נחלקו הראשונים והפוסקים, האם יש מצוה ליישב את ארץ ישראל, או שהפסוקים שנאמרו בתורה בענין ירושת הארץ הם הבטחה ולא חיוב. ועוד נחלקו בדעת הסוברים שיש מצות ישוב א"י מהתורה, האם לאחר חורבן בית המקדש, עומדת המצוה על כנה, או שהחיוב מדרבנן. או שאין כל חיוב.

א. רש"י פירש שבפסוק (1) "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ", מדובר על יעוד והבטחה לעתיד, שבני ישראל ירשו את הארץ. והבין הרמב"ן (1) מדבריו שאין מצוה בישוב א"י.

ומתוך כך חלק הרמב"ן על רש"י ופירש שפסוקים אלו הם המקור למצות עשה "שישבו בארץ וירשו אותה", והוסיף: "ומה שהפליגו רבותינו במסכת כתובות במצות הישיבה בארץ ישראל, ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש [יעו' במשנה ובסוגיא בכתובות (1) קי, ב) – (2) קיא, א) בהרחבה] – בכאן נצטווינו במצוה הזו. כי הכתוב הזה היא מצות עשה, ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים". הרמב"ן חזר על דבריו ביתר תוקף בחיבורו על ספר המצוות (2), וכתב כי הרמב"ם "שכח" למנות במנין מצוותיו את מצות ישוב ארץ ישראל שהיא "מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו, ואפילו בזמן הגלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה".

יש לציין, כי סמוך לעלייתו של הרמב"ן לארץ ישראל, שהה הרמב"ן בראש השנה בעכו ודרש בה [כנראה בשנת ה"א כ"ט] את ה"דרשה לראש השנה" (5), שבה הוסיף והרחיב בענין מעלת ארץ ישראל וקדושתה [דברים שנכתבו גם בפירושו על התורה בפרשת אחרי מות (ויקרא, יח, כה)] שהיא "נחלת ה'", ואינה נתונה תחת שלטון הכוכבים והמזלות. ומחמת קדושתה "ארץ ישראל אינה כשאר הארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה", והיא "מקיאה" את עוברי העבירות היושבים בה. וסיים הרמב"ן: "ולפיכך אמרו בספרי, ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצות, וזה מה שהוציאנו מארצי וטלטלני ממקומי, עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי, נעשתי כעורב על בני, אכזרי על בנותי, להיות בחיק אמי" [ועי"ש בדבריו ובדברי הרשב"א (6) במה שכתבו ביאור דברי הגמ' בכתובות (1) "הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלו-ה"].

ב. ובביאור דעת הרמב"ם כתב המגילת אסתר (1) "ונראה לי כי מה שלא מנה הרב [את ישוב ארץ ישראל כמצוה], הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו    מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד בא המשיח. ומה שאמר [הרמב"ן] עוד, שהחכמים הפליגו בשבח דירת הארץ, זהו דווקא בזמן שבית המקדש קיים, אבל עכשיו אין מצוה לגור בה".

ברם לכאורה דבריו נסתרים מפסקי הרמב"ם שהביא להלכה ולמעשה דינים שיסודם במצות ישוב ארץ ישראל:

• בהלכות שבת (6) הביא הרמב"ם את דברי הגמרא בגיטין (2) שהלוקח בית בארץ ישראל מן הגוי מותר לו לומר לגוי לכתוב לו שטר בשבת, שאמירה לגוי בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה" [ועי' בדברי הריטב"א במסכת ראש השנה (3) שכתב בטעם הלכה זו, מדוע התירו אמירה לנכרי משום מצות ישוב א"י: "שאני ישוב א"י שאינה מצוה לשעה אלא קיימת לעולם, והיא תועלת לכל ישראל, שלא תשקע הארץ הקדושה ביד ערלים"].
• בהלכות סת"ם (6) פסק הרמב"ם את דברי הגמ' במנחות (3) שהשוכר בית בא"י חייב במזוזה מיד משום ישוב א"י.

