פרשת נשא

הבריאה הבריות ותפקידם

 סוד מי הסוטה – נקמת המים והעפר בסוטה בגלל שבחטאה גרמה להם רעה

א. בעיון בפרשת הסוטה (1א) עמד האור החיים הקדוש (1ב) על שאלות ודיוקים רבים:

[א] מדוע נקראה מנחת הסוטה בשם "מנחת זכרון מזכרת עון – למה הוצרך לזכרון, ומה גם שהמעשה אינו רחוק להצריך זכרון. [ב] גם למה יתייחס למנחת שעורים שהיא מזכרת עון, והלא רואה אני שהוא קרבן מנחה חדשה לישראל ממחרת הפסח". [ג] צריך לדעת הכוונה במעשה זה של מים קדושים, מה מעשיהם של מים, ולמה נקראו קדושים. [ד] מדוע היו צריכים להשקותה במים שלתוכם נמחקה מגילת הסוטה [ה] מדוע היו צריכים לקחת את העפר דווקא מהמקדש, וליתנו לתך הכלי לאחר שהיו בן המים, וסדר זה מעכב. [ו] מדוע נקראו המים "מרים".

בביאור הדברים, נתפרש סוד פעולתם המופלאה של מי הסוטה שביררו האם האשה נטמאה, או לא, המושתת על היסודות הבאים:

• תכלית הבריאה להדבק בבורא – "כל נברא והווה תכסוף ותכל תאותו להדבק אל האלקים חיים ברוך הוא, והרגש תיאבון זה ישנו גם בבלתי נוע, כל אחד כפי שיעור הרוחניות אשר הטביע בו הבורא, כפי מה שצריך לקיומו, ולתת שבח לבורא כאומרו (משלי טז, ד) כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ".
• "המים הבוכים" – "טעם שנקראו מים בוכים (ב"ר ה, ד) לצד שה' פלג המים חציים למעלה וחציים נשארו למטה מתחת ליבשה. המים שנשארו למטה הם בוכים ומתאנחים, על שלא זכו להתקרב לאלקים חיים בחצי העליון, כי הוא זה כוסף הנבראים יחד ותקוותם". ומבואר בהמשך דבריו, כי "זולת החטאים אשר יסובבו, תהיה דירת אלקים חיים בתחתונים, ובזה ומחה ה' דמעת המים הבוכים, ויוסר חרפת הארץ, וישמחו המים ותגל הארץ אשר אררה ה' ורחק ממנה דוד עולם והנה עתה עת דודים".

עוד ביאר האור החיים הקדוש, כי בהשקאת מי הסוטה יש צורך לקחת מים מבית המקדש "אשר שם חונה האלקים, כי למקום ההוא יקרא ארץ העליונה, לצד ששכנה שם שכינה, ואינה בכלל ארור אשר אררה ה'". כמו כן "צוה לקחת מן העפר המקדש דווקא, לצד שהוא קרוב לקדוש ועליון ברוך הוא, לצד היותם יותר קרובים ומרגישים בהשראת שכינה בהם, מה שהרגש זה אינו בעפר שהוא חוץ למקדש, כי לא טעם טעם זה עד הנה, לעשות את אשר חפץ ה' עשות". כמו כן "צוה ה' לכתוב פרשת סוטה באזכרות שבה, ומוחקים כל הכתב במים ובעפר ההוא, והטעם לתת כח בהם לעשות מעשה אשר יחפצו עשות".

על פי יסודות אלו, ביאר האור החיים הקדוש כי סוד פעולתם של המים והעפר שהשקו בהם את הסוטה היה ה"נקמה" שעשו בסוטה, בגלל שבחטאיה גרמה להם רעה, שלא זכו להתקרב לבוראם – תכליתם של כל הנבראים: "בבוא המים במעי האשה במיחוי השם בתוכו, אם האשה טמאה הנה השם ההוא, על ידי המנחה שמזכרת עוון יזכור עוון הקודם, וירגישו המים ובזה יהיו מרים, כי יזכרו יגונם ובכיתם וה' מחה את דמעתם, והנה האשה הטמאה תסובב מרתם ובאו בה המים המרים למרים יחתכו מעיה, ויעשו בה נקמה, כי זאת האשה הגורמת בכיתם, ובכח השם הנתון בהם ינקמו נקמתם ממנה", יעויין היטב בכל דבריו.

