א. בדברי הרמב"ם (1) והפוסקים מבואר, כי ממצוות "ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך", וכן מהפסוקים (1) "רק השמר לך ושמור נפשך מאד", "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", נלמד החיוב לשמור על הגוף מסכנה. ולא עוד, אלא ש"הרבה דברים אסרו זכרונם לברכה כדי להישמר מן הנזקים ומן המקרים הרעים, שאין ראוי לו לאדם שיש בו דעה לסכן בנפשו, ועל כן ראוי שיתן לבו לכל הדברים שאפשר להגיע לו נזק בהם, והעובר עליהם חייב מכת מרדות דרבנן" [לשון הרמב"ם ספר החינוך (1). וראה מקורות נוספים בענין החיוב להימנע מסכנה, ואם חיוב זה הוא מהתורה, מדרבנן או שאלו הם רק עצות טובות, באנציקלופדיה רפואית הלכתית [(1) מאת פרופ' הרב אברהם שטיינברג].
והנה בחמישה מקומות בש"ס, מובא היתר לעשות מעשים שיש בהם סכנה, כי "דשו בהם רבים" [אנשים רבים נוהגים לעשותם], ועל כך נאמר: "שוֹמֵר פְּתָאיִם ה'":
- בענין הקזת דם בערב שבת [במסכת שבת (2)].
- ג' סוגי נשים שיש סכנה אם יכנסו להריון, ואעפ"כ לדעת חכמים הן משמשות כדרכן [יבמות דף י"ב (2)].
- אכילת ענבים ותאנים בלילה [מסכת עבודה זרה (2)], למרות חשש "גילוי" [שמא נחש הטיל שם ארס].
- ביאה ביום תשעים להריון [מסכת נדה (2)].
- במסכת יבמות [דף ע"ב (3)] מובא כי במשך שהותם של בני ישראל במדבר סיני, לא מלו עצמם בגלל שלא נשבה שם רוח צפונית [המסייעת להבראה לאחר המילה]. ולמדו מכך, שלכאורה אין למול ביום המעונן או יום שרוח דרומית מנשבת בו, ומה שבמציאות בזמנינו מלים גם אז, זהו משום "דדשו בה רבים, שומר פתאים ה'".
כאמור, המשותף לכל הדברים הללו הוא שהעולם אינו נזהר מחשש סכנה במקום שבאמת יש סכנה. ומאליה נשאלת השאלה, מאחר ואנו מצווים בשמירת הגוף "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", וכידוע אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש [ואפילו בספק פיקו"נ] – היאך הותר לאדם להכניס עצמו ואחרים בספק סכנה ולומר "שומר פתאים ה'", וצ"ע.
עוד יש לעיין, האם רק בדברים הנ"ל שחז"ל אמרו ש"דשו בהם רבים", מותר להסתכן. או שגם בדברים שמדין התלמוד נאסרו משום סכנה, אבל בזמנינו "דשו בה רבים" – נאמר "שומר פתאים ה'", וצ"ע.
ב. אחד מהדברים עליהם נאמר "שומר פתאים ה'", הוא ברית מילה ביום המעונן [שיש בו סכנה]. נדון זה מעורר ספק, האם מי שחושש לסכנה ואינו רוצה להסתמך על "שומר פתאים ה'", רשאי שלא למול ביום זה. שהרי מילה בזמנה הוא חיוב, ולכאורה ההיתר למול מדין "שומר פתאים ה"' מחייב למול ביום זה, כדי לא לבטל את קיום מצות מילה בזמנה. אך מאידך, יתכן ו"שומר פתאים ה'" הוא היתר בלבד, ואין זה מחייב להסתמך על פיו.
ואכן, שיטת הריטב"א (3), שמי שאינו רוצה למול ביום המעונן "הרשות בידו, ושפיר עבד שלא לסמוך על שומר פתאים ה'. והוא הדין שהיה ראוי שלא לימול בשבת ושהוא יום מעונן" [וראה מה שכתב בביאור שיטתו מו"ר רבי אהרן יפה'ן, ר"מ ישיבת חברון, בהערותיו על חידושי הריטב"א (3). והביא שם דברי החולקים על הריטב"א].
לדעת החיד"א בשו"ת חיים שאל (4), נראה מדברי הבית יוסף (3) שלא הסכים לדעת הריטב"א, ונימוקו [של מרן הבית יוסף] עמו, שהרי הרי"ף הרמב"ם והרא"ש השמיטו את דברי רב פפא ביבמות (3) שלא מלים ביום המעונן, ומה שאמרו בגמרא לאחר מכן "והאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה'", ואם כהריטב"א, היו צריכים להביא זאת ולהוסיף נפק"מ לדינא, שלדעת הריטב"א החושש למול ביום המעונן רשאי לדחות המילה מזמנה.
