א. במשנה במסכת בבא קמא (1) מפורש דין "אדם מועד לעולם, בין שוגג, בין מזיד, בין ער, בין ישן", ובגמרא בסנהדרין (1) הוסיפו כי אדם המזיק חייב "בין באונס ובין ברצון". ובסוגיא בבבא קמא (1) כו, ב) נלמד דין זה מהפסוק (שמות כא, כח) "פֶּצַע תַּחַת פָּצַע" – לחייבו על השוגג במזיד ועל האונס כרצון".
והנה נחלקו הראשונים האם גם באונס גמור חייב אדם המזיק, ונבאר שיטותיהם.
- שיטת התוספות והרא"ש – בסוגיית הגמרא בתחילת פרק המניח (1) כז, ב) ביאר שמואל את דברי המשנה "המניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בה ושברה, פטור", והקשו "אמאי פטור, איבעי ליה לעיוני ומיזל", וביאר שמואל "באפילה שנו". ובהסבר דבריו כתבו התוספות (1) שם ד"ה ושמואל) "הכא שנתקל מחמת מכשול ולא איבעי ליה לעיוני אנוס הוא. ואע"ג דלעיל (1) כו, ב) מרבינן אונס כרצון באדם המזיק מפצע תחת פצע, אונס גמור לא רבי רחמנא".
התוספות הוכיחו את שיטתם מדברי הירושלמי (1) המובא בתוספות ב"ק דף ד' ע"א) "היו שניהם ישנים [שהלכו לישון כאחד, והזיקו זה את זה, חייבים], אבל אם היה אחד מהם ישן ובא חברו לישן אצלו, זה שבא לישון אצלו [דהיינו השני] הוא המועד" [הפושע], ולכן רק השני חייב על נזקיו לראשון, ואילו הראשון פטור כיון שהיה זה אונס גמור. וכן הוכיחו את שיטתם מדברי הגמרא בפרק הגוזל (2) "גבי הניח להם אביהם פרה שאולה, כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול שכך נהגו, אבל מה שהזיקו לא, דאנוסים הם".
וכתבו התוספות בהמשך דבריהם: "דאדם המזיק דמפטר באונס שהוא כעין גניבה, מדתניא בשלהי האומנין (2) ב"מ פב, ב; יעו"ש בתוד"ה וסבר) המעביר חבית ממקום למקום ושברה, רבי יהודה אומר שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם. והשתא מדמחייב נושא שכר ופוטר שומר חנם ולא מחייב מטעם אדם המזיק, שמע מינה דבאנוס דכעין גניבה אדם המזיק פטור, ומדמה ר' יהודה נתקל לגניבה. אבל באונס שהוא כעין אבידה שהיא קרובה לפשיעה יותר כדאמרינן בהשואל (ב"מ צד, ב) דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה, נראה דאדם המזיק חייב".
ועוד כתבו התוספות: "וכן משמע לעיל דמחייב בנפל מן הגג ברוח שאינו מצויה, והיינו טעמא משום דהוי כעין אבידה. ואילו נתקל הוי כעין גניבה, ופטור ביה אדם המזיק". ושיטת הרא"ש (2) כתוספות, כמבואר בדבריו.
- שיטת הרמב"ן (3) – אדם המזיק חייב גם באונס גמור. וכתב הרמב"ן על הוכחת התוספות מהירושלמי (1) "התם משום דשני פשע בעצמו". והיינו שאדרבה, מהירושלמי משמע כי חיוב השני נובע רק בגלל שפשע, ובאמת אם לא היה פושע, היה הראשון חייב ואף שהזיק באונס גמור [וראה בדברי מו"ר הגרש"ז ברוידא [ראש ישיבת חברון] במה שכתב לבאר בספרו שם דרך (6) את מחלוקת התוספות והרמב"ן [והמגיד משנה], בהבנת הירושלמי בטעם פטור השני "דהוא מועד"].
ומבוארת בזה שיטת הרמב"ן, שאדם המזיק חייב אפילו באונס גמור, ואין לפוטרו אלא כשהניזק גם פשע [כמו בהניח כלים אצל הישן], או באומנים שאינם נחשבים כמזיק בכלל, כיון שהוא מזיק ברשות, וזהו גם כן טעם פטור היתומים שטבחו פרה כסבורים של אביהם היתה [כן מפרש הקהילות יעקב, יעו' במאמרו של הרב אברהם צבי הכהן (8) אות ג), ובמאמרו של הרב יעקב אברהם הכהן (13) שהביא כן מהשיטה מקובצת].
