תופעה נפוצה, שאדם חש בראשו לאחר שתיית ד' כוסות בליל הסדר או בשעת הלימוד בליל שבועות, וברצונו ליטול תרופה להקלת הכאב. מאחר ובשבת יש בדבר זה איסור, כפי שיבואר להלן – השאלה היא, האם גם ביום טוב יש איסור ליטול תרופות להקלת מיחושים, או לא.
א. במסכת שבת (1) מבואר שאסור לעסוק ברפואה בשבת "גזירה משום שחיקת סממנים". כלומר, אם נתיר לאדם לאדם לעסוק ברפואתו בשבת, הוא עלול להכין תרופות על ידי שחיקת צמחים ושאר סממנים, ויעבור על איסור דאורייתא של טוחן [עי' ברש"י בסוגיא, ובליקוטי רש"י הנדפס על גליון הש"ס].
וכן נפסק להלכה בשו"ע בהלכות שבת (1) "מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה, ואפילו על ידי אינו יהודי, גזירה משום שחיקת סממנים". וכתב המשנה ברורה (1) "גזירה משום שחיקת סממנים, היינו אפילו דברים שאין בהם משום מלאכה גם כן אסור". לפיכך, אדם החש בכאב ראש בשבת, אינו רשאי ליטול כדור להקלת הכאב – ראה בספר שמירת שבת כהלכתה (1) את פסקי ההלכה בדינים אלו בשבת.
ב. דיני חולה בשבת, מפורשים בהרחבה בסוגיות הגמרא ובדברי הפוסקים [עי' בטור ושו"ע או"ח סי' שכח]. אך דיני חולה ביו"ט לא נתפרשו ברי"ף, ברמב"ם בטור ובשו"ע. וצ"ע האם יש הבדל בין דין רפואה בשבת לרפואה ביו"ט.
והנה, ידועים לכל דברי המשנה בביצה (2) "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד". והשאלה היא, האם נטילת תרופות היא בגדר "אוכל נפש" שהותר ביו"ט לעשות מלאכות להכנתו.
ובגמרא במסכת ביצה (2) שאל רב אשי את אמימר "מהו לכחול את העין ביו"ט" – דהיינו לשים בה כחול לרפואה, כאשר חש קצת בעינו וכל גופו בריא [ואין חשש סכנה לעין], ואמימר השיב לו שהדבר אסור, וביום טוב שני מותר. וכן נפסק בשו"ע בהלכות יום טוב (2). וביאר המשנה ברורה את טעם החילוק בין יו"ט ראשון ליו"ט שני, כי "מיני הנאת הגוף לא החמירו בו ביו"ט שני בשבות דרבנן".
על כל פנים מפורש בדברי המשנ"ב שהחש בעינו קצת וכל גופו בריא "בכגון זה בשבת ויום טוב אסור לעשות שום רפואה על ידי עצמו אפילו בשינוי". אמנם כבר העיר בזה האדמו"ר השפת אמת מגור שדן בענין רפואה ביו"ט עם האדמו"ר מסוכטשוב בעל האבני נזר (4) כי "בגמרא לא מצינו במפורש רק למכחל עינא שהוא איסור שבות מצד עצמו זולת עצם הרפואה [כמבואר במשנ"ב סי' שכח ס"ק נה – "שהוא ככותב". ודבר זה אסור ביו"ט כבשבת]. אבל שיהיה איסור ביו"ט מחמת הרפואה [באופן שאין סרך איסור זולת עצם עשיית הדבר לרפואה], לא נתפרש".
ג. בתוספתא במועד קטן (3) נאמר: "שותין מי זבלין ומי דקלין וכוס עיקרין במועד", והיינו לצורך רפואה. ודין זה נפסק בשו"ע בהלכות חול המועד (3) "כל רפואה מותר בחול המועד". ודייק המג"א (שם ס"ק ב) מדברי השו"ע: "משמע דביום טוב אסור לשתות". והפמ"ג (אשל אברהם שם) הוסיף בביאור דבריו "ביום טוב אסור כשבת משום שחיקת סממנים, אבל בחול המועד אף מלאכה גמורה ממש מותר לרפואה דהוה צורך המועד".
ומפורש בדברי המג"א והפמ"ג, שדיני רפואה ביום טוב שווים לדיני רפואה בשבת, וגזירת חכמים לאסור לחולה שאין בו סכנה לעסוק ברפואה "משום שחיקת סממנים", נאמרה ביום טוב כבשבת. וכן פסק המשנה ברורה (3). והחיי אדם (3) כתב: "כל דיני הרפואה ביום טוב דינו כמו בשבת". הרי לנו חבל פוסקים הסוברים שדיני רפואה ביום טוב שווים לדיני רפואה בשבת, וגם ביו"ט אסור לעסוק ברפואה "משום שחיקת סממנים".
