א. בחמש סוגיות בש"ס הוזכר דין "אבדה מדעת" – דבר שבעליו הניחוהו במקום שעלול להיאבד מהם, ודנו הפוסקים בכל אחד מהמקרים הנ"ל – האם החפץ הפקר ומותר לקחתו, או שדין האבדה אינו הפקר ואסור ליטלה לעצמו, אלא שאין חיוב השבה לאבדה זה [כפי שיבואר להלן].

[א] בפרק אלו מציאות (1) כא, ב) – תבואה ופירות שהונחו מפוזרים במקום הגורן בשעת אסיפת הגרנות, הרי הם אבדה מדעת. וכאן דינם מפורש במשנה שם (1) "הרי אלו שלו", ופירש"י: "שלא נפלו ממנו, ומדעת הניחם הפקר".

[ב] בפרק אלו מציאות (1) כג, ב) – חביות יין שהונחו פתוחות ברשות הרבים, הרי הם אבדה מדעת, ופירש"י: "שהניחה פתוחה וכל שקצים ורמשים ונחשים שותים ממנה". וגם מסוגיא זו נראה לכאורה, כי דין האבדה הפקר.

[ג] בפרק אלו מציאות (1) כה, ב) – כלי שהונח באשפה העשויה להיפנות, אבדה מדעת היא. ופירש"י: "דהוה לי לאסוקי אדעתה שיפנוה". מסוגיא זה אין הכרע אם דין האבדה כהפקר, או לא, ונחלקו הפוסקים בזה כדלקמן.

[ד] בפרק אלו מציאות (1) לא, א) – המניח פרתו רועה בכרמי עכו"ם שהתרו בו שיהרגוה, ולא חשש לדבריהם, הרי הפרה אבדה מדעת. מסוגיא זה אין הכרע אם דין האבדה כהפקר, או לא, ונחלקו הפוסקים בזה כדלקמן.

[ה] בפרק המוכר את הספינה (2) נתבאר דין מסירת חפץ לקטן, כגון השולח בנו הקטן לחנווני עם צלוחית [לקבל שמן] ופונדיון [מטבע השווה שני איסרים], והחנווני החזיר לו צלוחית מלאה שמן, והצלוחית נשברה, והאיסר שנתן החנווני לקטן כעודף, נאבדה – פטור החנווני מלשלם על הצלוחית כי היא מוגדרת "אבדה מדעת". ופירש הרשב"ם: "דכי מסרה לתינוק שאינו יודע לשמרה, הפקר הוא זה ואינו חושש אם יחזירנה בנו ריקנית".

אולם הקצות החשן (4) הוכיח כי אדרבה, בסוגיא זו ודאי אין דין אבדה מדעת הפקר, שהרי לא יעלה על הדעת כלל שמותר לחנווני לקחת מהבן את הצלוחית ולזכות בה לעצמו בגלל שהיא הפקר. וכמו כן החנווני לא היה חייב להחזיר את פונדיון [כמבואר במסקנת הגמרא שם, ובשו"ע (5)], שהרי אם האיסר עצמו שנשלח על ידי בעל הבית היה הפקר, מה שהחזיר החנווני פונדיון הוא בגדר "מתנת חינם", ומדוע שיתחייב לשלמו אם נאבד [ולשון הרשב"ם "הפקר" לאו בדווקא, וכוונתו שבעל הבית מזלזל בממונו וכאילו מפקירו, אך לא שיש כאן דין הפקר ממש, יעו' בדברי רבי אשר וייס (7)].

לאחר לימוד הסוגיות בנדון אבדה מדעת, נבוא לבירור דברי הפוסקים בנדון זה.

מחלוקת הרמב"ם והטור בדין אבדה מדעת

ב. כתב הרמב"ם (3) "המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו. כיצד, הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו, השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, וכל כיוצא בזה, הרי זה אבד ממונו לדעתו. ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר, שנאמר אשר תאבד פרט למאבד לדעתו".

הטור (3) הביא את דברי הרמב"ם וכתב: "ואין נראה כן, דאבדה מדעת הוי הפקר".

מרן השו"ע (3) סי' רס סע' יא; סי' רסא סע' ד) פסק כדעת הרמב"ם [ועי' בדברי הסמ"ע והש"ך בסוף סי' רס]. והרמ"א הביא את דעת הטור בשם "יש אומרים". והש"ך (ס"ק ג) הכריע כדעת הטור, וכתב שכן משמע מדברי הגהות אשר"י.

