בדברי הרמב"ן מבואר סדר השאלות והתשובות שנעשה באמצעות האורים ותומים.

להבנת דבריו, נקדים בביאור העניינים החשובים דלקמן:

[א] מהות שמותיו של הקב"ה, הטעם לקריאה בשמות שונים, וההשפעות הנגרמות על ידי הזכרת השמות.

[ב] השימוש בשמותיו של הקב"ה.

[ג] כל התורה שמותיו של הקב"ה – וממנה שימושי השמות השונים

[ד] ההבדל בין נבואה ובין רוח הקודש

א. מהות ענין שמותיו של הקב"ה

ענין שמותיו של הקב"ה נתבאר בדברי הרמח"ל בספר דרך ה' (1א), שכתב כי אילולא שמותיו של הקב"ה לא היה שייך כלל יחס להקב"ה, ועל כן רצה הקב"ה להיות נקרא בשם "כדי שיוכלו ברואיו להתעורר אליו ולהתקרב אליו. ואמנם כפי כל פרטי השפעותיו, רצה ונקרא בשמות שונים".

הדברים מובנים על פי מדרש חז"ל המובא בספר נפש החיים (1ב) "באותה שעה היה מבקש משה שיודיענו הקב"ה את השם הגדול וכו', אמר ליה הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא". והיינו שהזכרת שמותיו של הקב"ה גורמת להשפעה כפי ההשפעה שהשם הזה גורם.

הרמח"ל מוסיף לבאר (שם; 1ג) ב' בחינות בהשפעות הנגרמות על ידי הזכרת השמות: [א] האדם יוצא מגבולות הטבע, ומשיג השגות בלתי טבעיות כמו נבואה ורוח הקודש. [ב] האדם יכול לשנות את הטבע.

ב. השימוש בשמותיו של הקב"ה

רש"י (2א) מביא את דברי חז"ל כי משה רבנו הרג את המצרי ב"שם המפורש". ואף דוד המלך, כאשר חפר את ה"שיתין" [יסודות] של בית המקדש ומי התהום עלו, השתמש בכתיבת "שם", כמסופר במסכת סוכה (2ב).

יחד עם זאת, על השימוש בשמות נאמר במסכת אבות (1) "וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא חֳלָף". ורבנו עובדיה מברטנורא הביא את דברי חז"ל באבות דרבי נתן (2ד) שפירוש הדברים ש"כל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא",

וכן מבואר בדברי הרמח"ל (1ה) "אכן הדבר ברור, שאינו ראוי והגון להדיוט שישתמש בשרביטו של מלך, ועל דבר זה אמרו חז"ל דאשתמש בתגא חלף, ואין היתר בדבר אלא לקדושים הקרובים לו ית' ודבקים בו, שישתמשו בזה למה שיולד ממנו קידוש שמו ית' ועשית רצונו באיזה צד שיהיה. וזולת זה, אף על פי שלא תמנע הפעולה למשתמש, אם ישמר דרכי השימוש כראוי, ענוש יענש על זדונו". וכדברי הלבוש המובאים בש"ך (3א; יו"ד סי' קעט ס"ק יח) שכל ההיתר להשתמש בשמות נמסר רק למי "שיתעסקו בהם בקדושה ובטהרה ולצורך קדושת השם או לצורך מצוה רבה, אשר לא נמצא זה בדורות הללו בעוונותינו הרבים". וסיים הש"ך: "גם בספרי המקובלים מבואר שעוון גדול הוא המשתמש בשמו, על כן המונע יבורך".

וראה גם בביאור הגר"א לשו"ע (3א) שציין למה שכתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים (3ב) כי "מי שעוסק בהשבעות מלאכים לא יהיה סופו טוב ויראה רעות בגופו או בבניו כל ימיו".

ג. כל התורה שמותיו של הקב"ה – וממנה שימושי השמות השונים

בהקדמת הרמב"ן לפירושו על התורה (4ג) מבואר על פי "קבלה של אמת" כי "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה".