אמנם הקשה החיד"א, מדברי מרן השו"ע שפסק באבן העזר, שאין לשאת אשה "קטלנית" [שנשאת לשני בעלים ומתו, ועתה רוצה להינשא לשלישי], וזאת בניגוד לדעתו של תרומת הדשן (4) שיישב את מנהגם של תלמידי החכמים שאינם נמנעים מלשאת "קטלנית", מהטעם ש"דשו בה רבים ושומר פתאים ה'". משמע, שמרן השו"ע אינו פוסק את הטעם של "שומר פתאים ה'". ואילו בדיני ברית מילה השמיט מרן את דברי הריטב"א, ופירושו של דבר שאנו פוסקים להלכה שמדין "שומר פתאים ה'" יש חיוב למול גם ביום המעונן ואי אפשר לדחות המילה.
ומכח שאלה זו נקט החיד"א, כי לדעת מרן השו"ע, דווקא בדברים שחז"ל אמרו שדשו בהם הרבים, מותר להסתכן מדין "שומר פתאים ה'", כדוגמת ברית מילה [ולכן השמיט לדברי הריטב"א]. אבל דברים שחז"ל אסרו משום סכנה, כגון אשה "קטלנית", לא מועיל מה שנהגו העולם לאחר מכן ובאו האחרונים להתירם כי "דשו בזה רבים" [ולכן פסק דלא כתרומת הדשן]. ודבריו הובאו ע"י האדמו"ר מקלויזנבורג בשו"ת דברי יציב (8). ויעו"ש [אות ה] שגם השדי חמד סובר כן [אמנם כמובן, בדברי תרומת הדשן מפורש שגם בדברים שלא הוזכרו בש"ס ["אשה קטלנית"] גם נאמר היתר "שומר פתאים ה'"].
עוד מבואר בדברי החיד"א, שבעניינה של מצות ברית המילה הסתמך מרן על "שומר פתאים ה'", כדי לקיים את המצוה בזמנה, משא"כ בענין ה"קטלנית" [ובענין היתר "שומר פתאים ה'" במקום מצוה, יעו' גם בשו"ת שם אריה [(6) רבי אריה ליב בוליחובר [מגדולי הרבנים ברוסיה, רב בעיר זסלב, נפטר תרי"א] ובשו"ת דברי יציב (8) אות יב].
ג. ואמנם בדברי הפוסקים נאמרו כמה הגבלות, על מה ואימתי מותר להסתכן ולומר "שומר פתאים ה'".
בסוגיית הגמרא ביבמות (2) בענין ג' הנשים שיש סכנה אם יכנסו להיריון, לדעת חכמים הן משמשות כדרכן, ופירש שם רש"י: "בלא מוך". וכבר הקשו רבותינו הראשונים בסוגיא [הביאם רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, אב"ד וילנא, בשו"ת אחיעזר (5)], היאך התירו רבנן לנשים אלו להכניס עצמן לסכנה, כדבריהם "ומן השמים ירחמו, משום שנאמר שומר פתאים ה'" – והלא אין לך דבר העומד מפני פקוח נפש.
ומחמת קושי זה חידש רבי יעקב עטלינגר [רבה של אלטונה, גרמניה, ומח"ס ערוך לנר], בשו"ת בנין ציון (5) יסוד בגדר ההיתר לסמוך על "שומר פתאים ה'", שזהו משום שלעת עתה עדיין אין סכנה, והחשש הוא לסכנה שתבוא בעתיד, ובחשש כזה מותר לסמוך על הנס והולכים אחר הרוב ואין חוששים למיעוט. ועל פי זה הכריע לדינא בנדון אשה שמסתכנת בכל פעם שיולדת, והרופאים אמרו לבעלה שלא ישמש עמה פן תתעבר ותסתכן, שאין להם לשמש במוך, כדעת חכמים "ומן השמים ירחמו".