הש"ך ביסס את הכרעתו על פשטות הסוגיא באלו מציאות (1) כא, ב) שתבואה ופירות שהונחו מפוזרים בשעת אסיפת הגרנות "הרי אלו שלו", ומוכח: "דאבדה מדעת בכל דוכתא פירושו שהוא הפקר, ולהרמב"ם צריך לומר דאבדה מדעת דהכא [בדין פרה], אין פירושו כמו אבדה מדעת דהתם [תבואה ופירות מפוזרים] והוא דוחק דגדול".

אולם בקצות החושן (4) הקשה על הש"ך, שלא יתכן לומר שבכל מקום בש"ס אבדה מדעת היא הפקר, היות ובסוגיא בפרק המוכר את הספינה (2) מוכח כי דין אבדה מדעת אינו הפקר, וכפי שנתבאר לעיל. ואת הראיה מדין תבואה ופירות בשעת אסיפת הגרנות, דחו הקצות והמחנה אפרים (5) וכתבו, כי בסוגיא זו מדובר בדין "יאוש שלא מדעת", אשר בדרך כלל יש איסור ליטול את החפץ הנמצא בזמן שיש לחשוש שהבעלים לא התייאשו ממנו, אבל באבדה מדעת מכיון שאין חיוב השבה, אין דין "באיסורא אתא לידיה", ולכן כאשר מתייאש לאחר זמן, מועיל היאוש.

ושיטת הנתיבות (4) כי באבדה מדעת צריך יאוש בעלים. ובזורק כיסו נקט הרמב"ם שאינו מתייאש, מפני שחושב שמי שלא ראה את הזריקה יכריז עליו, היות ויש בחפץ סימן, יעו"ש בדבריו.

ג. בביאור מחלוקת הרמב"ם והטור נאמרו כמה הסברים:

• הבית יוסף (3) כתב על דברי הטור: "לאו מילתא היא, שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירה". ובביאור דבריו מובא בספר שיעורי רבי שמואל רוזובסקי [ראש ישיבת פוניבז' (5)], ובדברי רבי אשר וייס (7) שנחלקו הרמב"ם והטור באומדן דעתו של אדם: "דעת הטור, דהואיל ומשליך כיסו לרה"ר יש אומדנא בזה שמתכוון להפקיר, אבל הרמב"ם סבר שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם", אלא מזלזל הוא בממונו.
• בביאור הגר"א (3) סי' רסא ס"ק ט) פירש את דעת הרמב"ם לשיטתו שצריך אמירה בהפקר [בפני אדם אחד, ומדברי סופרים בפני ג'] ואין הפקר בלב [ועי' בתמיהת רבי אשר וייס (7) שהפקר בלב מועיל במקום שיש אנן סהדי שהפקיר בלב שלם].
• רבי שמואל (3) ביאר באופן נוסף: "דאין זו מחלוקת במציאות אומדנא, אלא באמת כו"ע מודו דאיכא אומדנא דמוכח דמתכוון להפקיר, רק נחלקו בעיקר דין הפקר אי מהני על ידי אומדנא. הטור סבר דהפקר חל גם על ידי אומדנא. ובדעת הרמב"ם יש לומר דאומדנא דמהני בעלמא, היינו דוקא במקום דיש כבר מעשה קנין, אבל לענין עשיית חלות הפקר, הואיל וליכא מעשה קנין מלבד הדיבור, דכל "המעשה הפקר" וחלותו נעשה על ידי דיבור, ס"ל להרמב"ם דע"י אומדנא לבד אי אפשר לעשות מעשה הפקר" [ועי"ש במה שביאר מדוע לפי הרמב"ם בדין פירות מפוזרים, אבדה מדעת היא הפקר גם ב"אומדנא", ו"הרי אלו שלו"].
• בספרי חידושי הגרנ"ט (5) רבי נפתלי טרופ, ראש ישיבת ראדין) ביאר שנחלקו הרמב"ם והטור, מה חידשה תורה במצות השבת אבידה, ומה היה הדין אילולא שחידשה תורה מצוה זו. לדעת הרמב"ם גם אילולא מצות השבת אבידה, אסור היה לאדם לקחת מה שאינו שלו ולשלוח ידו בממון חברו, אלא שהתורה חידשה שעליו גם לטרוח ולהשיב אבידה לבעליה. ולכן באבידה מדעת, אף שאין בה מצות ההשבה, מכל מקום אסור ליטלה לעצמו. והטור סבר שאילולא מצות השבת אבידה, מותר היה ליטול אבידה לעצמו כיון שאבודה מהבעלים, וכך גם באבידה מדעת.

