א. נצטווינו בפרשת קדושים (1) "תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ", ובמשנה תורה (1) "לֹא יִמָּצֵא בְךָ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף", ועי"ש ברש"י שציין לסוגיית הגמרא בסנהדרין (2) סה, ב) שנחלקו חז"ל מהו איסור מעונן: "תנו רבנן מעונן, רבי שמעון אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין [שכבת זרע משבע בריות, ומעביר על עיניו ועושה כשפים, רש"י]. וחכמים אומרים זה האוחז את העיניים  [אוחז וסוגר עיני הבריות ומראה להם כאילו עושה דברים של פלא, והוא אינו עושה כלום, רש"י]. רבי עקיבא אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת למחר יפה ליקח"  [לשון מעונן כמו בעל עונות, שמבחין את עונה ואומר היום יפה לצאת לדרך ויצליח, למחר יפה ליקח מקח וישתכר בו הלוקחו, רש"י] .

ובדין אחיזת עיניים מצינו בדברי המשנה בסנהדרין (1) "המכשף העושה מעשה חייב, ולא האוחז את העיניים. רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע, שנים לוקטין קישואים, אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב. העושה מעשה חייב, האוחז את העיניים פטור" [מראה לנו כאילו התקבצו כולם במקום אחד, והקישואים לא זזים ממקומן פטור, רש"י]. ובגמרא שם: "אמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחילה. העושה מעשה בסקילה, האוחז את העיניים פטור אבל אסור, מותר לכתחילה כדר' חנינא ור' אושעיא דכל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה ומיברי להו עגלא תילתא ואכלי ליה". והובאו שם כמה מעשים שלא היו אלא אחיזת עיניים [וכגון "ההוא טייעא" שנטל חרב וחתך גמל לאיברים, ואחר כך קשקש לו בזוג והגמל עמד על רגליו, ומכיון שלא נמצא שם לכלוך מן הדם אמרו כי לא היה זה אלא "אחיזת עיניים". וראה גם בפירושו המחודש של היעב"ץ למסופר במסכת מגילה (2) שרבה שחט את רבי זירא בסעודת פורים, שלא היה זה באמת אלא ב"אחיזת עיניים"].

וכך נפסק בשו"ע (5) "אוחז את העיניים אסור, וע"י ספר יצירה מותר אפילו לעשות מעשה".

גדרי איסור מעונן

ב. מדברי הרמב"ם בספר המצוות (2) מתבאר כי באיסור "לא תעוננו" נכללה עשיית פעולה שאין בה משום כישוף אלא תחבולה בתנועת הידיים, שעל ידי זה עושה המעשה מרמה את הרואים שיחשבו שראו במו עיניהם דבר שהוא חוץ מגדרי הטבע, כדבריו: "ובכלל אזהרה זו גם כן איסור פועל חרטומים, ולשון חכמים מעונן זה האוחז עיניים והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד, עד תדמה לאנשים שיעשה עניינים אין אמיתות להם כמו שנראה אותם", יעו"ש בדוגמאות שהביא. וסיים הרמב"ם: "העושה כן יקרא אוחז עיניים והוא מין ממיני הכישוף, ומפני זה לוקה. והוא עם זה גונב דעת הבריות" [ולהלן נדון במש"כ הרמב"ם שיש באחיזת עיניים איסור גניבת דעת].

אולם בדעת הסמ"ג (2) נראה שלא נאסרה אלא אחיזת עיניים שיש בה משום מעשה כשפים, אבל אחיזת עיניים שאין בו משום כשפים, מותרת לגמרי [וראה בדברי המהרש"ל המובא בשו"ת הרמ"א (4) שלמד כי הסמ"ג לא חלק על הרמב"ם, ובמה שדחה הרמ"א את דבריו וכתב שהסמ"ג והרמב"ם חולקים].