ד. אולם דבריהם צריכים עיון, מדוע אסור לעסוק ברפואה ביום טוב "גזירה משום שחיקת סממנים". גזירה זו מובנת בשבת שבה אסורה מלאכת טוחן מהתורה, וגזרו חכמים לאסור רפואה מהחשש שישחק סממנים, אך נשאלת השאלה מנין לנו לומר שכך הדין גם ביום טוב. דהנה בהלכות יום טוב כתב השו"ע (3) אלו מלאכות מותר לעשותן ביום טוב, ואלו נאסר לעשותן, ומלאכת טחינה אסורה ביום טוב, אף אם נעשית לצורך אוכל נפש. ומשמע שאיסור זה הוא מדרבנן, כלשון השו"ע "אסרום חכמים" [ואמנם במשנה ברורה (שם ס"ק יג) הביא שנחלקו הפוסקים בדין זה]. ומעתה יש לשאול לדעת הפוסקים שאיסור טחינה ביו"ט הוא גזירה מדרבנן [שלא יהיה טרוד במלאכתו כל היום ויתבטל משמחת יום טוב] – מדוע נאסרה רפואה ביום טוב "גזירה משום שחיקת סממנים", והרי זו "גזירה לגזירה", וכלל נקוט בידינו שאין גוזרים גזירה לגזירה [שבת יא, ב; ועוד].
עוד יש להקשות מפסק השו"ע בהלכות יום טוב (4) "דכין את התבלין כדרכן, שאם ידוך אותם מבעוד יום יפיג טעמן" [ועי' במשנה ברורה (ס"ק א) טעם הדבר]. ואם כן תמוה מדוע נאסרה רפואה ביו"ט "גזירה משום שחיקת סממנים", שהרי שחיקת סממנים להכנת תרופה דומה לדיכת תבלין המותרת ביום טוב [שאלה זו נשאל המהרש"ם מברעז'אן בספר שו"ע דעת תורה (5); או"ח סי' תקלד סע' ב), עי"ש מה שהשיב].
ה. עוד יש לדון באיסור רפואה ביום טוב, מדברי הגמרא במסכת כתובות (4) "מתוך שהותרה הבערה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך" [ופירשו התוספות (שם ד"ה מתוך) "לצורך אוכל נפש, הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש, ובלבד שיהא צורך הנאת היום או צורך קיום מצוה ביום טוב]. וכן נפסק בשו"ע בהלכות יו"ט (4) "מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך. כגון, קטן ולולב וספר תורה וכלים". ולפי זה תמוה מדוע שחיקת סממנים להכנת תרופות אינה כצורך "אוכל נפש". ואפילו אם שחיקת הסממנים אינה צורך "אוכל נפש", אך הרי 'מתוך' שהותרה שחיקת תבלין לצורך אוכל נפש, הותרה גם שלא לצורך [וכפי שפירש רש"י "ובלבד שיהא צורך הנאת היום", ושיכוך הכאבים על ידי נטילת התרופות הוא ודאי "צורך הנאת היום"], ואם כן מדוע לא הותרה ביו"ט שחיקת סממנים לצורך הכנת תרופות, וצ"ע.
ואכן מכח טענה זו, פסק רבי שלמה קלוגר בחיבורו ספר החיים (5) ש"ביום טוב מותר לאכול מאכלים ומשקים לרפואה, והוא הדין אף להניח רטיה [על גבי המכה], כיון דעיקר הגזירה מכח שמא יבוא לידי שחיקת סממנים, והרי ביום טוב מותר שחיקת סממנים לצורך אוכל נפש, ואם כן שייך ביה מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ואם כן ליכא בזה איסור דאורייתא, לכך לא חיישינן בזה לשחיקת סממנים".
ו. בחומש תורה שלמה (5) הביא בשם "מדרש החפץ כת"י" טעם חדש מדוע יש לאסור רפואה ביו"ט, הנלמד מדרשת הפסוק "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם – יאכל, ולא לרפואה". ונמצא לפי זה שטעם איסור רפואה ביו"ט אינו משום גזירת שחיקת סממנים, אלא מדרשה מפסוק, וצ"ע מה גדר איסור זה.