ומפורש איפוא, כי מצות ישוב א"י תקפה גם בזמנינו [ראה בשו"ת יחוה דעת (13) שכתב כי מחמת כן דחו האחרונים את דברי המגילת אסתר "בשתי ידים"]. וכן עולה גם מדברי מרן השו"ע שפסק בהלכות עבדים (7) ובהלכות שבת (6) גם בזמן הזה דינים שיסודם במצות ישוב ארץ ישראל.

ובביאור דעת הרמב"ם, מדוע לא מנה את ממצות ישוב א"י בספר המצוות, כתב בשו"ת ציץ אליעזר (9) "מפני שכלל לנו הרמב"ם בשורשים שלו, שאין למנות ציוויים הכוללים התורה כולה או מצוות הרבה, ומשום כך לא מנה גם מצות ישוב א"י כמצות עשה, מפני שהיא מצוה שכוללת הרבה מצוות יחד".

ביאור אחר כתב בספר חמשה שיעורים (13) הרב חיים דוייטש, בני ברק תשע"ב) על פי מה שיש לחקור האם קדושת ארץ ישראל נובעת מחמת קדושת המצוות התלויים בה או שיש בה קדושה בעצם בשל בחירתה על ידי הקב"ה להיות מקום מקודש. לדעת הרמב"ן, יש בא"י קדושה בעצם, ולכן יש מצוה בעצם הישיבה בה, ומצוה זו נמנית במנין המצוות. משא"כ לדעת הרמב"ם, אין בישיבה מצוה בפני עצמה אלא יש בישיבה "הכשר מצוה" לקיום המצוות התלויות בארץ, ולכן לא מנאה הרמב"ם כמצוה בפני עצמה בספר המצוות.

ואמנם רבי שלמה בן שמעון דוראן [בנו של התשב"ץ, מגדולי אלג'יר בתקופת הראשונים] כתב בשו"ת הרשב"ש (3) "אפילו למי שאינו מונה את מצות ישוב א"י מצוה דאורייתא [ובפשטות כוונתו לרמב"ם], מ"מ ישיבת הארץ מצוה היא, ואם אינה לדעתם מן התורה, הויא להו מדרבנן, שאם לא כן למה כופין" [כוונתו לדברי הסוגיא בכתובות (2) שאם אחד מבני הזוג רוצה לעלות לא"י, הוא רשאי לכפות את בן הזוג לעלות עמו, אשר נפסק להלכה בשו"ע אבן העזר (6)].

ואילו לדעת רבנו חיים [הכהן], בזמן הזה אין כלל מצוה בישוב ארץ ישראל, כמבואר בתוספות בכתובות (1) על האמור בסוגיא "תנו רבנן, הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה". וכתבו התוספות (ד"ה הוא) "אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים. והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י, כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשים דאין אנו יכולים ליזהר בהם ולעמוד עליהם".

סיכום השיטות: האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים מסאטמר, סיכם במאמר ישוב א"י (10) את השיטות בנדון דידן:

[א] שיטת הרמב"ן שיש מצות ישוב ארץ ישראל בזמן הזה, מהתורה.

[ב] דעת רש"י שאין מצוה בישוב ארץ ישראל, גם בזמן שבית המקדש היה קיים.

[ג] לפי הרשב"ש,  לדעת הרמב"ם בזמן בית המקדש מצות ישוב א"י היתה מהתורה, ובזמן הזה חיוב המצוה מדרבנן. ועי' בדברי האדמו"ר מסאטמר (10) שהביא מדברי הריטב"א והר"מ המובא ברא"ש, שנקטו כשיטה ממוצעת זו.

[ד] דעת רבנו חיים המובא בתוספות בכתובות, שבזמן הזה אין כלל מצוה בישוב ארץ ישראל.