כלומר, את אותיות התורה הקדושה שנמסרה למשה רבנו מסיני,  ניתן לחלק למילים בכמה דרכים. דרך אחת היא, חלוקת המילים כפי שהיא בספר התורה שלפנינו, במילים הקדושות של סיפורי התורה ותרי"ג המצוות, שאנו קוראים בקריאת התורה, ולומדים בה. והדרך השניה, מסורה לבעלי הקבלה בלבד, והיא חלוקת האותיות של התורה למילים אחרות שהן "שמותיו" של הקב"ה. והדוגמא שמביא הרמב"ן היא, המילים הפותחות את התורה, שאנו קוראים: "בראשית ברא אלקים", אך ניתן גם לחלק את האותיות של המלים "בראשית ברא", ולקרוא "בראש יתברא", כי מילים אלו הן "שמותיו של הקב"ה", אשר סידורן "בראש יתברא" [וראה בדברי הרמב"ן, במה שביאר לפי זה את מובן כתיבת התורה ב"אש שחורה" על גבי "אש לבנה", דהיינו ב' הדרכים הנ"ל שיש בקריאת אותיות התורה – דרך "קריאת המצוות ודרך "השמות"].

בביאור ענין זה, הוסיף הרמב"ן בדרשת תורת ה' תמימה (4ד) שבכל פרשה ופרשה מפרשיות התורה, טמון "שֵם שבו נוצר הדבר או שנעשה בו". לדוגמא, בספר יחזקאל, בפרשת המתים שהחיה הנביא, נמצא "השֵם שבו אדם מחיה המתים". ומכאן כוחם של "חסידי הדורות" לפעול פעולות שיש בהם שינוי הטבע ומנהגו של עולם "להמית ולהחיות, להרוס לבנות ולנטוע" – מידיעתם בקבלה מה הם ה"שמות" המסתתרים באותיות הקדושות של התורה.

מעתה נבין את פשר הבקשה (5א) "להיותינו מכוסים בשמותיך הקודש מכל עינא בישא", על פי האמור לעיל, ועל פי דברי חז"ל המובאים בפירוש הרמב"ן (5ב) ורבנו בחיי (5ג) אודות "כלי הזין" אשר "חגר הקב"ה לבני ישראל בשעת מתן תורה להינצל מכל פגע ומלאך המות. והם שמותיו של הקב"ה" [ומקורו בדברי המדרש, ראה בהערות על פירוש רבנו בחיי שם]. והיינו ששמות הקודש הם "כלי זיין" ובהם אנו "מכוסים" מכל פגע רע

ד. ההבדל בין נבואה ובין רוח הקודש

בטרם נפנה ללימוד דברי הרמב"ן בביאור סדר השאלות והתשובות שנעשה באמצעות האורים ותומים, נברר ענין נוסף – מהו ההבדל בין הנבואה ובין רוח הקודש.

יסוד הדברים מבואר במסכת בבא בתרא (5ד) "מיום שחרב בית המקדש אע"פ שניטלה נבואה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה". וכתב הרמב"ן (שם; 6א) מהי ה"נבואה" שניטלה מהנביאים ולא מהחכמים, וזה לשונו: "אע"פ שניטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא ניטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם". ומבואר בדבריו שה"נבואה" שבטלה מזמן חגי זכריה ומלאכי, היא המעלה העליונה בנבואה "במראה ובחזון", וזו ה"נבואה" אשר "ניטלה מן הנביאים".

אולם עדיין נשארה הדרגה היותר נמוכה, הלוא היא דרגת "רוח הקודש", אותה משיגים החכמים בדרך חכמתם, והיא מורגשת להם בבהירות "ברוח הקודש שבקרבם".

ובדברי המאירי (6ב) מבואר כי "הנבואה לא תבוא רק לשלם מעיקר יצירתו בהכנתו בשני הכוחות הצריכים אליה, המדמה והשכלי, שיהיה האיש עד תכלית שלמות החכמה כמה שאפשר לשכל להשיגה. ובעת הנבואה בהקיץ יתבטלו ברוב הנביאים הכוחות ההרגשיות, ויראה דמיונו לפעמים כאילו איש מדבר עמו, או ישמע קול מדבר דמיונות יבין מתוכם המכוון בנבואתו. אבל רוח הקדש הוא מדרגה למטה מהנבואה, והוא שאדם השלם בהתעסקו בדברים האלוקיים תעוררהו רוח אלקים ותופיע על לשונו שבח והודאה, או דברי שכל ומוסרים".

