א. נצטווינו בתורה (1) "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא".

ראשית, יש להעיר כי מלשון הכתוב נראה שהאיסור הוא בלב, ואם יביע את שנאתו בגלוי, לא יעבור על האיסור. וכך לכאורה נראה מהתנהגותם של האחים שהביעו את שנאתם ליוסף בגלוי, כמאמר הכתוב (1) "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום", ועי' ברש"י: "מתוך גנותם למדנו שבחם שלא דברו אחת בפה ואחת בלב" [וראה בספר משפטי השלום [(3); הלכות בין אדם לחברו, מאת רבי יצחק אייזיק סילבר, ירושלים תשס"ה] במש"כ על דברי רש"י בסע' ה ובהערה ו. ובביאור הטעם לשנאת האחים ליוסף עי' במלבי"ם]. ועוד צריך לבאר את פשר הסמיכות בין האיסור לשנוא למצוה הוכח תוכיח. [ובהפלגת חומר איסור 'לא תשנא', ובגודל החיוב להיזהר מאיסור זה, כי על ידו עלול לעבור על איסורים נוספים רבים – ראה  ליקוט דברי חז"ל בספר משפטי השלום (4) סע' לג-לז ובהערות שם].

ב. נחלקו הראשונים אימתי עובר באיסור 'לא תשנא':

• לדעת הרמב"ם (1) וספר החינוך (1) עובר רק בשנאה בלב. וכן היא פשטות משמעות לשון הגמרא בערכין (1) והברייתא בספרא שהביא הכסף משנה.
• הרמב"ן על התורה (1) בפירוש השני כתב שאיסור זה הוא מדיני תוכחה. והיינו שאסור לשנוא את אחיך כאשר הוא גמלך רעה ואין להתראות לפניו כאוהב כאשר השנאה בלב, אלא מצוה עליך להוכיחו ולומר לו מדוע עשית לי כך וכך [ובדעת הרמב"ם האם גם הוא סובר כדעה זו, עי' בקהילות יעקב (2) אות ב].
• ויש הסוברים [השאילתות ומשמעות הרמב"ן בפירושו הראשון – עי' במשפטי השלום (3) הערה ה. וכן ביאר הקהילות יעקב ((2); אות ג) בדעת רש"י בערכין] – שודאי עובר גם כשמראה את שנאתו בגלוי.

וראה סיכום השיטות בקהילות יעקב (2). והחפץ חיים (2) הכריע כדעת הראשונים שאיסור השנאה הוא רק בלב, וביאר כי הטעם לכך, מכיון שחברו לא ידע איך להישמר ממנו [ועי' בדבריו שלפי זה כאשר מספר לשון הרע שלא בפניו עובר באיסור 'לא תשנא', ואף שמוציא את השנאה מלבו ומגלה אותה בדיבורו, מכל מקום הרי חברו לא יודע להישמר ממנו].

ועי' פרטים נוספים בהכרעת הפוסקים לדינא במחלוקת זו, בספר משפטי השלום (3) ובמה שכתב בבירור גדרי מהות השנאה ופרטי הדינים למעשה, מה הם האופנים שמותר לשנוא על פי הדין, ואימתי מותר למעט מחברתו כל שאינו עושה כן מחמת שנאה.

[איסור לא תשנא את אחיך, לא נאמר על המסיתים דברי כפירה ואפיקורסות, ואדרבה, אסרה התורה לאהוב את המסית, וקיים לאו נוסף, לנטור לו שנאה תמידית. וראה פרטי הדינים בענין זה בספר 'לרעך כמוך' [(4); חלק ב, דיני לא תשנא, מאת הרב דוד אריאב, ירושלים].

בדין השונא לחברו מצינו פרטים נוספים בהלכה:

ג. הבית יוסף והדרכי משה (5) הביאו את פסקו של רבנו שמחה שהיחיד יכול לעכב את שונאו מלהיות ש"ץ, כי "התפילה הוא של הקהל שהיא במקום התמידין שהיו באים משל ציבור, ואין ראוי שיהיה אדם שלוחם להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם". וטעם זה מבואר בהרחבה בשו"ת מהרי"ל (5). טעם נוסף כתב המהרי"ל באותה תשובה, משום שמהותו של "שליח ציבור", להיות "שליח" של הציבור להוציאם ידי חובתם ולכן "הואיל ועומד להתפלל שלא מתוך אגודה אחת והשאר לא עשאוהו שליח, אם כן איך יוציאם ידי חובתם והם אינם מסכימים לתפילתו". וטעם זה מועיל לדעתו של המהרי"ל אף מדאורייתא, כדבריו "ורואה אני כי דינא דאורייתא הוא".

