ברחה

הרמ"א (4) אבן העזר סי' א סע' י) כתב: "ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית, או שהוא מן הדין לגרשה ואינו רוצה ליקח גט ממנו, יש להקל להתיר לו לישא אחרת". אולם הב"ש (שם ס"ק כג) הביא מדברי הב"ח  שכתב: "קבלה מגדולי העולם שיציעו הענין לפני הגדולים שבאותו הדור, ויסכימו בהיתר מאה רבנים וגם ישליש סך הכתובה ונדוניה". והלכה זו נשנתה במקום אחר בשו"ע אבן העזר (5) סי' קיט סע' ו) שיכול לגרש אשה בלא דעתה, וזהו לדעת מרן השו"ע, שלא נתקבלו תקנות רבנו גרשום אלא באשכנז.  ועל כך כתב הרמ"א: "אבל רבנו גרשום החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה אם לא שעברה על דת", עי"ש בכל דבריהם ובבית שמואל שם.

וראה בשו"ת אבני עזר (10) אות ח) שהביא מדברי האחרונים שדנו בארוכה האם רבנו גרשום החרים גם במקום שנשטתה אשתו, ותלה את שורש מחלוקתם בטעמים המובאים לעיל ביסוד החרם.

ועי' בדברי רבי חיים עוזר גרדז'ינסקי [ראב"ד וילנא] בשו"ת אחיעזר (7) במש"כ בנדון חרד"ג בשוטה ואשה שברחה.

היתר מאה רבנים – רבנו גרשום קבע בנוסח התקנה (1) שאין להתיר לישא אשה אחרת "אלא במאה אנשים משלוש ארצות ושלוש קהילות". ובשו"ת חתם סופר (6) דן האם צריך מאה הרבנים בג' מקומות, או די במקום אחד שנמצאים בו מאה רבנים מג' ארצות. וראה באנציקלופדיה תלמודית (12)-(13) סיכום הדינים [האם ה"אנשים" צריכים להיות רבנים יושבי על מדין בדווקא, בנדון צירוף רבנים מארצות שלא נתפשטה בהם התקנה, והאם הבעל צריך לקבץ את חתימות הרבנים, או שמותרים לשלוח החתימה בדואר].

[*] השיעור נערך על פי שו"ת אבני עזר (10)-(11) מאת רבי יהודה דרעי, רבה של באר שבע. ועל פי אנציקלופדיה תלמודית (12)-(13).