ברם הגרח"ע כתב באחיעזר (5) על דברי הבנין ציון הנ"ל כי "קשה לשקול במשקל סברות מחודשות במקום סכנה", ולדעתו מותר לאשה המסתכנת בעיבור ולידה לשמש במוך. והיינו משום שטעמם של חכמים היה שהיתר "שומר פתאים ה'" נאמר דווקא בחששות רחוקים ובמיעוט שאינו מצוי, אבל לא בחששות ממשיים שאז חייבים לעשות כל מאמץ שלא להיכנס בסכנה. ולכן כאשר הרופאים אומרים שיש וודאות שהאשה תסתכן אם תיכנס להריון, גם לדעת חכמים אין אומרים שישמשו כדרכם ו"מן השמים ירחמו" [ועי' בתוך דבריו שהביא את שיטות הראשונים שלפי חכמים מותרות הנשים לשמש במוך אלא שאינן חייבות, וכן ס"ל להריטב"א, וראה במה כתב הגר"א יפה'ן בהערותיו (219 אות ד) שהריטב"א אזיל בזה לשיטתו הנ"ל בענין מילה ביום המעונן].
ד. גדר אחר בהיתר "שומר פתאים ה'", ייסד בשו"ת שם אריה (6). לדעתו כל דבר שהוא מנהגו של עולם, ודשו בו רבים והוא דרך הכרח, אין לחוש לספק סכנה, וסומכים על רחמי שמים. שהרי בכל הדרכים יש סכנה, וכן עצם הלידה היא סכנה – ואף על פי כן מותר, ואף חייבים לנהוג כדרך העולם למרות הסכנה. וזהו גם כן טעמם של חכמים בענין ג' הנשים המשמשות כדרכן [ועי' בסוף דבריו: "ויצא לנו מזה, דלפרוש לים הגדול כדי לשוטט בעולם הגדול ולראות דברים חדשים וכדומה, ראוי להרחיק מזה. וכן ללכת במדברות ולכנוס בשאר מקומות סכנה במקום שאין צורך והכרח, בודאי ראוי להרחיק]. וראה במש"כ הרב איסר יהודה אונטרמן [הרב הראשי לישראל] בשו"ת שבט מיהודה (7) בביאור גדר זה.
וכעין דבריו מבואר גם במש"כ רבי אלחנן וסרמן [ראש ישיבת אהל תורה בברנוביץ'] בקובץ שיעורים (8) "דאין האדם חייב להימנע ממנהג דרך ארץ, וממילא הוי כאילו אין בידו לשמור את עצמו, ואז נשמר מן השמים. אבל היכא שבידו להיזהר אינו בכלל פתאים, ואם לא ישמור את עצמו הוא מתחייב בנפשו, ולא יהא משומר מן השמים". ומבואר בדבריו, כי 'שומר פתאים ה'" נאמר דווקא בדבר הרגיל והנהוג בעולם, כי אין אדם חייב להימנע ממנהג דרך ארץ. אבל במקום שבידו להיזהר, אינו בכלל זה.
ומתוך דברים אלו בא הגרש"ז אויערבך [שו"ת מנחת שלמה (7); וכן הובא בשמו בספר שמירת שבת כהלכה (7)] להגדרה מה נקרא ספק פיקוח נפש, ומה לא. וכתב: "דכל שדרך בני אדם לברוח מזה כבורח פני הסכנה, הרי זה חשיב כספק פיקוח נפש". והיינו שהדבר תלוי בדעת בני אדם "דכל דבר שהעולם נוהגים לעשותו כן ולא לחוש, מותר לאדם לסמוך על "שומר פתאים ה'", כי מה שקצרה יד האדם לדעת להיזהר ממנו, הקב"ה שומר עליו. ממילא דבר שהעולם חוששים לו משום סכנה, הרי הוא בגדר סכנה". וראה תוספת ביאור בסברא זו במאמרו של הרב סילמן (11)].
ה. פרטי דינים בדברים ש"דשו בהם רבים":
- ברכת כהנים בבית שנמצאת שם אשה נדה – שו"ת חתם סופר (6).
- אכילת בצלים או ביצים קלופים שעבר עליהם הלילה – בשו"ת חלקת יעקב (8) כתב רבי יעקב ברייש [אב"ד ציריך] שאין להסתמך על "שומר פתאים ה'", להתיר אכילתם ולא לחשוש ל"גילוי", משום "דלא סמכינן להתיר דבר הנאסר משום סכנה, רק היכי דדשו בו רבים ונאמר בגמרא או בראשונים, והיכי דאיתמר איתמר". וכן הכריע בשו"ת דברי יציב (8), שהוסיף כי אכילת ביצים או בצלים קלופים היא ודאי סכנה, ולמבואר לעיל בענין המשמשות במוך, כאשר יש סכנה ודאית אין היתר "שומר פתאים ה'". ומה גם שאין קושי רב לתקן את הבצלים או הביצים, על ידי שישאיר הקליפה או יערבם במלח. וכאשר יכול בנקל להימנע מהסכנה, ודאי אין היתר להסתמך על "שומר פתאים ה'".