נמצאנו למדים ב' טעמים לזכותו של יחיד להתנגד למינוי ש"ץ שהוא שונא לו: [א] התפילה היא במקום הקרבת קרבן תמיד, ומאחר ואין להקריב קרבנו של אדם שלא מדעתו, כך גם לא יכול להיות ש"ץ שלא מדעתו. [ב] הש"ץ הוא "שלוחם" של הציבור להוציאם ידי חובתם, ולא שייך מינוי שליחות שלא על דעת המשלח [עי' בהגהות חכמת שלמה על גליון השו"ע (6) שביאר את שני הטעמים, ששליח ציבור הוא "שלוחא דרחמנא" וכן "שלוחא דידן"].

וכן פסק מרן המחבר בשו"ע בהלכות ברכות (6) "אפילו יחיד יכול לעכב ולומר איני רוצה שפלוני יהיה חזן, אם לא שכבר הסכים עליו מתחילה". וברמ"א: "ודווקא שיהיה לאותו יחיד טעם הגון על פי טובי העיר אבל בלאו הכי אין היחיד יכול למחות בשליח ציבור. ואם הוא שונאו יכול למחות בו קודם שהסכים עליו". [והוסיף הרמ"א: "ומי שהוא שונא לש"ץ לא יעלה לס"ת כשקורא התוכחה". ובמג"א כתב: "שאם לא כן, כשקורא התוכחה סכנה הוא למי שאינו אוהבו"].

ד. אמנם כבר כתב הלבוש (5) שבזמנינו אין היחיד יכול למחות נגד מינוי הש"ץ, משום "תקנת הקהילות" להפקיע כח היחידים למחות כדי שלא תרבה המחלוקת, ולכן "טוב וישר הוא שבוררין ברורים למנות ש"ץ על פי רוב פורעי המס שביניהם". ודין זה מובא במג"א ((6); ס"ק כ) שכתב: "וגם בכל המינויים יכול למחות ואפילו במרביץ תורה", ומסיים: "ונראה לי דדוקא בזמניהם שהיה הש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן בתפילתו אז היה יחיד יכול לעכב, דאין נעשה שלוחו בעל כרחו, משא"כ עתה שכולם בקיאין, רק הש"ץ הוא לפיוטים, אע"פ שאומר קדיש וברכו אין כל כך קפידא". ולכאורה מתבאר בדעת הלבוש שבזמנינו אין היחיד יכול למחות נגד מינוי הש"ץ משום "תקנת הקהילות" להפקיע כח היחידים למחות כדי שלא תרבה המחלוקת. ואילו המג"א פירש שהטעם הוא בגלל שהיום אין הש"ץ שלוחם של הציבור להוציאם ידי חובתן. ושני הטעמים מוזכרים גם בדברי המשנה ברורה (6) שהביא בהתחלה את טעמו של הלבוש משום "תקנת הקהילות", ובהמשך דבריו הביא טעמו של המג"א.

ה. דין ש"ץ שיש לו שונא בקהל בתפילות הימים הנוראים 

ענין השונא מובא פעמיים בשו"ע. בהלכות ברכות, כנ"ל, בדין מינוי ש"ץ בתפילות כל השנה. ופעם נוספת בהלכות ראש השנה (7) בדברי הרמ"א שכתב: על הש"ץ "צריך שיוציא כל אדם בתפילתו, ואם יהיה לו שונא ומכוין שלא להוציאו גם אוהביו אינם יוצאים בתפילתו". וצ"ב מדוע ראה הרמ"א צורך לחזור ולשנות את ענין השונא באופן מיוחד בהלכות ראש השנה לאחר שכבר נכתב דין זה בשו"ע (סימן נג) באופן כללי לגבי תפילות כל השנה.

ובהגהות קצה המטה על ספר מטה אפרים (7) כנראה הרגיש בהערה זו, ומתבאר בדבריו ענין מיוחד שיש בתפילות ראש השנה שתהיינה טהורות בתכלית ללא תערובת מחלוקת ושנאה. אמנם עדיין לא מובנים דברי הרמ"א ש"אם מכוין הש"ץ שלא להוציא שונאו גם אוהביו אין יוצאין בתפילתו". וצ"ב מהיכי תיתי לומר כן ולעקור מכל הציבור את תפילתם, הרי במציאות שפיר מכוין להוציאם ומדוע שלא יצאו ידי חובה.