ובביאור הדברים כתב רבי מנחם מנדל כשר [במילואים לחומש תורה שלמה] שטעם האיסור הוא כדי שנטילת הרפואה לא תגרום להפרת שמחת יום טוב "ומטעם זה אסרו גם רפואה בכהאי גוונא ביום טוב, ולא משום שמחת יום טוב", וכמו שנקט השפת אמת ללמוד מדברי התוספתא "שותין מי זבלים" ששתיית מים אלו לרפואה היתה מבטלת את שמחת היום טוב [ולפי זה כתב הרמ"מ כשר, שמעיקרא ליתא לקושיא מדוע אסורה רפואה ביו"ט והרי מותר לשחוק תבלין לצורך אכילה, ואפילו אם אין זה אוכל נפש הרי יש לומר 'מתוך' – שכן הטעם כלל אינו משום הגזירה דשחיקת סממנים].
ולפי טעם זה יוצא כי שימוש ברפואה שלא כרוך בביטול שמחת יום טוב לא נאסר ביום טוב, וכמו שכתב הרמ"מ כשר בהמשך דבריו שם.
* * *
ז. עוד יש לדון בהיתר רפואה ביום טוב, על פי דברי הגמרא בכתובות (4) שהיתר מלאכה ביום טוב לצורך אוכל נפש, הוא רק ב"אוכל השוה בכל נפש", כפי שנלמד מהפסוק "אך אשר יאכל לכל נפש, דבר השוה לכל נפש". ופירש שם רש"י: "ומוגמר אינו אלא למפונקים". כלומר, דבר שאינו 'שוה לכל נפש', דהיינו, לא כל בני האדם נוהגים לעשותו, אין הוא מוגדר כ'אוכל נפש' שהותר לעשות לצורכו מלאכות ביום טוב. וכן נפסק בשו"ע (6) "אין עושין מוגמר דהיינו לפזר מיני בשמים על גחלים בין להריח ובין לגמר את הבית או הכלים". וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ד) "דהוא דבר שאינו שוה לכל נפש אלא למעונגים ולא הותר ביום טוב".
על פי הלכה זו מפקפק הרב לייפער בספרו משמרת המועדות (7) בהיתר להשתמש בתרופות ביום טוב מהטעם ש'מתוך' שהותרה שחיקת תבלין לצורך אוכל נפש, הותרה גם שלא לצורך. שהרי נטילת התרופות לכאורה אינה 'שוה בכל נפש', כי רק חולים נזקקים לה, כדוגמת מוגמר שאינו "שוה לכל נפש" כי הוא נצרך רק למפונקים.
אולם הוא מביא את דברי הכתב סופר שכתב כי מכיון והתוצאה של השימוש ברפואות היא "שוה לכל נפש", כי כל אדם מעוניין להיות בריא, הרי שהשימוש בתרופות מוגדר כ"שוה לכל נפש", ואף על פי שעצם הפעולה של נטילת התרופות אינה שוה לכל נפש, אלא לחולים ולא לבריאים [וראה מה שדן שם בהערות משמרת המועדות (ס"ק טז) בדברי הגרש"ז אויערבך בענין זה].
ח. ויש להביא ראיה ששימוש בתרופות ביו"ט נחשב אוכל 'שוה בכל נפש', מדברי הפוסקים בענין עישון סיגריות ביו"ט.
הקרבן נתנאל בסוף פרק ב של מסכת ביצה (6) יצא בחריפות נגד העישון ביום טוב, עי' בדבריו חוצבי להבות האש. [וכדבריו פסק המג"א בהלכות יום טוב (סימן תקיד ס"ק ד) וז"ל: "כתב בכנסת הגדולה (סי' תרח) אסור לשתות הטוטין (שקורין טבק) משום מכבה. ולי נראה דאסור משום מוגמר, ואינו שוה לכל נפש וכמ"ש סי' תקי"א"].
אולם לעומתם התיר הפני יהושע (6) לעשן ביום טוב, כי לדעתו "העישון מועיל לבריאות הגוף לעכל המזון" ושפיר יש איפוא להחשיבו כ"שוה לכל נפש", וממילא הותרה הבערה ביו"ט לצורך זה [ועל פי דברי הפני יהושע כתב הפמ"ג (סי' תקיא משבצות זהב ס"ק ב) שהוא מעשן ביו"ט ואינו חושש בדבר]. תמצית המחלוקת הובאה בביאור הלכה [(6); תקיא סע' ד ד"ה אין עושין מוגמר]. ומסקנתו ש"הנוהגין להקל אף ביו"ט ראשון אין למחות בידן, ורק שיזהרו בענין כיבוי הסיגריה. וכל זה דווקא באותן מקומות שהעולם רגילין בזה והוא דבר השוה בכל נפש, דאי לאו הכי מדינא אסור".