סיכום מחלוקת הרמב"ם והטור – ראה בספרו של רבי יהודה סילמן [דיין בבד"צ הגר"נ קרליץ, בני ברק] דרכי חושן (6) במה שדן בי"ג דוגמאות בדין אבדה מדעת [ובכללם הסוגיות שנתבארו לעיל], כיצד יתפרשו לדעת הרמב"ם ולדעת הטור. ובסיכומו של רבי אשר וייס (7) לסוגיות הש"ס ולדברי הפוסקים בנדון אבדה מדעת [ועי' במה שחידש כי תיק שנמצא מחוץ לחדר השירותים בשדה התעופה או חפץ הרגיל להימצא אצל קטן, אינם הפקר, מכיון שהרמב"ם והטור נחלקו באומדן דעת אדם המזלזל בממונו, האם כוונתו להפקיר ממונו או שאינו אלא מזלזל בו,  משא"כ בנדונים הנ"ל שאינו מזלזל בממונו].

ד. מתוך בירור מחלוקת הרמב"ם והטור, דנו הפוסקים להלכה, בנדונים הבאים:

• מה יעשה בחפצים שנמצאו באשפה – ראה בדברי רבי צבי שפיץ [דיין בירושלים] בספרו משפטי התורה (8) סע' ג-ד).
• כסף שנמצא בספר ישן בגניזה – ראה בדברי רבי שמואל אליעזר שטרן (9) במה שדן האם "גניזה" נחשבת כ"אשפה העשויה להיפנות", אשר נחלקו בזה הרמב"ם והטור בדין אבדה מדעת.
• כתבי יד שנמסרו להשלכה לגניזה ונתגלו ככתבים בעלי ערך של מחבר קדמון – ראה בדברי רבי שלמה זעפרני [דיין בבית הדין לענייני ממונות בירושלים] בספרו שמרו משפט (10), שכתב כי מדין אבדה מדעת גם הרמב"ם יודה שאילולא הטעות במסירת הכתבים לגניזה, היה לכתבים דין הפקר. ועי' בדבריו במה שפסק למעשה בשאלה זו.
• נטילת חומרי בניה הנמצאים ברחוב ללא שמירה או חפצים המונחים ברכב עזוב ללא חלונות – ראה בספר השבת אבדה כהלכתה (11) בשם הגר"מ גרוס.
• עובד זר שנסע בחזרה לארצו והניח בחדר המדרגות אופניים, מי זוכה בהם – ראה בדברי רבי צבי בן יעקב [אב"ד ביה"ד הרבני בתל אביב] בספרו משפטיך ליעקב (12)-(13) במה שדן האם הנחת האופניים נחשבת כ"אבדה מדעת", ובמידה ודין האופניים הפקר, מי זכה בהם [האם חדר מדרגות נדון כ"חצר המשתמרת"].

ה. חפצים שנמסרו לקטן • חפצים השייכים לקטן

ראה במה שכתב בספר משפטי התורה (8)-(9) האם המוצא חפצים השייכים לקטן [פריטי לבוש, מכשירי כתיבה או אביזרי תינוק] רשאי לקחתם, ובנדון  ילד שאיבד מוצרים שקנה או כסף שקיבל מהמוכר עודף, האם המוכר חייב לתת להוריו מוצרים אחרים או כסף נוסף כעודף.

• הורים ששלחו את ילדם הקטן למסור מעטפה ובה כסף – והילד איבד את המעטפה, אשר נמצאה ע"י אדם שנודע לו שקטן איבדה, ראה בספר משפטי התורה (9) סע' יא). ועי' בדברי רבי בן ציון נשר [רב בית הכנסת איחוד שיבת ציון בתל אביב] בספרו אבן פנה (11) בנדון מורה ששלחה כסף עם תלמידתה הקטנה להחזיר להוריה, והילדה איבדה את הכסף, האם המורה חייבת בתשלומים.