- שיטת הרמב"ם – בהלכות חובל ומזיק (3) פ"א הי"א) כתב הרמב"ם "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן בין שכור". ומשמע מסתימת דבריו שחייב גם באונס גמור, כשיטת הרמב"ן. וכן משמעות סתימת דבריו (3) שם פ"ו ה"א) "המזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד", וכמו שכתב הרב המגיד: "וכבר כתבתי דאונס גמור שהוא פטור, והרב לא חילק", ומשמע שחייב גם באונס גמור, כשיטת הרמב"ן.
וכן נקט הש"ך (4) סי' שעח ס"ק א) "מלשון הרמב"ם והמחבר משמע שאין חילוק" [בין אונס גמור לאונס שאינו גמור].
אולם הדברים צ"ע, שכן כוונת הרב המגיד לדבריו בהלכות חובל ומזיק (3) פ"א הי"ב) וז"ל: "דע ששלושה חלקים הם:
[א] כל זמן שיש בדבר פשיעה גמורה, וזה רוח מצויה, אבל הוא שלא בכוונה, חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת. [ב] לא היה שם פשיעה וגם כן לא נעשה באונס גמור, חייב על הנזק ופטור מן השאר, וזה רוח שאינה מצויה.
[ג] באונס גמור כתבו המפרשים ז"ל שהוא פטור, וכן יתבאר לפנינו (שם הלכה טז) בבבא דהמזיק את חברו".
וכתב שם הרב המגיד לדייק מדברי הרמב"ם "היו שניהם ברשות או שניהם של ברשות והוזקו זה בזה, שניהם פטורים", כי "באונסין גמורים פטור בהם אף מנזיקין", והיינו כשיטת התוספות. וכן מפורש בדברי הרב המגיד בביאור דברי הרמב"ם (3) פ"ו ה"ד) בטעם פטור העולה בסולם ונשמטה השליבה והזיקה "מפני שהן אונסים גמורים", והיינו כשיטת התוספות. ואמנם כבר תמה הכסף משנה (שם) על מש"כ הרב המגיד "והרב לא חילק", מדין היה עולה בסולם ונשמטה השליבה, שמשמע שהוא פטור באונס גמור, וצ"ע איפוא בשיטת הרמב"ם.
ומו"ר הגרש"ז ברוידא ביאר (6) את שיטת הש"ך בדעת הרמב"ם שחייב גם באונס שאינו גמור, ובדין שליבה שנפלה (הלכה ד) יש טעם מיוחד לפוטרו "שהוא מכה בידי שמים", ומש"כ הרמב"ם "הוזקו זה בזה פטורים (הלכה טז) אינו משום אונס גמור [כמו שנקט הרב המגיד] אלא משום "שכל אחד ואחד הביא את עצמו בנזק שלא בכוונה", יעו' בדבריו.
ובמה שכתב הרמב"ם (3) פ"א הי"ב) שחייב על נזק ברוח שאינו מצויה, ע"פ דברי הרב המגיד טעמו משום שחייב גם על אונס גמור. ובאמת בטור (4) סי' שעח סע' א) מפורש שאם נפל מהגג ברוח שאינו מצויה והזיק, פטור. והבית יוסף (4) ביאר את טעמו כדעת הפוטרים אדם המזיק באונס גמור [תוס' ורא"ש], מכיון "דרוח שאינה מצויה לאו אונס גמור הוא" [ועי' בסמ"ע (4) ס"ק ב) במש"כ ליישב סתירת דברי הטור למש"כ בסי' תכ"א סע' י"א (4) שחייב בנפל ברוח שאינה מצויה. ובספר חושן אהרן (9) מאת רבי אהרן מיטלמן [דיין בד"צ הרב גרוס בבני ברק], הביא את חילוקו של הלחם משנה, שחייב ברוח שאינו מצויה, רק כשפשע בעלייתו, כגון שיכל ליפול ברוח מצויה ובסוף נפל ברוח שאינה מצויה. ועי' בערוך השלחן (5) סע' ח].
בביאור מחלוקת הראשונים בדין אדם המזיק באונס גמור – כתב בספר גדרי משפט (7) הרב דוד גרוזמן, דומ"צ בפתח תקוה) לתלות מחלוקתם בעיקר יסוד חיוב אדם המזיק, האם חיובו מחמת שהפסיד לניזק ממון, או מפני שהזיק.