יישוב סתירת פסקי הרמב"ם והמסתעף מכך להלכה

ג. כדבריו בספר המצוות, כתב הרמב"ם בהלכות ע"ז (3) פי"א ה"ט) "האוחז את העיניים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה, הרי זה בכלל מעונן ולוקה". ותמהו המפרשים שלכאורה סתר הרמב"ם את משנתו למש"כ בהמשך דבריו שם (הלכה טו) שאין מלקות על אחיזת עיניים". ביישוב דבריו נאמרו כמה מהלכים:

[א] בשו"ת מהרי"ק (4) הובא בקצרה גם בכסף משנה (3) חילק בין מי שאוחז את העיניים ומראה את עצמו כאילו עושה מעשה על טבעי [כגון תחיית גמל מת], שזהו "מין ממיני הכישוף", וחייב מלקות. ובין מי שאוחז את העיניים ומראה כאילו עושה מעשה טבעי כגון ליקוט קישואים, שאינו לוקה.

[ב] הכסף משנה ציין לדברי המהרי"ק הנ"ל והקשה עליו "מנין לו לחלק בכך". ולכן לדעתו ביאור דברי הרמב"ם הוא, שהאוחז את העיניים אכן לוקה ארבעים (כמ"ש הרמב"ם בהלכה ט). אלא שהיה מקום לחשוב שילקה שמונים, חדא משום "לא תעוננו", ועוד משום "מכשף", כי גם מעונן בכלל מכשף. לכן כתב הרמב"ם (בהלכה טו) שאינו לוקה כי אם ארבעים, מפני שהלאו דמכשף "לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא".

[ג] הב"ח (3) כתב לחלק בין האוחז את העיינים ע"י כישוף, שעליו כתב הרמב"ם שאין לוקה (הלכה טו), כי נכלל "בלאו שניתן אזהרת מיתת בי"ד". ובין האוחז את העיניים ע"י קלות תנועת הידים, שאין זה בכלל מעשה כשפים, ונאסר בלאו ד"לא תעוננו", ועליו כתב הרמב"ם (הלכה ט) שחייב מלקות. ועי' בש"ך (5) ס"ק יז) שהעתיק להלכה את דברי הב"ח, וכתב שכן מבואר "בתשובת הרב", וכוונתו למש"כ בשו"ת הרמ"א שיש לחלק בין אחיזת עיניים שלא ע"י כישוף לאחיזת עיניים בכישוף [והשיב בזה על מש"כ כנגדו המהרש"ל, עי"ש בדבריהם. אמנם ראה במה שנקט בשו"ת אגרות משה (8) כי הרמ"א והמהרש"ל חלקו על הב"ח, ודלא כהבנת הש"ך].

וראה סיכום הדברים, ותוספת ביאור בשיטת הרמב"ם בשו"ת וישב הים [(6) רבי יעקב הלל, ראש ישיבת חברת אהבת שלום, בירושלים].

הזמנת קוסם לאירועים

ד. על פי דברי הש"ך בשם הב"ח, כתב החכמת אדם (5) "ומזה תראה שאותם בדחנים שעושים כדברים אלו [מיני תחבולות באחיזת עיניים] על החתונות, עוברים בלאו דאורייתא. והמצַוֶה לעשותם עובר משום לפני עור. ולכן מי שבידו למחות צריך למחות, וכל שכן שאסור להסתכל ולראותם. אבל אם הוא גוי שעושה, נראה לי דמותר לראות [ובמש"כ החכמת אדם להתיר ע"י גוי, יעו' במה שהשיגו המהר"ם שיק (7), ובדברי שו"ת וישב הים (6) שכתב כי לפי דברי הרמב"ם בספר המצוות (2) שההסתכלות בדברים אלו גורמת להפסיד שכלם של קטני הדעת להאמין הדברים הנמנעים שהם אפשריים [ועל ידי זה יבואו בסופו של דבר להתרפות באמונתם בבורא ית"ש] – מה לי גוי ומה לי ישראל].

אלא שהפוסקים שבאו אחריו, יצאו לדון בדבריו, ובגדר איסור אחיזת עיניים הנעשה על ידי זריזות הידים, ונביא דבריהם, להלכה ולמעשה:

ראשית, העירו בשו"ת בצל החכמה (9) רבי בצלאל שטרן, אב"ד מלבורן), והרב אבערלאנדער במאמרו בקובץ אור ישראל (12) כי לפי דעת הסמ"ג (2) המובא לעיל, אין איסור בזה, כיון שאין כאן מעשה כשפים אלא אחיזת עיניים בעלמא. וכן נראה מתירוצו הראשון של הכסף משנה (3) שלדעת הרמב"ם איסור אחיזת עיניים הוא רק על ידי כישוף [ותמה בצל החכמה (אות ד) מדוע לא הזכיר החכמת אדם שיטה זו, ואולי הבדחנים סמכו מעשיהם עליה].

אולם גם לשיטת הב"ח והש"ך שנקטו בדעת הרמב"ם שגם באחיזת עיניים שלא על ידי כישוף עוברים על איסור דאורייתא ד"לא תעוננו", כתבו הפוסקים כמה סברות להיתר:

[א] בשו"ת אגרות משה (8) חידש שאין איסור "אחיזת עיניים", כי אם בתחבולה שיש בה משום מעשה של "אחיזה" על עיני הרואה, כשמשקר לאנשים ואומר להם שעושה מעשה על ידי כישוף, אך לא בסתם מעשה של זריזות ידיים, והביא ראיה לדבריו: "וזהו ודאי דבר תמוה שיהיה שייך איסור למי שטבעו בקלות התנועה ביותר שיהיה מתנהג כפי קלות תנועה שלו, והא האחים שלחו לנפתלי למצרים להביא שטר מכירה מעשו ליעקב על חלקו במערת המכפלה, הרי דהיה מותר. וגם שמשון היה מותר להשתמש בגבורתו המשונה, שלא שייך זה כלל להיות באינשי, שהיה ודאי דבר תמוה לאינשי, ולא היה בזה אף חשש איסור מראית העין שיאמרו שע"י כישוף הוא עושה, וכ"ש שלא היה שייך בזה איסור ממש", עי' בדבריו. וראה במה שהוסיף בביאור סברא זו בקובץ אור ישראל (12) אות ד).

[ב] האגרות משה (8) הוסיף כי צריך לומר לפני שעושים את מעשה אחיזת העיניים, שהדברים נעשים באופן טבעי. וכבר קדמו בזה רבי ישראל יהושע טרונק, אב"ד קוטנא [בעל הישועות מלכו], בהגהות יבין דעת על השו"ע (7) שאיסור אחיזת עיניים לא נאמר "כשאומר שאינו עושה שום פעולה, רק שמטעה הרואים, ואפילו הכי אינם מרגישים שרי, ועל זה סמכו בדורות ראשונים שעשו בדחנים מעשים זרים". וכן כתב האדמו"ר מצאנז בשו"ת דברי יציב (10), והוסיף שכאשר עושה כן גם ליכא גניבת דעת. וכן דעת הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (10) להתיר אם מודיע ש"אין זה בכישוף רק חכמה בלבד", וכתב שגם החזון איש פסק שאין איסור אם יודעים שאין זה כישוף רק חכמה.

[ג] בשו"ת בצל החכמה (9) כתב, שאחיזת עיניים אסורה רק כאשר נדמה לרואים דבר שבאמת אינו במציאות, שמראה דברים שנדמה לרואה שעושה דבר, ובאמת אינו עושה כלום. אבל באופן שהרואה רואה את כל מה שהיה האמת במציאות, ורק על ידי קלות תנועות הידים אינו מבין מה הוא רואה, אין איסור.

הלכה למעשה: האגרות משה כתב כי דבריו להיתר נאמרו "בדרך הלימוד", ולא בדרך של "הוראה למעשה", והוסיף: "ואם היה בא לידי מעשה, הייתי משתמטנא משום כבוד רבותינו האוסרים. ואם לא היה אפשר להשתמט, הייתי מורה שבדרך טבעי, וידוע ומפורסם שהוא דרך טבעי, שמותר. וכן מסקנת הדברי יציב (10), תשובות והנהגות (10) והרב אבערלאנדער (13).

ברם לדעת הגר"ש וואזנר בשו"ת שבט הלוי (10), הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (11), והרב זילברשטיין בספרו מלכים אמניך (11) – יש לאסור מופע קוסמים, גם כשנעשה לצורך שמחת חתן וכלה או שמחת פורים.