פרשת משפטים
אות היא לעולם
שבת – זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים
א. "שבת" בלשון יחיד – "שבתותַי" בלשון רבים
עניינה של השבת מפורש בתורה במקומות רבים. בעיון מדוקדק בפסוקים בפרשת כי תשא (1א) העוסקים ב'אות' של השבת בין הקב"ה וכנסת ישראל, עמד מו"ר רבי דוד כהן, ראש ישיבת חברון, על שינויי לשון הדורשים הסבר:
- בפסוק הראשון בא האות של שבת "לדעת כי אני ה' מקדשכם", ובפסוקים שאח"כ באה השבת לאות "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". וצ"ב מהי חלוקה זו של ב' האותות באופן זה, שבתחילת הפרשה באה השבת לאות על קדושת ישראל – כלשון הפסוק "לדעת כי אני ה' מקדישכם". ובסוף הפרשה, בא האות על בריאת השמים וארץ – כלשון הפסוק "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ".
- בפסוק הראשון הוזכר אות השבת בלשון רבים – "שבתותַי", ובפסוק השני בלשון יחיד – "ושמרו בני ישראל את השבת", וצ"ב.
ב. השבת – זכר למעשה בראשית
לביאור הדברים נעיין בדברי הרמב"ן (1ד) בביאור משמעות היותה של השבת "זכר למעשה בראשית", וזה לשונו: "זכור את יום השבת לקדשו. אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, וצוה שנכבד זכר שמו, צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת שהיא זכר למעשה בראשית". ובהמשך דבריו: "ועל דרך הפשט אמרו (במכילתא כאן) שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה כמו שאמר (להלן לא יג) כי אות היא ביני וביניכם. וזה עיקר גדול באמונת האל".
- בדברי הרמב"ן בפרשת תולדות (2א) מבואר כי יוסף הצדיק "היה משמר את השבת אפילו במצרים, מפני שהיא שקולה כנגד כל המצות, לפי שהיא עדות על חדוש העולם, והיה עושה כן ללמד את בניו אמונת בריאת העולם להוציא מלבם כוונת עבודה זרה ודעות המצרים".
- עוד מבואר בדברי הרמב"ן בפרשת קדושים (2ב) כי השבת "שקולה כנגד כל המצות, כי מי שאינו משמר אותה מכחיש במעשה בראשית ואין לו תורה כלל".
ג. השבת – זכר ליציאת מצרים
עתה נעיין בדברי הרמב"ן בביאור השילוב בין ב' הבחינות של השבת: זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים.
- בפרשת כי תשא (2ג) כתב הרמב"ן: "הזכיר השבת באמצע הרגלים, כי סמך אותו לחג המצות ולקדוש הבכורות, בעבור שכולם זכר למעשה בראשית, כי ביציאת מצרים אות ומופת בו, כאשר פירשתי בעשרת הדברות (לעיל כ, ב). ועוד, כי הכתוב אמר שיש גם בשבת זכר ליציאת מצרים, כמו שאמר בעשרת הדברות האחרונות (דברים ה, טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת"
- ואכן, בפרשת ואתחנן הביא הרמב"ן (2ד) את דברי הרמב"ם במורה נבוכים "בשבת בכללה שני טעמים, להאמין בחידוש העולם כי יש אלוה בורא, ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים". ולאחר מכן פירש: "והראוי יותר לומר, כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדבור הראשון (שם שם ב), על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר. הנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית, וזה טעם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת".
- בדרשת תורת ה' תמימה (3א) הוסיף הרמב"ן, שבכדי לזכור את יציאת מצרים, אנו אומרים בקידוש של שבת "זכר ליציאת מצרים", מפני שביצאת מצרים נתבררו יסודות האמונה, כמבואר לעיל. ובזה מתורצת שאלתו של רבי יהודה הלוי "למה אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר [אנכי ה' אלקיך] שבראתי שמים וארץ וכל צבאם, כמו שאמר, אני ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי, כי היה זה ראוי יותר".
ד. "השביעי נבחר בימים בשנים ובשמיטות"
על פי האמור לעיל מוטעמים דברי חז"ל (3ב) "כל השביעין חביבין", וכלשונו של הרמב"ן (3ד) כי "השביעי נבחר בימים בשנים ובשמיטות", משום שיש בו זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים. וכפי שביאר שם הרמב"ן, כי מטעם זה התחילו משפטי התורה בדיני שילוח עבדים בשנה השביעית.
על פי האמור ביאר הגרי"ז סולובייצ'יק (4א), את לשונות הכתובים בפרשת כי תשא (1א), שהאות הראשון שנזכר בפרשה הוא זכר ליציאת מצרים שהוא היסוד לקדושת ישראל, כי שורש בחירת וקדושת ישראל היה במצרים. ולכן שם נאמרה השבת בלשון רבים, כי גם שאר המועדים הם זכר ליציאת מצרים, ובכלל "שבתותַי". ולכן, האות השני שהוא זכר למעשה בראשית, נאמר בלשון יחיד, כי הוא שבת בראשית בלבד [וראה בקונטרס מקדשי שביעי (4ב) שביאר לפי דברי הגרי"ז את לשון הקידוש [בליל שבת] שאומרים "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זיכרון למעשה בראשית, כי הוא יום תחיל למקראי קודש, זכר ליציאת מצרים"].