אם החיוב בגלל שנגרם נזק כספי לניזק, מסתבר שהחיוב דווקא כשאפשר לשייך את המעשה לעושה, ואפילו שהיה אנוס בשעת הנזק, אך כל זה כשלא היה אנוס גמור. אבל אם באדם המזיק התחדש שכל מעשה נזק שעושה נחשב למעשה שבמזיד, ומתחייב על המזידות שבדבר, אין הבדל אם עשה זאת באונס גמור או באונס שאינו גמור.
ב. הכרעת הפוסקים למעשה
- אדם המזיק באונס גמור – בשו"ע (4) סי' שעח סע' א) סתם וכתב שחייב [כמבואר בש"ך שם סק"א, כהבנתו בשיטת הרמב"ם וכדעת הרמב"ן], אולם הרמ"א פסק [כתוספות והרא"ש] שחייב רק באונס שאינו גמור. ובספר חושן אהרן (9) כתב שנתבע שהוא מבני ספרד אינו יכול לומר "קים לי" כשיטת הרמ"א.
- נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה – בשו"ע (4) שם סע' ב) כתב שחייב, ודבריו מבוארים לשיטתו שחייב גם אונס גמור [ועי' בסמ"ע במה שחילק כדי ליישב הסתירה בטור]. והרמ"א כתב לשיטתו שחייב כיון שאינו נחשב כאונס גמור.
- דברי הירושלמי בהולך לישון ובא אחר וישן אצלו, שהשני חייב – נפסקו בשו"ע (5) סי' תכא סע' ד).
- • •
ג. נדונים מעשיים בחיובי אדם המזיק באונס
- חזר שתוי ושכח לכבות את הנר ונגרמה שריפה – בשו"ת חות יאיר (5) פסק שחייב כי אדם מועד לעולם.
- אדם המזיק בשוגג – התארח בבית קרובו ובאמצע הלילה שטף כוס כדי לשתות בה ובבוקר אמר לו בעל הבית שבכוס היה מונח יהלום שנאבד בשטיפת הכוס, ראה במשפטי התורה (11) הרב צבי שפיץ, דיין בירושלים) שתלה דין זה במחלוקת מרן השו"ע והרמ"א בדין אדם המזיק באונס גמור [ונתבע מבני אשכנז יטען "קים לי" כהרמ"א].
- משקפיים שהונחו בפשיעה ונשברו • הניח משקפי חברו במקום שעלולים להישבר – משפטי התורה (11).
- אשה שהזיקה בלידתה מונית שנסעה בה – בשו"ת חושן אהרן (9) כתב שאם בנסיעה התחיל תהליך הלידה, תלוי דין זה במחלוקת מרן השו"ע והרמ"א בדין אדם המזיק באונס גמור [ונתבעת מבני אשכנז תטען "קים לי" כהרמ"א]. אך אם נכנסה למונית שכבר היתה באמצע תהליך הלידה, חייבת, עי' בדבריו ובמש"כ היאך גובים החוב מהאשה.
- בירור בדין נתקל פושע – הרב אברהם צבי הכהן (8) דן במעשה שהיה, בא ראובן קנה מחשב נייד משומש וכפי הנהוג בידו לנסותו מספר ימים כדי שאם ימצא בו בעיות יחזירנו למוכר, ומסרו ראובן בהסכמת המוכר לשמעון חברו שהוא ינסנו. שמעון לקח עמו את המחשב באוטובוס, וברדתו ממנו מעד על קצה המדרכה, והמחשב נפל מידו ונשבר. ועי"ש שפטר את שמעון מדין שומר חינם כי אין זה פשיעה, ומדין אדם המזיק באונס, יעו' בדבריו.
- אומנים שגרמו נזקים במלאכתם, האם חייבים לשלם מדין אדם המזיק – התוס' בבבא קמא (1) כז, ב ד"ה ושמואל) ובבבא מציעא (2) ד"ה וסבר) הביאו את הסוגיא בבבא קמא דף צ"ט בדין טבח אומן שקלקל, שאם היה בחינם, פטור [וביארו הדין לשיטתם שאדם המזיק באונס גמור פטור. ולפי הרמב"ן (3) שאדם המזיק חייב באונס גמור, פטור מכיון שעשו כן ברשות]. ואם בשכר, חייב מדין שומר שכר. וראה סיכום הסוגיא ושיטות הראשונים והפוסקים במאמרו של הרב יעקב אברהם הכהן (12) והמסתעף מזה לנדון מגיה שפסל תפילין שנתנו לו להגהה, האם חייב לשלם דמי בנזק.