וכתב ערוך השלחן (7) לסייג את הערת המג"א (6) שדברי הרמ"א שיכול לעכב משונאו להיות ש"ץ נוהגים רק בזמן שהיו עמי ארצות שהיו יוצאים ידי חובה מהש"ץ ולא נוהגים היום שכל אחד מתפלל לעצמו, שזהו "מלבד מוספי ראש השנה דאפשר לומר שכיון שעיקר התקיעות הם על סדר הברכות ואצלינו שאין תוקעין בלחש אם כן עיקר התפילה היא של הש"ץ. וכן במוסף יום הכיפורים מפני העבודה ואולי זה נראה כמוציא את הציבור" [ואולי בשל כך כפל הרמ"א דין זה בהלכות הימים הנוראים, אמנם הרמ"א כתב את הדין בכל התפילות ולא רק בתפילת המוסף, וצ"ע].

ו. האם השונא רשאי לשמש בעל תוקע, קורא בתורה או במגילה

מלבד דיני שונא לענין שליחות הציבור והיחיד בתפילה, יש לברר מה דין שונא בשליחות הציבור בקיום מצוות נוספות, כגון תקיעת שופר וקריאת התורה והמגילה – האם יכולים למנוע משונא מלהיות בעל תוקע או מלהיות בעל קורא כפי שאפשר לעכבו מלהיות ש"ץ לענין תפילה, או שמא שונה דין תפילה משאר המצוות.

ולכאורה היה נראה שדין שונא בתקיעת שופר וקריאת התורה ומגילה תלוי בשני הטעמים שנתבארו לעיל, מה יסוד כוחו של היחיד למחות במינוי ש"ץ. אם הטעם הוא בגלל שהש"ץ הוא שלוחו של כל אחד ואחד מהציבור להוציאו ידי חובתו בתפילה, ולכן יכול לעכב מינוי שונא לש"ץ מחשש שלא יוצאנו ידי חובה בגלל שנאתו אליו – הוא הדין בשאר מצוות, זכותו של היחיד לעכב מינוי של שונא כדי שלא יהיה שליח ציבור ויתקע או יקרא בתורה ובמגילה, בגלל החשש שלא יוציאנו ידי חובה בגלל שנאתו אליו, וכדברי המג"א (6) שיכול למחות בכל המנויים.

אך אם הטעם שהיחיד יכול למחות בש"ץ הוא משום שהתפילות במקום התמידים תקנום, וכשם שאי אפשר להקריב קרבן ללא דעתו כך אי אפשר להתפלל בלי דעתו של כל אחד ואחד מהקהל. טעם זה שייך רק בתפילה שהיא כנגד הקרבנות, משא"כ בשאר קיום המצוות כמו קריאת התורה ומגילת אסתר או תקיעת שופר, שכמובן לא שייך הטעם שאין מקריבים קרבנו של אדם שלא מדעתו, ודאי שלא יוכל היחיד למחות במינוי שונא לש"ץ.

ובאשל אברהם [בוטשאטש] (8) נקט שלמרות שאת הברכות על תקיעת שופר ומקרא מגילה יכול השונא לברך, מטעם שהוא יכול לברך לבד ואין הוא חייב לצאת בברכתו של הש"ץ – אולם, בעצם מעשה הקריאה או התקיעה, כיון שהש"ץ מוציא בזה ידי חובה אחרים, יכולים לעכב בעד השונא מלהיות ש"ץ מחשש שיתכוין שלא להוציא ידי חובה את מי ששונא.

ונמצא לפי דבריו, ששונה דין תקיעת שופר וקריאת מגילה מדין תפילה בזמנינו, שהרי כפי שנתבאר לעיל, בזמנינו אין היחיד יכול לעכב מינוי של שונא לש"ץ בתפילה, ולעומת זאת יש ביכולתו לעכב מינוי של שונא לבעל תוקע או בעל קורא. גם הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (7) סובר כדעת האשל אברהם לחלק בין תפילה לשאר המצוות, וכתב שדברי הפוסקים שאין יחיד יכול למחות למנות את שונאו נאמרו "רק בש"ץ או ברב דאין מוציאין את הרבים ידי חובתן, אבל בשופר שמוציא הרבים איך יוציאנו בעל כרחו".

ז. והנה ההבנה הפשוטה בדברי האשל אברהם והגרש"ק שהיחיד יכול למחות במינוי בעל תוקע ובעל קורא היא, שיוצאים ידי תקיעת שופר על ידי שליחות, שהבעל תוקע הוא שלוחם של הציבור לתקוע עבורם מדין שלוחו של אדם כמותו בכל התורה. וכך גם בקריאת מגילה וקריאת התורה, הבעל קורא הוא שלוחם של הציבור. ולכן יכולים לעכב את מינוי השונא מאחר ויש חשש שהבעל תוקע או הבעל קורא לא יוציאו ידי חובה את מי ששנאוי עליהם.