וראה בספר שדות בכסף יקנו (12)-(13) רכישת בתים וקרקעות בא"י, מאת הר"ר אברהם פרי, ירושלם תשע"ב) סיכום שיטות האחרונים הסוברים שמצות ישוב א"י נוהגת בזמן הזה, לעומת הסוברים שמצות ישוב א"י אינה נוהגת בזמן הזה [וראה בדברי הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (13) שמאחר ויש מצוה בישוב א"י בזמן הזה, במידה ודר בא"י והוריו גרים בחו"ל ומבקשים שיצטרף אליהם, לא ישמע בקולם, כיון שאומרים לו לעבור על דברי תורה, ורשאי רק לצאת לחו"ל לראות את הוריו וישוב לאחר מכן לא"י].

האם יש מצוה גם בעליה לא"י, או רק כאשר מתיישב בה • מצות ישוב א"י – חיובית או קיומית 

ג. הריב"ש (3) והרשב"ש (4) נקטו שההליכה לא"י אינה עיקר המצוה, כי אם הישיבה בה. ולכן בהליכה לא"י "כיון שהולך לעשות מצוה, נקרא עוסק במצוה" [לשון הריב"ש (3)], ו"העליה בעצמה אינה מצוה, ולא קניית הבית מצוה עצמה, אלא כולם מכשירי מצוה" [לשון הרשב"ש (4)]. ומתוך כך חידש הרשב"ש להלכה, שאדם שנשבע לעלות לא"י, יכול להישאל על שבועתו כשיש בך צורך [כגון שהתברר לו שיש סכנה בדרכים, או שלא יוכל להתפרנס בא"י] היות ו"אם היתה העליה בעצמה המצוה, אין לו הפרה, אבל כשאמרנו שאין העליה אלא הכשר מצוה, יכול להישאל על שבועתו".

ועוד חידש הרשב"ש, שאם יש דברים המונעים את קיום מצות ישוב א"י, כגון שאשתו לא רוצה לעלות ויצטרך לגרשה, או שיש לו מחיה בחו"ל ובא"י לא ימצא פרנסה ויזדקק לבריות, או שלא יוכל ללמוד תורה בא"י כראוי, וכל שכן אם יש סכנת דרכים בעליה לא"י – אינו מחוייב לעלות, וסיים: "וכל אלו הדברים או מקצתם, מנעו הרבה גדולים לעלות". דברי הרשב"ש הובאו להלכה בשו"ע (6) אבן העזר סי' עה סע' ה).

וכן מבואר בדברי תרומת הדשן (3) שכתב שבוודאי יש שבח ומעלה בישיבת א"י, אולם מאחר ולעיתים יש חשש שבא"י יטרד מקיום המצוות, לכן "כל איש [הרוצה לעלות מחו"ל לא"י] ישער בעצמו בהשגת גופו וממונו, באיזה דרך יוכל לעמוד ביראת ה' ובשימור מצוותיו".

ובשו"ת אגרות משה (8) נקט להלכה ש"רוב הפוסקים סברי שיש מצוה [בישוב א"י, בזמן הזה], אבל פשוט שאין בזמן הזה מצוה חיובית שעל הגוף, דאם כן היה ממילא נמצא שאסור לדור בחו"ל משום שעובר על עשה כמי שלא ילבש בגד של ד' כנפות בלא ציצית, שיש איסור ללבוש כדי שלא יעבור על עשה דציצית. אלא כשדר בה מקיים מצוה".

• • •

חובת העליה וההתנחלות בארץ ישראל בדורינו

ד. ראה בדברי הראי"ה קוק (8) בנדון קיום מצות ישוב א"י כאשר מתיישבים בארץ אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, ובדברי הציץ אליעזר (9) אודות החיוב המכופל של היחיד לעלות לא"י מאז קום מדינת ישראל. ובמה שכתב כנגדם האדמו"ר מסאטמר במאמריו (10)-(11), שיש סכנה לגור בא"י במידה ולא מקיימים בה את התורה כראוי, ועי"ש בדבריו (אות י) שמקיימים מצות ישוב א"י ע"י תמיכה כספית במתיישבים בה, ובמש"כ (אות יא) שלקנות בית או שדה בא"י היא מצוה יותר גדולה מהעליה לא"י.

"כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (כתובות קיא, א)