ה. בחינת 'נקבה' בליל שבת ובחינת 'זכר' ביום השבת
ה. לביאור הדברים, נעמיק ונתבונן במהות השבת וקדושתה, הכוללת בחינה של "זכר" ושל "נקבה", כמבואר בספר האמונה והבטחון (5א) המיוחס לבית מדרשו של הרמב"ן: "זכור את יום השבת לקדשו, ובמשנה תורה שמור, זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ובהגדה זכור לזכר ושמור לנקבה, וכתיב את שבתותי תשמרו, לא אמר שבת אלא שבתותי, לפי שמצינו שבת זכר ונקבה, דכתיב שומר שבת מחללו, וכתיב ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת". ומבואר בדבריו, כי השבת הוזכרה בתורה בלשון רבים: "שבתותי", ללמדנו כי יש בה בחינת שבת "זכר", המרומזת במלה "זכור", ויש בחינת שבת "נקבה", המרומזת במלה "שמור".
ובחינות אלו הם כנגד שבת ביום ושבת בלילה, שתהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה, כמבואר בדברי הרמב"ן בפרת יתרו (5ב) "ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות קפב) הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור, ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה. וזהו מאמר החכמים (ב"ק לב, ב) שאומרים בערב שבת בואי כלה בואי כלה, בואו ונצא לקראת שבת מלכה כלה, ויקראו לברכת היום קדושא רבא (פסחים קו, א) שהוא הקידוש הגדול, ותבין זה".
נמצא איפוא ש"זכור" היא בחינת ה"זכר" של שבת ביום – "שמור" היא בחינת ה"נקבה" של שבת בלילה, וצ"ב.
כמו כן יש לבאר את מטבע תפילות השבת, המבואר בדברי המגן אברהם (5ד) "מנהג לומר בליל שבת וינוחו בה, וביום וינוחו בו, ובמנחה וינוחו בם".ויש לפענח את פשר חידת: "בָהּ, בוֹ, בָם", מדוע נקבע סדר זה, ומה טמון בו.
ובכלל יש להבין, האם "שבת" בלשון הקודש הינה לשון זכר או נקבה.
ואמנם במבט ראשון, הדברים נראים סתומים.
אך פתרונם הוא ההבנה כי "זכר" פירושו "משפיע" – "נותן", ו"נקבה" פירושו "מושפע" – "מקבל", כדברי המכתב מאליהו (5ה) "בלילה, בכניסת השבת, כשבאים מן החול, שבת הוא בבחינת נוקבא [נקבה] כי אנו צריכים להשפיע לה קדושה, והיא בבחינת כלה המקבלת. וביום, כשהשבת התחזקה והתבססה אצלינו, היא נהפכת לבחינת דכורא [זכר], משפיע, והיא מקדשת אותנו. ובמנחה, התאחדות משפיע ומושפע יחד, שסגולתם להעמיד תולדות [רוחניות] שקדושת השבת ישפיע קדושה לשבוע הבא".
בביאור הדברים כתב בקונטרס מקדשי שביעי (6)-(7א) כי יסוד עבודת השבת. בליל שבת, עלינו להשפיע קדושה לשבת [בהכנה לשבת, בקבלתה, בקידוש ובהתבוננות] – ולכן השבת בבחינת "נקבה" [מושפעת].
או אז, כאשר התחזקה קדושת השבת, היא משפיעה עלינו מקדושתה – בבחינת "זכר" .
ועל פי זה ביאר את הכתוב |שבתותַי" בלשון רבים: "כי קדושת ישראל תלויה בב' הבחינות של קדושת השבת, שהם ליל שבת – בחינת 'שמור', ושבת ביום – בחינת 'זכור', שמתחברת קדושת ישראל עם קדושת השבת בב' דרכים שהם משפיעים על קדושת השבת. ועל ידי זה הם מושפעים מקדושתה. וליל שבת הוא בחינת 'שמור', שבחינת שבת 'נקבה' היא, שהשבת מושפעת ע"י שישראל משמרים אותה. ושבת ביום היא בבחינת 'זכור' שהיא משפיעה קדושה על ישראל ע"י שישראל זוכרים לקדש אותה. וע"י ב' השבתות יחד באה קדושת ישראל בכח קדושת השבת, ולכן בא הלשון 'את שבתותַי תשמרו' לשון רבים – לכלול ב' השבתות יחד".
ומדוקדק היטב מדוע במזמור "לכה דודי" הוקדם "שמור" ל"זכור", למרות שבתורה נאמר "זכור" [בפרשת יתרו] לפני "שמור"[בפרת ואתחנן]. ככל הנראה רצה מהר"ש אלקבץ לרמוז את סדר עבודת השבת, כי "שמור" דהיינו בחינת "שבת נקבה" שהוא בלילה, קודם ל"זכור" דהיינו בחינת "שבת זכר" שהוא ביום.