אמנם בספר רץ כצבי ((8); צבי רייזמן, לוס אנג'לס) דן בדבריהם, וכתב שהדבר תלוי בהבנת גדר מצות תקיעת השופר, האם המצוה בתקיעה או בשמיעה. ואם אמנם יסוד מצות תקיעת שופר היא השמיעה הלוא אין צריך לזה דין שליחות, משום שאת השמיעה כל אחד מקיים באזניו שלו, ומדוע איפוא שהיחיד יוכל למחות בטענה שהבעל תוקע ששונא אותו לא יוציאו ידי חובת התקיעה, הרי אם יהיה בבית הכנסת בשעת תקיעת השופר ויתכוין לצאת ידי חובה וישמע את קול השופר ודאי יצא ידי חובה גם אם הבעל תוקע אינו שלוחו מאחר ובמציאות שמע תקיעה כשירה, וזו היא המצוה, ודי לו בזה. וכתב ליישב את דברי הגר"ש קלוגר והאשל אברהם על פי חידושו של מהר"ם חביב בספרו כפות תמרים "דמצות ראש השנה היא התקיעה והשמיעה שניהם יחד".

עוד דן שם ברץ כצבי בדברי האשל אברהם שהיחיד יכול למחות במינוי בעל קורא [בקריאת התורה או בקריאת מגילה] שהוא שונאו מחשש שלא יוציאנו השונא ידי חובה, על פי חקירת האחרונים בגדר קריאת התורה, האם החיוב הוא שמיעת הקריאה, או שבאמת מחוייב כל אחד לקרוא בעצמו אלא שהקורא מוציא את השומעים ידי חובה.

ולכאורה, דברי האשל אברהם שייכים רק אם נאמר שגדר מצות קריאת התורה הוא חיוב קריאה על כל אחד ואחד אלא שיוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה מהבעל קורא, מה שאין כן אם גדר מצות קריאת התורה הוא חיוב שמיעה – את השמיעה עושה כל אחד לעצמו ואין צורך לצאת ידי חובה מהבעל קורא, ואפילו אם הבעל קורא יכוין בפירוש שלא להוציא את שונאו, אין בזה שום גרעון במצוה של השומע, שהרי אם הבעל קורא קרא קריאה כשירה והשומע שומע בעצמו ודאי שקיים את מצוותו לשמוע קריאת התורה, עי"ש בהרחבה.

ח. שונא בביקור חולים ובניחום אבלים

כתב הרמ"א (9) "יש אומרים דשונא יכול לילך לבקר חולה (מהרי"ל סי' קצז). ולא נראה לי אלא לא יבקר חולה ולא ינחם אבל שהוא שונאו, שלא יחשוב ששמח לאידו ואינו לו אלא צער, כן נראה לי". ובש"ך (ס"ק ב) הביא מדברי הב"ח שבלוויית המת אין לחשוש משום שמחה לאידו, באשר הוא סוף כל האדם, אבל לנחם אבל או לבקר חולה שהוא שונאו יש לחוש לכך. ומסיים הש"ך בפשרה בין המהרי"ל [ששונא יכול לבקר חולים] לבין הרמ"א [שאוסר] "ומיהו הכל לפי מה שהוא השנאה ולפי מה שהם השונאים".

וראה במה שדן בספר רץ כצבי (9) בענין ניחום אבלים על ידי שונא, על פי דברי האגרות משה (או"ח ח"ד סימן מ אות יא) שבניחום אבלים יש שני עניינים: [א] "טובת אבלים החיים שהם טרודים מאד בצערם מחוייבין לדבר על לבו ולנחמו, שבשביל זה הרי ג"כ מחוייבין לילך לביתו למקום שהוא נמצא". [ב] "לטובת המת". ולכאורה מחלוקת המהרי"ל והרמ"א [ופשרת הש"ך] שאם יש שנאה בין המנחם והמנוחמים האם צריך השונא ללכת לנחם, נאמרה ביחס לענין הראשון של מצות הניחום, טובת האבלים החיים, ובזה נחלקו, האם מצד טובת האבלים מחוייב ללכת לנחמם, או לא. אולם ביחס לענין השני של מצות הניחום – "טובת המת", לכאורה אין זה משנה שיש שנאה בין האבלים והמנחם החיים לענין "טובת המת" שעדיין מחוייב בה, הגם שהחי שנאוי עליו. ועי"ש במה שדן בענין ניחום אבלים כשמת שונאו.

"ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה"