א. במסכת שבת (1) "אמר אביי, תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה, עבידנא יומא טבא לרבנן". ופירש רש"י: "דשלים מסכתיה, שגרסה. עבידנא יומא בא לרבנן, לתלמידים, ראש ישיבה היה". ומכאן המקור לערוך סעודה בשעת סיום מסכת.  מקור נוסף לסעודת סיום מבואר בדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (1) שיום ט"ו באב נחשב יום טוב, בגלל סיום מצות כריתת העצים לצורך המערכה. וכתב הנימוקי יוסף (1) "ומפני שבאותו יום היו משלימים ומסיימים המצוה היו עושים שמחה גדולה". ובהמשך דבריו הוסיף, כי כתב את דבריו לתועלת "שהוא מנהג לשמוח בענין מצוה עד שכשהשלימה עושים שמחה ומשתה ויום טוב".

על פי המקורות הנ"ל כתב הרמ"א (3) יו"ד סי' רמו סע' כו) "כשמסיים מסכתא מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה". ובמוסגר ציינו למקורות: "נימוקי יוסף פרק יש נוחלין ומימרא דאביי פרק כל כתבי". וכוונתו לומר, שכל אחד מהמקורות משלים את השני, כי מדברי אביי עדיין לא ידענו מדוע סיום מסכת הוא סיבה לשמחה עד כדי כך שהסעודה הנערכת בעקבותיו היא סעודת מצוה. לכן הביא הרמ"א מדברי הנימוקי יוסף שבכל גמר מצוה שעשייתה מתמשכת יש לשמוח משהגיע לסיומה, ומכאן שיש לשמוח בסיום מסכת. אמנם עדיין לא ידענו שיש לעשות שמחה זו דווקא בסעודה, שהלא בט"ו באב אין חיוב לעשות סעודה. ומשום כך הביא הרמ"א למקור ממסכת שבת שאביי היה עושה "יומא טבא" לרבנן, ומשמע שהיה זה בסעודה.

מקור נוסף למנהג מובא בדברי הבית יוסף (4) ממדרש שיר השירים "ויעש [שלמה] משתה לכל עבדיו, אמר רבי יצחק מכאן שעושים סעודה לגמרה של תורה", וע"פ מדרש זה נהגו לעשות "משתה ושמחה ויום טוב לסיומה של תורה ולהתחלתה" [לשון הטור (4) או"ח סי' תרסט] כמנהגינו בשמחת תורה.

אמנם בדברי הגמרא והרמ"א רב הסתום על הנגלה, ולא נתבררו פרטי סעודת סיום, כגון על אלו סיומים נחשבת הסעודה לסעודת מצוה [מדברי הטור לכאורה נראה שגם על סעודה על סיום תורה שבכתב נחשבת כסעודת מצוה, וכן נקט לדינא באגרות משה (6)], והאם הסעודה נחשבת כסעודת מצוה רק למסיים המסכת או גם לכל המשתתפים בה, וצ"ב.

ב.  הראשון שהניח גדרים בדיני סעודת מצות היה מהר"ם מינץ (1) נפטר סמוך לשנת רל"ב) שכתב בתחילת דבריו: "וכשבאו לסוף המסכתא, ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר, יומא דראוי לתקן סעודה נאה לכבוד התורה ותלמידיהון, ואז ראוי לקבץ כל הקהל כשבא הרב לסיים". ומבואר בדבריו שאין חיוב לעשות את סעודת המצוה מייד עם סיום הלימוד, אלא יכול לשייר מלימוד מעט ולהמתין עד שעת כושר המתאימה לעריכת סעודת המצוה לכבודה של תורה, ועי' בש"ך (4) יו"ד סי' רמו ס"ק כז) שהביא את דבריו.

ועוד כתב המהר"ם מינץ, כי "אפילו אָבֶל תוך י"ב חדש על אביו ואמו יכול לסעוד שמה".

אחריו באו המהרש"ל [מגדולי רבני פולין, נפטר בשנת של"ד] בספרו ים של שלמה (2), ורבי יאיר בכרך [מגדולי אחרוני אשכנז, נפטר תס"ב] בשו"ת חוות יאיר (3), והרחיבו בביאור גדרי  סעודת מצוה בכלל, ודין סעודת סיום מסכת בפרט.