ו. סדר תפילות השבת – כנגד ג' שבתות
לאור הנלמד יובן ענין נוסף שהוא מיסודותיה של השבת.
האבודרהם (7ב) הקשה "מה ראו חכמים לתקן בשבת תפילות משונות זו מזו, "אתה קדשת", ו"ישמח משה", ו"אתה אחד", וביום טוב לא תקנו אלא אחת, "אתה בחרתנו" לערבית לשחרית ולמנחה". והביא את תירוצו של הר"ר קלונימוס: "שלש תפילות אלו כנגד ג' שבתות: שבת בראשית, ושבת של מתן תורה דכולי עלמא מודו דבשבת ניתנה תורה, ושבת שלעתיד. וכן הוא הפירוש, אתה קידשת מיירי בשבת בראשית. וישמח משה מיירי בשבת מתן תורה. ואתה אחד מיירי בשבת שלעתיד שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד".
ודבריו מוטעמים על פי האמור לעיל, כפי שביאר בקונטרס מקדשי שביעי, שיש בחינת "ג' שבתות" שיש בכל שבת:
[א] בחינת "שבת בראשית", שבה השבת הושפעה בקדושה מאת הקב"ה, והיא כנגד שבת בלילה שהיא בחינת מושפע [נקבה] דהיינו בחינת השבת המקבלת את השפעת הקדושה מישראל.
[ב] בחינת "שבת מתן תורה", כנגד יום שבת – שהוא בחינת משפיע [זכר] – כי הכח של השבת להשפיע מקדושתה הוא באמצעות התורה, בה ניתן הכח לישראל לפעול על ידי מעשיהם (עי' רמח"ל דעת תבונות סי' קכח).
[ג] בחינת "שבת שלעתיד לבוא", כנגד שבת במנחה – שבה מתאחדים בחינות משפיע והמושפע, ממנה נמשכת הקדושה לכל ימי השבוע.
ז. סדר קדושת השבת – בבחינת 'נותן' ו'מקבל'
על פי המבואר מתורץ קושי נוסף, היאך מחד גיסא, מבואר בדברי הגמרא במסכת שבת (8א) כי השבת היא מתנה שנתן הקב"ה לישראל כאשר בא לקדשם. ומאידך גיסא, הלא מפורש בכתוב כי קדושת השבת נעשית כביכול על ידי ישראל, המצווים זכור את יום השבת לקדשו.
אכן, על פי האמור יבואר סדר קדושת השבת – שגם בו יש בחינת נותן ומקבל, שהרי מבואר בדברי הרמח"ל כי מהלך קניית הקדושה, הוא כבחינותיה של השבת – ראשיתו השפעה שלנו, ולאחר מכן השפעה עלינו. ומעתה מבוארים דברי הגמרא בשבת, שקדושת השבת היא מתנה שהקב"ה נתן לישראל כאשר בא לקדשם. ומאידך, תחילת הקדושה נעשית על ידי ישראל המצווים זכור את יום השבת לקדשו, ולא רק שאין בזה סתירה אלא שהיא גופא סדר השפעת הקדושה, וכנ"ל.
ח. השבת – אות אהבה ודבקות בין הקב"ה וישראל
ממוצא הדברים ביאר האדמו"ר הנתיבות שלום מסלונים (9ג)-(10) את דברי הרמב"ן בפרשת פנחס (9א) "אין במוספי השבת [קרבן] חטאת כשאר המוספין", כי עיצומה של שבת קודש הוא בחינת אות אהבה ודביקות בין הקב"ה וישראל". וזו ה"מתנה הטובה" של השבת, שהיא "מעין עולם הבא", וכביטוייו הנלהבים של רבי אהרן הגדול מקארלין (9ב) "הַשַּׁבָּת נֹעַם הַנְּשָׁמוֹת וְהַשְּׁבִיעִי עֹנֶג הָרוּחוֹת וְעֵדֶן הַנְּפָשׁוֹת".
ועיין עוד במה שהביא מהגאון האבני נזר מסוכטשוב, לביאור עבודת השי"ת בכלל ועבוד השבת בפרט, על דרך קשר הנישואין: ליל שבת הוא בחינת קידושין, שחרית הוא בחינת החופה ובמנחה הוא הייחוד והדביקות העילאית. וכעין זה מבואר בדברי האבודרהם (7ב) עיין בדברים הנעימים.
ומכאן נקבל מבט מופלא על מעלת השבת, והדרכה לסדר העבודה בליל שבת, שבת ביום, ובמנחה בשבת.
ואם תכלית כל המצוות ועבודת ה' היא השגת הדביקות בהקב"ה, הרי ששבת קודש היא המקור לשיא הדביקות בו ית', ומהשפעת קדושת השבת נשאב את הכח לעמוד בפגעי החולין של ימי השבוע. ולכן המחלל שבת נחשב כעובד עבודה זרה, כי השבת קובעת מי הוא יהודי, ו"המשמר שבת כהלכתה, אפילו עובד ע"ז כדור אנוש, מוחלין לו" – כי על ידי שמירת השבת כהלכתה, שב ומתדבק באהבה גדולה בה', והרי כגר שנתגייר.