וראה דברים בסגנון דומה בספר דרך ה' (6ד) ובמה שכתב בהקדמה לשו"ת מן השמים (6ג).

להשלמת היריעה, נעיין בדברי הרמב"ן דלקמן בנדון בחינות רוח הקודש אצל האבות הקדושים:

• אברהם אבינו – רמב"ן בפרשת תולדות (7א)
• יצחק אבינו – רמב"ן בפרשת תולדות (7ב)
• יעקב אבינו – רמב"ן בפרשת ויחי (7ג)
• דוד המלך ושלמה המלך והנביאים – רמב"ן בפרשת קורח (7ד)
• בחינת הנבואה אצל משה רבנו – רמב"ן בפרשת בהעלותך (7ה)

ה. האורים והתומים – הכהן גדול משתמש בשמותיו של הקב"ה

ממוצא הדברים נבוא ללימוד דברי הרמב"ן בביאור סדר השאלות והתשובות שנעשה באמצעות האורים ותומים.

במסכת יומא (7ז) מובא: "רבי יוחנן אומר בולטות, ריש לקיש אומר מצטרפות".

עוד מבואר בדברי הגמרא שם: "כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלים בו".

וביאר הרמב"ן (8א) כי ה"אורים והתומים" היו "שמות קדושים". והיינו שהכהן "היה מכוון בשמות שהם "האורים", והאירו לעיניו אותיות. והנה כאשר האותיות מאירות אל עיני הכהן, עדין לא ידע סידורם. אבל היו שם שמות הקודש אחרים נקראים "תומים", מכוחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו. כי כאשר כיון בשמות האורים והאירו, חוזר מיד ומכוון בשמות התומים" [ומטעם זה ביאר הרמב"ן מדוע "לא הזכיר בה"א הידיעה אחד מכל הכלים שלא נזכרו כבר, אבל אמר ועשו ארון (לעיל כה, י), ועשית שולחן (שם כג), והנה באורים ותומים אמר (7ו) וְנָתַתָּ אֶל חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים, לא צוה אתו בעשייתם, והזכירם הכתוב בה"א הידיעה – אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה, והוא כתבם בקדושה, או היו מעשה שמים, ולכך יזכירם סתם ובידיעה"].

וסיים הרמב"ן: "וזאת מדרגה ממדרגת רוח הקודש, היא למטה מן הנבואה, ולמעלה מבת קול שמשתמשים בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים, כמו שהזכירו רבותינו (יומא כא, ב)".

וכיוצא בזה מבואר בדברי הרמב"ם (8ב) "עשו בבית שני אורים ותומים כדי להשלים שמונה בגדים, ואע"פ שלא היו נשאלין בהן. ומפני מה לא היו שואלין בהן, מפני שלא היתה שם רוח הקודש, וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ואין שכינה שורה עליו אין נשאלין בו". ועוד כתב הרמב"ם שם: "וכיצד שואלין, עומד הכהן ופניו לפני הארון, והשואל מאחוריו פניו לאחרי הכהן, ואומר השואל אעלה או לא אעלה, ואינו שואל בקול רם ולא מהרהר בלבו אלא בקול נמוך כמי שמתפלל בינו לבין עצמו, ומיד רוח הקדש לובש את הכהן, ומביט בחושן ורואה בו במראה הנבואה עלה או לא תעלה באותיות שבולטות מן החושן כנגד פניו, והכהן משיבו ואומר לו עלה או לא תעלה" [וראה עוד במה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים (9ב) בביאור ענין "רוח הקודש" האמור בשאלה באורים ותומים].