תשוקת כל חלקי הבריאה – להכיר את יוצרם כפי השגתם

ב. בדברי האור החיים הקדוש דלעיל (1ב), נתבאר כי תאוות כל הנבראים ותשוקתם היא להידבק בבוראם, כל אחד כפי שיעור הרוחניות אשר הטביע בו הבורא. ענין זה הוא הטעם שהעולם נברא בצורת כדור, כמבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת בראשית (2) "שאין תשוקה בעולם עריבה וחביבה ונחמדה ונאהבת ונתאבת ומקוות לנבראים, ובפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלקות, כהדבקות באורו יתברך, ואליו יכספו כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך תצא נפשם לחזות בנועם ה'".

ותשוקה זו נמצאת בכל חלקי הבריאה: "כי כל אשר ברא ה' בעולמו, יצר בו ה' בחינת ההשכלה וההבחנה כפי בחינתו. בעלי חיים מדברים ובלתי מדברים וצומח ודומם, יש לכל אחד כח מההשכלה להכיר יוצרו כפי השגתו".

מכוחה של תשוקה זו הבוערת בקרבם של כל הנבראים, יובן המבנה הכדורי של העולם, בכדי להשוות את חלקי התשוקה של כל הנבראים: "בין מצד מה שאליו הוא האור הנעים, כי אינו קרוב לחלק מהסובב יותר מחברו שבזה יגדל חלק מהעולם בכח התעצמותו יותר מחלק אחר, אלא הכל בהשוואה, וכל חוט השערה מכל חלקי הסובב של העולם יתעצם להתקרב ומושך לצד הפונה אליו, ובאמצעות התעצמות הנמשך מכל סביבות כדוריות העולם נמצא העולם עומד וקיים, וכל חלק מעמיד את חברו באמצעות האמור ונמצא כל העולם תקוע ביתדות ומסמרי חשק הבורא לצד כלות ונטות רוחניות שבו להתקרב להנערב יתעלה שמו" [ראה ביאור הדברים במאורי אור החיים שם].

שיחת הנבראים העליונים והתחתונים – לשבח את יוצרם

ג. מכלל תשוקתם של הנבראים ותכליתם להידבק בבוראם, הוא בחינת הדיבור והשירה שהם משבחים ליוצרם, בסוד דברי הכתוב (משלי טז, ד) "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ". ופירש רש"י שם: "הכל עשה בשביל קילוסו".

וכפי שביאר האור החיים הקדוש (3ב) שיש ללמוד משיחת האשה עם הנחש, ומשיחת בעלי החיים, הצומח והדומם, המבוארת בברייתא של "פרק שירה", כדבריו: "וַיֹּאמֶר [הנחש] אֶל הָאִשָּׁה, פירוש בצפצוף אשר ידברו בו הבעלי חיים בלתי מדברים, ואז היו מכירים כל צפצופי וכו' ואפילו שיחת הדומם. כי כל מה שברא ה' יש לו כפי בחינתו דיבור, לטעם אשר ישבח את קונו, כאומרו כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ. וצא ולמד מפרקי שירה, ומצאנו לגדולי ישראל שהיו מכירים בכל צפצוף ושיחה כאומרם ז"ל (סוכה כח, א) אמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי עליו השלום וכו' [שידע שיחת מלאכי השרת וכן שיחת הדקלים], ומכל שכן אדם הראשון יציר כפיו יתברך".

כיוצא בזה מבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת קרח (3ג), שלבורא יתברך יש חפץ ב"שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה, ולמעלה ממנו שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים. למעלה מהם השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה, אשר הם תוך הבשר, והוא מונעם מהכיר ה', והם מתעצמים לאהוב ה', ולשבחו ולהודות למאמרו, זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל".

וראה גם בדברי האור החיים הקדוש בפרשת בשלח (3ד) על שירתם של מלאכי השרת.

תכלית הבריאה והנבראים – השיר והשבח לבוראם

ד. יסודות הדברים שנתבארו לעיל מפורשים בלשונות הכתובים ודברי חז"ל, כמאמר המשנה במסכת אבות (4א) "כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, ז), כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וְאוֹמֵר (שמות טו, יח) ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".