להלכה ולמעשה, דעת הגרי"ש אלישיב המובאת בקובץ מוריה (6) שבזמנינו אסור לעשן ביו"ט, מאחר וכיום אין כל ספק שהעישון, לא רק שאינו מועיל לבריאות [כפי שכתבו בשו"ת דרכי נועם ובפני יהושע], אלא אדרבה, הוא מזיק מאד לבריאות. ולכן לדעת הגריש"א "עישון סיגריות ביום טוב בזמנינו יש לאסור מן הדין, כי במציאות אינו שוה לכל נפש, דרבים אינם מעשנים". לעומתו כתב הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (7) להתיר לעשן ביו"ט "אם במניעתו יצטער, שאז נחשב אצלו כאוכל נפש" [ועי' בדבריו אודות עצם העישון שהנמנע ממנו מקיים כראוי המצות עשה 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', "אבל מי שרגיל לעשן ומעשן גם ביום טוב אין בידינו למונעו"].
מכל מקום, מדברי הפוסקים שהתירו עישון ביום טוב כי הוא מועיל לבריאות, ובשל כך הוא מוגדר כ'אוכל השוה לכל נפש', נוכל להסיק שכל דבר הנצרך לבריאותו של האדם, הרי הוא נחשב כ'אוכל נפש' שהותר לעשות לצורכו מלאכות ביום טוב. ולפי זה שפיר מותרת הרפואה ביום טוב כצורך 'אוכל נפש' [וכסברת הכתב סופר הנ"ל שהתוצאה של השימוש ברפואה מגדירה זאת כ'שוה לכל נפש' – וכל אדם הרי מעוניין להיות בריא].
ט. דעות הפוסקים בפרטי דיני רפואה ביום טוב
לעיל הבאנו את דעת המג"א, פמ"ג, חיי אדם ומשנה ברורה – שאסרו להשתמש בתרופות לשיכוך מיחושים ביו"ט.
אולם בשו"ת ציץ אליעזר (8) הביא את עיקרי דבריהם של האדמו"רים השפת אמת והאבני נזר בנדון, וסיכם ב' אופנים העולים מדבריהם להתיר נטילת רפואות ביו"ט: [א] ביום טוב נאסרה רק רפואה שלקיחתה גורמת לביטול שמחת יום טוב, כגון רפואה שגורמת לבלבול והקאות. [ב] כאשר הרפואה מועילה מיד ובאותו יום עצמו, כלקיחת כדורים להשקטת כאבי ראש וגוף, אין איסור לקחתה גם ביום טוב. והוא מצרף לזה את דעת מהר"ש קלוגר בספר החיים, וכן דעת רבי אליעזר משה הורביץ ושו"ת עבודת השם. ומסקנת הציץ אליעזר: "מהאמור נראה דמי שרוצה להקל לעצמו לקחת רפואה ביום טוב, גם במקום מיחוש וצער בעלמא, גם כשלא חלה מזה כל גופו, יש לו כר נרחב לסמוך עליו בזה".
וכן הסיק בספר משמרת המועדות (9) לאחר שהביא דברי הפוסקים הנ"ל ש"אף דבמקום שאין צורך כל כך אין להורות נגד המג"א והפמ"ג שסתמו לאיסור, מכל מקום מי שהוא איסטניס והמיחוש שיש לו מפריעו מעונג יום טוב, המיקל יש לו בשופי על מי לסמוך".
וראה בדבריו האופנים שאפשר להתיר נטילת תרופות ביום טוב, ודיני נטילת ויטאמינים ומריחת משחה ביו"ט.
ובתוך דבריו הביא את סברתו המחודשת של רבי חיים נאה בספרו קצות השולחן (9) שבזמנינו שאין בקיאים בשחיקת סממנים, והרפואות נעשים על ידי הרוקחים, לכאורה לא שייכת הגזירה לאסור רפואה בשבת משום שחיקת סממנים. ואף שכמובן אין להתיר כל רפואה בשבת בזמן הזה על פי סברא זו, אולם על כל פנים ניתן לצרף סברא זו כאשר נחלקו פוסקים בדין מדיני רפואה בשבת, או כשהאדם מסופק האם הוא בגדר חולי כל הגוף [שהותרה לו רפואה בשבת] – ורשאי להקל לקחת הרפואה.
ולפי זה גם בנדון רפואה ביום טוב שנחלקו הפוסקים בדבר, נוכל לצרף את הסברא שבזמנינו אין כלל חשש שיבוא לשחוק סממנים, להתיר שימוש בתרופות ביום טוב.