- בהנהגות שנאסרו בצוואת רבי יהודה החסיד – יעו' בשו"ת אגרות משה (10) שכתב כי כיום שאנו עושים אבטיה בכל בית, אין לחשוש לנאמר בצוואת ר"י החסיד "לא יעשה אדם מרחץ בתוך ביתו", בין השאר, כי "דשו בה רבים ושומר פתאים ה'".
ואמנם ראוי לציין, כי לדעת הבן איש חי (7) בכל מקרה, ההסתמכות על "שומר פתאים ה'" היא רק בדיעבד, אבל לכתחילה ראוי לאדם שלא לסמוך על כלל זה.
סיכום דברי הפוסקים בגדרי "דשו בה רבים ושומר פתאים ה'" – באינצקלופדיה הלכתי רפואית (12).
ו. עישון
בדורות הקודמים, הסכנה הטמונה בעישון לא היתה ידועה כל כך, ואדרבה היו שסברו כי יש תועלת בעישון. ולפיכך לא נאסר הדבר על ידי הפוסקים, ואף היו כמה גדולי תורה בדורות שעברו ובדורינו שעישנו. אולם משנתגלה הסיכון הרב הכרוך בעישון, נחלקו הפוסקים האם יש איסור לעשן בגלל הסכנה המוחשית לבריאות הנשקפת למי שמעשן.
והנה היסוד לדעת המתירים לעשן, הוא דברי רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (9) יו"ד ח"ב סימן מט) "מכיון שדשו בה רבים, וכבר איתא בגמרא בכהאי גוונא, שומר פתאים ה'". והוסיף הגר"מ: "בפרט שכמה גדולי תורה מדורות שעברו ובדורינו שמעשנים". תשובה זו נכתבה בשנת תשכ"ד. בשנת תשמ"א, חזר הגר"מ ודן בנושא בתשובה נוספת (חו"מ ח"ב סימן עו), וכתב שאין לאסור את העישון בגלל הסכנה, ועדיין נותר על כנו הנימוק "שומר פתאים ה'" [אם כי ראה באנציקלופדיה הלכתית רפואית (13) הערה 109 שיש המעידים כי הגר"מ חזר בו מנימוק זה]. וכן דעת הגרי"ש אלישיב, יעו' בקובץ תשובות (11).
אלא שלמעשה כתב רבי משה: "אבל ודאי ראוי לכל איש, ובפרט לבני תורה שלא לעשן, מאחר שהוא חשש סכנתא, ואין בזה שום תועלת וגם הנאה לאלה שלא הורגלו בזה, וממילא ודאי אין להתרגל בזה. וגם בלא ענין חשש הסכנה בזה, יש לאסור להתרגל בזה, דהא ודאי אין להמשיך עצמו לריבוי תאוות והנאות" [וראה במה שכתב על דברי האגרות משה בשו"ת שבט הלוי (10)].
מנגד, כתב רבי אליעזר יהודה ולדנברג [חבר בית הדין הגדול] בשו"ת ציץ אליעזר (10) כי היתר "שומר פתאים ה'" לא תקף כלל בזמנינו, שעל פי כל הנתונים הידועים כיום, כי העישון נחשב למצב של סכנה וודאית. וכאמור לעיל, במצב שכזה לא נאמר היתר "שומר פתאים ה'".
סיכום דברי הפוסקים בענין העישון על פי ההלכה – אינצקלופדיה הלכתית רפואית (13).
ז. עוד דנו הפוסקים, האם יש זכות מחאה נגד המעשנים בבית מדרש או בית כנסת [וכל מקום ציבורי]. וכן האם יש חיוב ממון כלפי מי שנחלה, ולטענתו הדבר נגרם כתוצאה מהימצאותו בסמוך למעשנים.
יעו' בשו"ת אגרות משה (9) חו"מ ח"ב סימן יח) שכתב כי המעשן נחשב למזיק בידים ואף ניתן לחייבו מממון [וראה מה שהשיג על דבריו בענין זה הרב סילמן (11)]. ולכן אסור לעשן במקומות ציבוריים, שמזיק את האחרים. וכן דעת הציץ אליעזר (10), שיש זכות למנוע עישון במקומות ציבוריים [ועי' בדברי הרב סילמן (11) שבמקומות ציבוריים שיש אחראי, ראוי שהוא יתקן תקנה למניעת העישון]. ומכל מקום ודאי יש להימנע מלעשן במקום ציבור, ולא זו בלבד כדי שלא יצער את חברו, וכמו שכתב בקובץ תשובות (11).
