א. כאשר עלה משה רבנו להר סיני לרצות את הקב"ה לאחר שבירת הלוחות הראשונות (1), לימדו הקב"ה 'סדר תפילה ובקשת רחמים' – והם 'י"ג מידות' של רחמים, כמפורש בסוגיית הגמרא במסכת ראש השנה (1) במאמרו של רבי יוחנן: "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה [של יג מידות]. אמר לו, כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם". ועוד אמרו שם: "ברית כרותה לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם". ועי' גם בפירוש רש"י על התורה, שאמר הקב"ה למשה "הוי מלמד את ישראל לעשות כן, ועל ידי שיזכירו לפני רחום וחנון יהיו נענים, כי רחמי לא כלים" [בסוף השיעור נרחיב את היריעה מה הן הכוונות הנצרכות באמירת י"ג מידות, וביישוב קושיית העולם, הלא רבים אומרים י"ג מידות ולא נענו, ואם כן, מה פשרה של ה'ברית כרותה' לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם].

ב. הרשב"א (2) נשאל האם יחיד רשאי לומר י"ג מידות. וכנראה יסוד הספק הוא מלשון חז"ל ש"הקב"ה נתעטף כשליח ציבור", משמע שעיקר סגולת י"ג מידות היא ברבים. והשיב הרשב"א שאם "אומרם דרך תפילה ובקשת רחמים אין נאמרים ביחיד דדבר שבקדושה הן, אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא [דהיינו בניגון ובטעמים, עי' במשנ"ב סי' תקסה ס"ק יב; (3)] אומרם". אמנם בטור (2) מובאת מחלוקת האם היחיד רשאי לומר י"ג מידות: לדעת רב נתן [והבית יוסף הביא שכן הוא דעת הרשב"א הנ"ל], י"ג מידות אומרים רק בציבור, ככל דברים שבקדושה. אולם לדעת הטור [ורבינו יונה המובא בבית יוסף] גם יחיד אומר י"ג מידות.

השו"ע (2) פסק כדעת הערוך והרשב"א. והוסיף הרמ"א: "וכן אין ליחיד לומר סליחות או ויעבור". ומקור הדין בדברי האור זרוע (2). אך כבר הביא המשנה ברורה (סי' תקסה ס"ק יג; (3)) הביא ש"האחרונים תמהו על עיקר הדין דלמה לא יאמר היחיד סליחות דהוא תחנונים בעלמא, והסכימו דסליחות בלא י"ג מידות יכול יחיד לומר" [וכן פסק המשנ"ב בהלכות ראש השנה (6) "ואף יחיד יוכל לומר אותם שאין בהם י"ג מדות, ובסליחה שנזכר י"ג מדות ידלג אותן תיבות" [וצריך להבין מה יסוד המחלוקת בין הרמ"א והאחרונים האם יכול היחיד לומר סליחות].

ג. בפשטות, הנפקא מינה במחלוקת האם י"ג מידות נחשבים כ'דבר שבקדושה' היא בנדון השומע י"ג מידות מציבור, האם חייב לאומרם כאשר הוא נמצא באמצע אמירת פסוקי דזמרה או בברכות קריאת שמע, ומה הדין כשעסוק בלימודו, כדלהלן.

והנה בהלכות קריאת שמע נפסק בשו"ע ((3); סי' סה סע' ב) "קרא קריאת שמע ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שקורין קריאת שמע צריך לקרות עמהם פסוק ראשון, שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חבריו". והמשנה ברורה (ס"ק ט) הביא את דברי האחרונים ש"הוא הדין שאר דברים שהציבור אומר כגון תהילה לדוד [אשרי יושבי ביתך] או עלינו, קורא עמהם, שכן דרך ארץ". ובחיי אדם (3) הוסיף כתב: "והוא הדין כל דבר שהציבור עוסקים בו אפילו פיוטים יקרא עמהם, אע"פ שכבר אמר, ואל יפרוש מן הציבור". וכן לענין קדושה פסק הרמ"א (סי' קכה סעי' א; (3)) "מי שאמר סדר קדושה ובא לבית הכנסת ומצא צבור עונין קדושה חוזר ועונה עמהם". ולמדנו כי יש דברים שצריך לומר עם הציבור בשעה שהציבור עוסק בהם, כגון: קריאת שמע, קדושה, אשרי, עלינו לשבח ואפילו פיוטים שהציבור אומר.