במדרש תהלים (4ב) הובא: "אמר ישעיהו (ישעיה מג, ז) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, לא ברא הקב"ה את האדם אלא לכבודו. וכן הוא אומר (משלי טז, ד) כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ וגו'. בראן להיות מקלסין, וקלסוהו. שנאמר (תהלים יט, ב) השמים מספרים וגו'. וכשם שהשמים וכל אשר בהם מקלסין אותו, כך הארץ וכל אשר בה מקלסין אותו. שנאמר, הללו את ה' מן הארץ. הכל מקלסין את המלך".

לפי זה ביאר רבנו בחיי (4ג) ביאר את האמור בבריאת העולם "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ", וזה לשונו: "היה ראוי לומר וכל עצי השדה, אבל אמר שיח מלשון לשוח בשדה, שדרשוהו חז"ל (ברכות כו, ב) לשון תפילה. ובא לרמוז כי כל האילנות והצמחים משבחין ומקלסין להקב"ה, כענין שדרשו חז"ל בפסוק יתרועעו אף ישירו (תהלים סה, יד) שהשבלים אומרים שירה (ראש השנה ח, א) ושירתן זהו קילוסן. כי רצה הקב"ה להיות קילוסו עולה מכל המינים ואפילו מבעלי נפש הצומחת".

להשלמת היריעה, ראה בפרק שירה עם פירוש אור החיים המבואר (4ד)-(5א).

יששכר וזבולון – השותפות בין עמלי התורה והתומכים בהם

ה. ממוצא הדברים שנתבארו, כי תפקיד כל הנבראים להתדבק בבוראם "כל אחד כפי שיעור הרוחניות אשר הטביע בו הבורא" [לשון האור החיים הקדוש, לעיל 1ב] – נבוא ללבן את יסוד השותפות בין יששכר וזבולון, המושתתת על תפקידם של תומכי התורה להידבק בבוראם, באמצעות כספם, המאפשר ומקיים את לימוד התורה.

בפרשת ויחי (5ב) מפורשת ברכת יעקב אבינו לבניו יששכר וזבולון: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן, יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם". רש"י על אתר, הביא את דברי חז"ל אודות השותפות בין יששכר וזבולון: "זבולון לחוף ימים, על חוף ימים תהיה ארצו, והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות במקום הנמל שאניות מביאות שם פרקמטיא. שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה, הוא שאמר משה (5ג) שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ, זבולון יוצא בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה באהלים".

בפרשת וזאת הברכה (5ג) פירש רש"י: "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ, זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר ע"י זבולון היתה". וכן מפורש בדברי המדרש (5ד), ובמשנה הראשונה במסכת זבחים (5ה) בשמו של "שמעון אחי עזריה", כדברי רש"י שם: "על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צורכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה, והתנו ביניהן שיהא חלק לעזריה בשכר תלמודו של שמעון כדאמרינן בסוטה (כא, ב) אם יתן איש את כל הון ביתו, לא כשמעון אחי עזריה, לפיכך נקרא על שמו שלמד על ידו".

ומצאנו בדברי האור החיים הקדוש (6א) שהטעים את שמחתו של זבולון, ואף "שבענייני עולם הזה בכללות אין לשמוח בהם, דכתיב (קהלת ב, ב) ולשמחה מה זה עושה, אמר הנביא שזבולון ישנו בשמחה, הגם ביציאתו מבית המדרש לסחורה, והטעם כדי שיתקיים יששכר באהלו כאומרו ויששכר באהליך". ובהמשך דבריו שם: "עוד ירצה, לפי שאין אדם יודע ביציאתו לסחורה אם יצליח אם לא עד שיחזור מוצלח, לזה אמר לזבולון שמח מעת יציאתך, כי בודאי שתצליח. והטעם, כיון שיששכר באהליך שליח מצוה אתה לזון לומדי תורה".