המהרש"ל (2) קבע ש"כל סעודה שאדם עושה שלא כדרך מרעות ושמחה, אלא כדי ליתן שבח למקום או לפרסם המצוה, או לפרסם הנס, קרוי סעודת מצוה". ולאור הגדרה זו יוצא כי סעודת פדיון הבן, וכן הסעודות בימי חנוכה, וסעודת סיום מסכת, וסעודת בר מצוה – הן סעודות מצוה [אבל סעודת חנוכת הבית אינה נחשבת סעודת מצוה, אלא אם כן עשה סעודה שאמרו בה דברי תורה ודרשו מעין המאורע]. המהרש"ל חידש מסברא שניתן לברך בסעודת סיום מסכת ברכת "שהשמחה במעונו", היות ו"אין לך שמחה יותר לפני הקב"ה אלא ד' אמות של הלכה". וכתב: "וכן הוריתי פעם הלכה למעשה, ונתבלבל השמחה במהומות גדולות על ידי סיבות קשות, ותליתי הסרחון בי שעברתי על דברי רבותי שלא שמעו מעולם דבר זה".

עוד למד המהרש"ל [בדבריו שנדפסו בסוף פרק מרובה ב"דין הסיום"] מהגמרא במסכת שבת (1) "דאפילו מי שלא סיים מסכתא זו, מצוה רבה שישמח עם המסיים. דהא אביי, אע"ג דהוא גופא לא סיים, אפילו הכי עביד יומא טבא לרבנן" [וראה בדברי הגר"א המובאים בספר קול אליהו (13) רמז באותיות סיו"ם שהלומד בפועל שוה למי שמשתתף בסיום].

החוות יאיר (3) הביא את דברי המהרש"ל הנ"ל (2) ודן בדבריו, והוסיף שאם נאמר שבסעודת אירוסין וחנוכת הבית נחשבות סעודת מצוה מאחר ודורשים בהם בדברי תורה, ועל ידי כך נעשה סעודת מצוה "לפי זה נפל סעודת הרשות בבירא, דמסתמא יש בסעודה איזה יודעי ספר". וכוונתו להקשות, שאם כל סעודה שמסבים בה תלמידי חכמים ומשוחחים בדברי תורה נחשבת סעודת מצוה, הרי שלא נוכל למצוא "סעודת רשות", דהיינו סעודה שאינה נחשבת כסעודת מצוה. ומתוך כך כתב, כי "סעודת הסיום נקרא סעודת מצוה מצד שמחת הסיום, לא מצד שת"ח מסובים יחד, אבל הדרוש שבסעודה ודאי מספיק, כי כל המסובין הם ת"ח או המוניים מקשיבים לקול הדורש".

בסיום דבריו סיכם החוות יאיר: "זה הכלל, שבלשון בני אדם לא נכלל במלת 'סעודה' רק כשמזמנים שם קרואים, ולא נקרא סעודת מצוה אלא כשאסיפות בני אדם הוא בשביל המצוה, או היתר הדרוש, שכבר יצא מפי הקדמונים, מפני שהדרוש בא מחמת הסעודה, וכל המסובים בני הסעודה מקשיבים לקול הדורש, שכך ראוי להיות, דלא כמנהג מקולקל של ההמוניים. מה שאין כן מה ששם קצת ת"ח שיש ביניהם דברי תורה אינו מספיק, כמ"ש לעיל" [ויעו' בדבריו האם סעודת 'שלום זכר', 'שלישי למילה' והכנסת ספרת תורה – נחשבות כסעודות מצוה].

חידוש נוסף מבואר בדברי החות יאיר, כי ניתן לערוך את סעודת הסיום גם ב"יום של אחריו כנהוג, שהרי שלמה המלך עשה משתה ז' ימים, ואפשר שגם אחר אחריו".

• • •

ג. על פי הנ"ל נבוא לדברי הפוסקים במה שדנו בהלכתא רבתא דסעודת סיום מסכתא.

והנה בהלכות פסח (4) מובא במשנ"ב המנהג להקל לבכורים לאכול בסעודת מצוה להיפטר מחיובם להתענות בערב פסח. ובהלכות תשעה באב פסק הרמ"א (5) שבסעודת סיום מסכת "אוכלים בשר ושותים יין כל השייכים לסעודה". ומעתה יש לדון אלו סיומים נחשבים לסעודת מצוה [ונפק"מ לפטור בכורים מתענית ולאכילת בשר בתשעת הימים].