ולא רק כשבא לבית הכנסת והוא אינו מתפלל או עוסק בתורה, אלא אפילו אם נמצא באמצע התפילה או לימוד, עליו להפסיק ולהצטרף אל הציבור, כפי שנפסק בשו"ע ((3); או"ח סי' סו סעי' ג) "לקדיש ולקדושה ולברכו מפסיק, אפילו באמצע הפסוק, וכן למודים" [עי' ברמ"א ובמשנה ברורה פרטי ההלכה בזה]. ומתבאר שגם באמצע התפילה, במקומות שאינו רשאי להפסיק בהם בדיבור של חולין, חייב להפסיק לצורך אמירת דברים שבקדושה [קדיש קדושה וברכו ומודים דרבנן] כדי לאומרם עם הציבור. ונשאלת איפוא השאלה מה הדין לענין אמירת י"ג מידות.

בשאלה זו דן רבי שלמה קלוגר [אב"ד ברוד, גאליציה, לפני כמאה ושמונים שנה] בשו"ת האלף לך שלמה (4), והשואל רצה לתלות את הדין במחלוקת הנ"ל, שלדעת הערוך והרשב"א שי"ג מידות הם 'דבר שבקדושה', הרי שיש להפסיק ולאומרם, וכפי שמפסיקים כדי לומר קדיש קדושה וברכו. ואילו לדעת הטור ורבינו יונה שי"ג מידות אינם 'דבר שבקדושה', אינו רשאי להפסיק באמצע התפילה כדי לאומרם. אך הגר"ש קלוגר השיבו כי גם אם י"ג מידות הם 'דבר שבקדושה' ורשאי לאומרם רק בציבור, אין הם כשאר 'דבר שבקדושה'. שכן יש להבדיל בין 'דבר שבקדושה' כגון קדיש קדושה וברכו שיש חיוב לאומרם, לעומת י"ג מידות שאין חיוב לאומרם. ולכן אמנם י"ג מידות נאמרים רק בציבור, אך עדיין אין זה מתיר להפסיק באמצע התפילה כדי לאומרם עם הציבור. ואדרבה, גם יש איסור בדבר, וכמו שכתב הציץ אליעזר (4) לאחר שהביא את דברי הגר"ש קלוגר: "ואם כן גם איסור שמענו להפסיק כדי לענות". והוסיף הציץ אליעזר לחדש: "ואם נאמר בזה זיל בתר טעמא, צריך להיות אסור לענות אפילו באמצע פסוקי דזמרה". כלומר, מאחר ואין חיוב לומר י"ג מידות, נמצא שגם באמצע פסוקי דזמרה אסור להפסיק כדי לומר י"ג מידות, שהרי אין חיוב לאומרם.

ד. לפי סברת הגר"ש קלוגר שאין חיוב לומר י"ג מידות עם הציבור ולכן אינו מפסיק לאומרם באמצע התפילה – יש לדון האם גם כשעוסק בלימודו אינו מחוייב לומר י"ג מידות עם הציבור.

בשו"ת ציץ אליעזר [המשך דבריו הנ"ל] כתב שיש לפוטרו מלהצטרף לאמירת י"ג מידות עם הציבור מטעם 'העוסק במצוה פטור מן המצוה', ולפי זה נקט בתוך דבריו כי "אפילו באם הוא רק עוסק בתורה, או אפשר אפילו באם הוא רק אומר תהלים, מכל מקום שוב אינו צריך לומר בריך שמיה, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה". ובפשטות הוא הדין לענין י"ג מידות.

גם האגרות משה (4) דן בשאלה זו, ובתחילת דבריו כתב לחלק בין חיוב אמירת קריאת שמע, קדושה וברכו עם הציבור, ובין חיוב אמירת י"ג מידות עם הציבור. כי בי"ג מידות לכאורה לא שייך לומר את הטעם לחיובו בקריאת שמע "שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים", וגם לא את הטעם לחיובו בקדושה וברכו משום החיוב "לקדש שם שמים" עם הציבור. אולם למרות דבריו אלו, שאין סברא לחייב את היחיד לומר י"ג מידות עם הציבור, מסיים רבי משה במסקנה שונה: "אבל מנהג העולם הוא להזכירם, ומסתמא יש להם מקור על זה. וטעם יש לזה, דהוא להטיב להציבור המתפללים שאף שיש להם עשרה האומרין, מכל מקום כשיש יותר עם האומרים הי"ג מידות מתעוררין הרחמים מהשי"ת על הציבור המתפללין ביותר, ולפי המנהג יש גם להפסיק מלימודו ולענות עמהם הי"ג מידות, ולהפסיק כשלומדים תורה ברבים מסתבר שאין להפסיק" [ויש להעיר שלפי האגרות משה יוצא שאמירת 'אשרי', 'עלינו' או אמירת הפיוטים דומה לי"ג מידות שאין חיוב לאומרם עם הציבור, שהרי לא שייכים בהן הטעמים לאמירת קריאת שמע וקדושה עם הציבור, ולכן אין חיוב לאומרם עם הציבור, ודלא כהחיי אדם והמשנה ברורה שהובאו לעיל; (3)].