על פי דברי הרמב"ן, ביאר הגר"א (9ג) את דברי חנה לעלי "לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'", ופירש רש"י: "לא אדוני, כשרה". ואמרו בגמרא (ברכות לא, ב) לא אדון אתה בדבר זה ולא רוח הקודש שורה עליך, שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות". וביאר הגר"א, שחנה אמרה לעלי "לא רוח הקודש איכא גבך לצרף האותיות כהוראתם האמיתית, שצירופם באמת "כשרה", כלומר שאני קשת רוח רוח, עקרה, מתפללת על בנים כשרה אמנו. אם כן למה דנתני לכף חוב לצרף האותיות לומר שהוראתם "שכרה", ולא דנתני לכף זכות שהוראתם הוא "כשרה" שהיתה עקרה" [וראה בדברי הגר"ח שמואלביץ (10א) שהביא מדברי הילקוט שמעוני (רמז קעב) "אמר רבי שמעון בן יוחאי, הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים", וביאר שכדי להבין נכונה את התשובה המתקבלת באורים ותומים, צריך לב שיבין וירגיש את השואל ואת שאלתו]..

ו.  מעלתו הנפלאה של הכהן גדול הראוי להשתמש בשמות הקודש

על פי האמור לעיל בין נבין את מעלתו הנשגבה של הכהן הגדול, הראוי להשתמש בשמות הקדושים באורים ותומים, כמבואר בדברי הרמב"ן בפרשת תצוה (10ג) בביאור מעלת הכהן הגדול, שאין המלאכים נמצאים במחיצתו בשעה שנכנס לבית קודש הקודשים "כי הוא העובד לפניו שתשרה שכינתו בעבודתו כי מלאך השם צבא-ות הוא" [כלשונו של הנביא מלאכי (10ד]. וכדברי הרמב"ן בפרשת ויקרא (10ה) "לא הזכיר בחטאת כהן המשיח "וכפר עליו ונסלח לו" כאשר הזכיר בשאר החוטאים בקהל ובנשיא ובהדיוט, אולי לרוב מעלתו לא יתכפר ונסלח לו לגמרי, עד שיתפלל ויתחנן לאלהיו כי מלאך ה' צבאות הוא, וצריך להיותו נקי וטהור ידיים".

• • •

ז.  הנהגת רוח הקודש בזמנינו

• דברי מהר"ח ויטאל (11) "בהנהגת רוח הקודש בזמנינו", ובהם הדרכה מפורטת להגיע לכך "בזיכוך החומר עד הקצה האחרון, ויתדבק בעליונים בתכלית דיבוק, וישוב בתשובה מכל חטאיו ויקיים כל רמ"ח מצוות עשה דאורייתא" – שכמובן אך מתי מעט זוכים לזה [וראה בדבריו "באזנינו שמענו ובעינינו ראינו, יחידי סגולה השיגו למדרגת רוח הקודש בזמנינו זה, והיו מגידים עתידות"].
• ביאור החתם סופר (12א) לדברי הראב"ד "שהופיע רוח הקודש" בבית מדרשו, שיש לחכמים "חלק נבואה שמשיג ע"ד חכמתו, שהעוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה".
• תשובת האדמו"ר הדברי חיים מצאנז (12ב), בנדון מלמד שאמר כי האור החיים הקדוש לא חיבר את ספרו ברוח הקודש – האם צריך להעבירו מתפקידו, כדבריו: "ומה שאמרו דמימות נביאים ניטלה רוח הקודש, היינו דנבואה, אבל רוח הקודש דחכמה לא בטלה. ולכן המלמד המכחיש רוח קודשו של האור החיים הוא אפיקורס".
• הסברו של הגר"ח קנייבסקי בספרו ארחות יושר (13ב) "היאך ראינו הרבה פעמים אצל הגדולים, שלאחד עונים כן, ולשני עונים [באותה שאלה] שיעשה ההיפך, וזה הכל כפי מה שנותנים מן השמים בפיו מה לומר".
• דברים ששמעתי במו אזני ממו"ר ראש ישיבת חברון הגרש"ז ברוידא על גדולי ישראל שידעו להבחין באופן פלאי האם הבהמה כשירה או הכוס טבולה, והובאו בשמי בספר נסיך ממלכת התורה (14ג).