באגרות משה (6) כתב שסעודת סיום על לימוד חומש בעיון נחשבת כסעודת מצוה. ובשו"ת משנה הלכות (6) כתב שעל כל סיום לימוד ספר בעיון עושים סעודת סיום "ונוהגים העולם לעשות סיום בגמר שו"ע או"ח או יו"ד, ואפילו לפעמים רק כשגומרים הלכות שבת וכיו"ב". ובשו"ת בצל החכמה (7) כתב שרק סיום על סדר משניות נחשב כסעודת מצוה, ולא על מסכת אחת, היות ואין בזה שמחה כל כך גדולה. ועי' בדברי הגר"ח קנייבסקי (8) בנדון זה.

סיכום – במאמרו של הרב פלשניצקי (10) ובפסקי תשובות (7) אות לז).

• להקדים או לאחר את הלימוד על מנת לערוך סיום במועד שחפץ בו – המשנ"ב (5) ס"ק עג) כתב בהלכות תשעה באב: "ומכל מקום אם לא נזדמן בלימודו הסיום לא ימהר או יאחר בשביל זה. וגם אם לא היה עושה סעודה בשאר הימים אפשר שלא יעשנה גם עתה. אכן אם נזדמן כראוי, מותרים לאכול אף אותם שלא למדו עמהם אם היו הולכים ובאים גם בזמן אחר משום ריעות". וראה בדברי החיי אדם (5) וערוך השלחן (5) במש"כ למי מותר לאכול בשר בסעודה, ובסיכום הדינים בפסקי תשובות (7) אות לח).
• דיני פטור בכורים מתענית בערב פסח בהשתתפותם בסיום מסכת – יעו' במשנה ברורה (4) סי' תע ס"ק י) שנהגו העולם להקל. אמנם בספר רץ כצבי (8) הביא מדברי האחרונים שהחמירו בזה, ובטעם מנהג העולם להקל נתבאר דהוא משום שעיקר התענית אינו אלא מנהג ולא חובה. ובשו"ת תשובות והנהגות (6) כתב כי צריך להקפיד לאכול מסעודת הסיום כשיעור ככותבת כדי להיפטר מהתענית. וראה סיכום הדינים במאמרו של הרב פלשניצקי (11) סע' מז-נג) ובמש"כ בנדון מי שלא היה בסיום והגיע רק לסעודה, והשומע סיום בטלפון.
• השתתפות חתן בסעודת סיום מסכת ביום חופתו ופטור נשים מתענית ע"י סיום – רץ כצבי (9).
• פטור מתענית בערב ראש השנה ע"י השתתפות בסיום – רץ כצבי (9) ובמאמרו של הרב פלשניצקי (11) סע' נד).
• אמירת וידוי ותחנון ביום הסיום – ראה במאמרו של הרב אפרים פישל שטיין (12).
• השתתפות אָבֶל בסעודת סיום – כאמור לעיל, המהר"ם מינץ (1) המובא בש"ך (4) יו"ד סי' רמו ס"ק כז) כתב שמותר לאבל בתוך י"ב חודש לסעוד בסעודת סיום מסכת, וכתב בש"ך שביום היארצייט שנהגו להתענות, אסור לאכול ביום מסכתא. ודייק רעק"א, שבלילה הקודם מותר. וראה סיכום ההלכות במאמרו של הרב דינין (13).
• סיום מסכת בערב שבת, בשבת וביום טוב – יעו' בביאור הלכה (5) או"ח סי' רמט) ובמאמרו של הרב בן שמעון (12) במש"כ שסעודת סיום נקראת סעודת מצוה בלא שמחה, ולכן נקט שרשאי לעשותה בשבת וביו"ט, ומותר לאבל להשתתף בה. וראה בדברי הרב פלשניצקי (10) סע' נה-נו).
• סעודה אחת על סיום שתי מסכתות [אין עושין מצוות חבילות חבילות] – במאמרו של הרב פלשניצקי (10) סע' כ).

[*] השיעור נערך על פי מאמרים שראו אור בקובץ אורייתא (כרך כ) בענייני סיום מסכת, בעריכת הרב עמיהוד לוין, נתניה תשס"ו.