לסיכום: נתבארה מחלוקת הפוסקים האם י"ג מידות הם 'דבר שבקדושה' לענין חיובם בציבור, ופסק השו"ע כדעת הסוברים שהם 'דבר שבקדושה' ולכן אין לאומרם אלא בציבור ולא ביחיד. אך יחד עם זאת, גם לפי דעה זו, אין הי"ג מידות ככל 'דבר שבקדושה', ולפיכך אינו יכול להפסיק באמצע ברכות קריאת שמע כדי לאומרם יחד עם הציבור כדין קדיש קדושה וברכו – או משום סברת הגר"ש קלוגר, שאין חיוב לומר י"ג מידות, בניגוד לקדיש קדושה וברכו שיש חיוב לאומרם. או משום סברת האגרות משה, שאין חיוב לומר י"ג מידות עם הציבור, מכיון שאין בה את הטעמים שנאמרו לחיובו לומר קריאת שמע, קדושה וברכו עם הציבור. ומאחר ואינו מחוייב לאומרם עם הציבור, ודאי שאינו יכול להפסיק באמצע התפילה כדי לאומרם.

ואם יושב בבית כנסת ולומד, פסק האגרות משה ליישב את מנהג העולם שמפסיק מלימודו לענות עמהם י"ג מידות, כי כשיש יותר אומרי י"ג מידות מתעוררים יותר רחמי השי"ת על ציבור המתפללים, ולכן צריך להצטרף לומר י"ג מידות עם הציבור. אך אינו צריך להפסיק כשלומדים תורה ברבים.

ה. גם בשו"ת בצל החכמה ((5); רבי בצלאל שטרן, אב"ד מלבורן) דן בחיוב היחיד לומר י"ג מידות עם הציבור. ובתחילת דבריו רצה לתלות זאת במחלוקת הפוסקים האם י"ג מידות הם 'דבר שבקדושה', ולכן לדעת הטור ורבנו יונה שי"ג מידות אינם 'דבר שבקדושה', ודאי אין ליחיד להפסיק בתפילה כדי לומר י"ג מידות. ואילו לדעת השו"ע שפסק שאין ליחיד לומר י"ג מידות דרך תפילה ותחנונים, והיינו משום שדינם כ'דבר שבקדושה', אם כן הוא הדין כשמוצא ציבור אומרים י"ג מידות צריך לומר עמהם ככל 'דבר שבקדושה'. אלא שהוא מחדש חידוש גדול לדינא, שגם לדעת השו"ע "יש לומר שאינו דבר שבקדושה ממש, וכן מורה לשון הרשב"א בתשובה שכתב "וכדבר שבקדושה הן" משמע "כדבר" שבקדושה ולא דבר שבקדושה ממש", עי' היטב בדבריו. ובמה שהסיק לפי זה שאין ליחיד העומד בפסוקי ק"ש וברכותיה להפסיק כדי לומר י"ג מידות עם הצבור [ומכל מקום הורה שם כי העומד באמצע פסוקי דזמרה רשאי להפסיק לומר י"ג מידות כם הציבור, ואין זה נחשב הפסק מכיון "שגם פסוקים אלו דברי שבח ותהילה הם", שלא כציץ אליעזר הנ"ל].

בדומה ליסוד זה, מביא בספר הררי קדם [(6); רבי מיכל שורקין, דברים ששמע מהגרי"ד סולובייצ'יק, גאב"ד בוסטון] לבאר את שיטת הרמב"ם שסליחות הם רק בבית כנסת ובציבור, כי "עיקר החפצא של י"ג מידות אינם אלא בציבור, ולא מצד דבר שבקדושה, אלא מתחילה כל עיקר תפילה זו לא נתקנה אלא לציבור". ועי' בדבריו שביאר לפי זה את מחלוקת הרמ"א והאחרונים הנ"ל (3) אם רשאי לומר סליחות ביחיד.

נמצא לפי הבנה זו כי גדר אמירת י"ג מידות בציבור אינו ככל 'דבר שבקדושה' הנאמרים בעשרה, אלא יש לאומרם בציבור בגלל שכל עיקר תקנת אמירת י"ג מידות היתה בציבור – כאשר הורה הקב"ה למשה רבנו את סדר אמירתם שיאמרו בציבור, והקב"ה כביכול נתעטף כשליח ציבור [סברא זו שי"ג מידות אינם נאמרים אלא בציבור כי עיקר התקנה היתה לציבור, מבוארת גם בדברי שבלי הלקט (סימן כט; הובא בשו"ת בצל החכמה; (5)) שלא כתב שהטעם לאמירת י"ג מידות בציבור הוא משום שהם 'דבר שבקדושה' אלא בגלל שעיקר התקנה לאומרם היא בציבור].