מחמת שותפות זו, הוקדם קרבנו של זבולון לקרבנו של ראובן הבכור, כדברי האור החיים הקדוש (6ב) "בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשׂכָר, הקדים שבט יששכר לצד היותו בן תורה , הורם שבטו וקדם לראובן הבכור. ולא זו בלבד אלא גם זבולון המחזיק בידו ללמוד, דכתיב לג יח) שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ, ישב בצלו וקדם לראובן". עוד פירש האור החיים הקדוש בפרשת נשא (6ג) את שמו של נשיא שבט זבולון "אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן", שנקרא כן "לצד שהוא דבר המעמיד ליששכר ללמוד תורה יקרא אב, וכמו שמצינו שהקדימו משה ליששכר דכתיב (דברים לג, יח) שמח זבולן וגו' ויששכר וגו'. והוא מאמר אֱלִיאָב, פירוש לי יתיחס לקרות אב, הגם שהוא חֵלֹן, פירוש חולין, שאינו בן תורה ועוסק בפרקמטיא חולין עולם הזה, אף על פי כן דין אבא למלכא".

השותפות בין יששכר וזבולון נרמזה גם בשמותיהם של בני זבולון בפרשת פנחס, כדברי האור החיים הקדוש (7א) "רמז הכתוב מעשיהם והמושג ממנו, סֶרֶד כמו סדר, וכן דרך הכתוב לקרות לכבש כשב, והכוונה בזה שהיה מסדר לפני יששכר כל הצריך לו למזונותיו. ואֵלוֹן לשון חוזק, ורמז על דרך אומרו (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, ואמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה כה, א) ללומדיה לא נאמר וכו', ולזה לפי שזבולון היה "מחזיק ביד לומדי תורה" יחס לו מדה זו, והוא אומרו לְאֵלוֹן".

קיום מצות הדבקות בהשי"ת בשלימות – באמצעות התורה

ו. בביאור מקור חיוב החזקת התורה, יש לומר, כי קיומה של מצות הדבקות בורא הוא החיבור לתורה בפרנסת תלמידי החכמים. וכפי שביאר בספר יששכר וזבולון (7) שתומכי התורה המחזיקים ומסייעים בידי תלמידי החכמים לשקוד על התורה ועל העבודה, מתחברים אליהם, ועל ידי כך זוכים להידבק בהם, ובשכינה הקדושה.

וראה בהרחבה בספר אסופת מערכות (8), היאך זוכה התמכין דאורייתא לשבת "בצל החכמה", ולהתענג בעולם העליון בשמחת התורה, הגם שלא יגע בה בעולם הזה, היות "שכל התורה כולה חבויה למעשה במעמקי גנזיו של כל איש מישראל, ואם כן בעלמא דאתי, יזכו מן שמיא את תומכי התורה בזכות נקודת החיבור שלהם לתורה, שהאור הפנימי שלהם יחשף, ויזכה אותם לישב בשותפות מלאה ובקרבה מוחלטת בצל החכמה".

בשותפות יששכר וזבולון "בשקל הקודש" כל אחד מקבל את מלוא השכר

ז. כאשר שותפות האמת של יששכר וזבולון נעשית כהלכה, וכל אחד ממלא את תפקידו נאמנה, לא יפלא כי שכרם מושלם, ואין הם חולקים בו "מחצית" אלא ביד כל אחד מהם "שקל הקודש שלם", כמתבאר בשיטתו של האור החיים הקדוש בפרשת כי תשא (9א) כי התיקון "למי שאינו בן תורה", לתת כופר נפשו, הוא במתן "מחצית השקל" כיששכר וזבולון". ושכרם מרומז בלשון הכתוב "מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, על דרך אומרם ז"ל (בכורות ה, א) שקל הקודש כפול היה, ובא להודיע כי מה שיטול מהקודש בעד מחצית כספו, לא שיתנכה מחלק הלומד ונמצא כל אחד אין בידו אלא מחצית שכר, לא כן הוא כי שקל הקודש כפול היה, ונמצא כל אחד בידו שקל שלם". כלומר, כאשר מחלקים את השקל הכפול לשני חלקים, נמצא שכל מחצית הוא שקל שלם בפני עצמו. וכך גם שכר התורה כפול הוא, וכשמתחלקים בו הלומד והמחזיק בידו, נמצא שיש בכל אחד מהם שכר שלם".

וראה עוד בנדון השותפים יששכר וזבולון – האם זבולון גורע משכרו של יששכר, בדברי מו"ר רבי דוד כהן, ראש ישיבת חברון, בספר משכיל לדוד (9ב)-(10).