והנה כתב בן איש חי (6) שאם אומר אדם י"ג מידות עם הציבור, והם ממהרים לגמור אותם, והוא עודנו במחציתם "הרי זה חשיב קוראם עם הציבור, כיון שהתחיל בהם עם הציבור". אמנם אם נאמר שכל עיקרה של תקנת אמירת י"ג מידות היתה לאומרה ביחד עם הציבור, יתכן שצריך לומר את כל הי"ג מידות עם הציבור ואין די אם רק התחיל עמהם, שכן שסגולת פעולתן של הי"ג מידות היא רק שכל הציבור אומר את כל הי"ג מידות ביחד.

ו. דיני י"ג מידות

• הזמן הראוי לאמירת סליחות וי"ג מידות – עי' במג"א ((2); סי' תקסה ס"ק ה) שאין לומר קודם חצות לילה שום סליחות ולא י"ג מידות בשום פנים לעולם חוץ מביום הכיפורים, ועי' פרטים נוספים בפסקי תשובה ((6); סי' תקפא).
• התחיל לומר י"ג מידות וסליחות בעשרה, ולפני אמירת קדיש שאחר הסליחות לא נשאר מנין – עי' במשנה ברורה ((6); סי' תקפא סק ד) שהביא בשם הפמ"ג, שרשאי לומר הקדיש. ועי' בביאור הלכה זו בקונטרס 'חננו ועננו' ((8); דיני י"ג מידות, מאת רבי יוסף רפפורט, בני ברק תשס"ח) במה שהרחיב לבאר את הענין שעיקר בקשת הסליחות הם באמירת י"ג המידות, כמבואר בדברי הלבוש, שהפסוקים שקודם הסליחות הם כנגד פסוקי דזמרה, והסליחות עם י"ג מידות הם במקום תפילת שמונה עשרה, ואחר כך נפילת אפים כבכל התפילות, ולכן אומרים אחר כך קדיש. ולפי זה, כשם שבשמונה עשרה, אם היו עשרה ואח"כ יצאו קודם קדיש תתקבל אפשר לומר את הקדיש, הוא הדין בסליחות.
• האם רשאי להפסיק באמצע פסוק [לאחר אמירת 'ונקה'] או שצריך לסיימו – פסקי תשובה ((6); סי' תקסה), קונטרס חננו ועננו (8).
• אמירת י"ג מידות ביחיד – כיצד, עי' בשו"ת אגרות משה (יו"ד סו"ס כא; (5)). ובמשנה ברורה ((6); סי' תקפא סק ד).
• י"ג מידות בקריאת התורה בתענית, וב'יהי רצון' שלאחר אמירת תהלים – קונטרס חננו ועננו (8).

ז.  י"ג מידות בציבור של נשים. בספר רץ כצבי (7) הביא את דברי שו"ת משנה הלכות שכתב "דודאי אסור לנשים לומר שום דבר שבקדושה, וי"ג מידות הנאמרין רק בציבור בכלל הוא". וברץ כצבי חידש להבדיל בין רבים לבין ציבור, וכתב שלנשים יש דין "רבים" [כפי שיש להוכיח מדברי הגר"י ענגיל שגם נשים נכללות במנין עשרה לדין קידוש השם בפרהסיא, וממה שכתב בשו"ת רב פעלים שההלכה שצריך לומר בפני עשרה שמבקש מחברו מחילה ולא רצה חברו למחול לו כדי שלא יחשדוהו מתקיימת כשאומר כן בפני עשרה נשים]. ולכן מאחר ויש הסוברים שי"ג מידות אינם ממש כדבר שבקדושה, אלא הדין לאומרם בציבור נובע מכך שעיקר התקנה היתה ברבים, נמצא שלצורך אמירת י"ג מידות אין צורך ב"ציבור" אלא ב"רבים", ואם כן הגם שלעשר נשים אין דין "ציבור" לענין אמירת דבר שבקדושה, אולם הן שפיר נחשבות כ"רבים" לענין זה שביכולתן לומר י"ג מידות, עי' בדבריו.

ח. גודל מעלת תפילות י"ג מידות – עי' בהרחבה בקונטרס חננו ועננו (8) מה הן הכוונות הנצרכות באמירת י"ג מידות, ובמה שכתב ליישב את קושיית העולם, הלא רבים אומרים י"ג מידות ולא נענו, ואם כן, מה פשרה של ה'ברית כרותה' לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם – שעיקר הסגולה הוא בקיום ועשיית י"ג המידות.

[*] שיעור זה נכתב על פי ספר רץ כצבי – ירח איתנים (7), מאת צבי רייזמן, לוס אנג'לס, אלול תשס"ז.