אחריות קונה לפני התשלום

א. כאשר רוכשים מטלטלין [דברי אוכל, כלים, בגדים וכיוצא בזה], בדרך כלל הקונה נוטל אותם בידיו או מניח אותם בעגלת קניות, בטרם התשלום עבורם. והשאלה היא, האם כשנגרם נזק בטרם התשלום, חייב לשלם.

לביאור הדברים נעיין במסכת נדרים (1) ובבא בתרא (2) בדברי שמואל "הנוטל כלי מן האומן לבקרו, ונאנס בידו חייב". ובסוגיא העמידו את הדין כאשר "קייציה דמיה" – המחיר ידוע לקונה בטרם נטל את הכלי. ועוד העמידו את הדין, כאשר מדובר ב"זבינא חריפא" – חפץ החביב על הקונה לקנותו יותר מאשר חביב על המוכר למוכרו, כדברי הר"ן בנדרים: "ומשום הכי הנאת לוקח היא, שהכל קופצים עליו, ואין למוכר שום הנאה במכירתו, דהא כל אימת דבעי מזבין ליה" – וזו הסיבה לחיובו של הלוקח באחריות [להלן יבוארו דינים אלו במציאות חיי המסחר בזמנינו].

להשלמת לימוד הסוגיא, ראה בגמרא בנדרים (1) לא, ב) בראיה שהביאו לדינו של שמואל מדין הלוקח כלים מן התגר לשגרן לבית חמיו [ובקהילות יעקב (4) הרחיב לבאר את הראיה לפי שיטות הראשונים שיובאו להלן]. ובגמרא בבא בתרא (2) פח, א) במעשה המובא ב"בההוא גברא דאייתי קרא [דלעת] לפום נהרא", וכאשר הקונים התנפלו על הקרא, אמר "הרי הן מוקדשין לשמים", ומבואר שאם היו דמיהם קצובים הרי ש"אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו".

הנוטל כלי מן האומן על מנת לבקרו – חייב מדין לוקח או מדין שואל

ב. בנדון זה נחלקו רבותינו הראשונים.

הר"ן והרא"ש בנדרים (1) פירשו שהקונה חייב מדין שואל "שכל ההנאה שלו". אולם רש"י במסכת בבא מציעא המובא בתוספות בבבא בתרא ד"ה הלוקח (2) וברא"ש והרמב"ן שם (3) פירש שהקונה חיב מדין לוקח.

והרשב"ם בבבא בתרא (2) פח, א ד"ה והני מילי) הביא את שני הפירושים.

התוספות, הרא"ש והרמב"ן בבבא בתרא (2) הביאו ראיה לשיטת רש"י שהחיוב מדין לוקח מהמעשה בההוא גברא דאייתי קרא לפום נהרא "ואמר רב כהנא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ואי שואל הוי, אמאי לא יוכל להקדיש מה שהשאיל ביד אחרים, כמו שהמשכיר יכול להקדיש". ועיי"ש בתוספות שכתבו: "ואין נראה לרשב"א ראיה, דהתם לא על מנת לבקרם נטלם, אלא על מנת לקנות מיד, ולכך אין יכול המוכר להקדיש" [וראה גם בדברי הקהלות יעקב (4) במה שכתב ליישב את שיטת הראשונים שחיובו מדין שואל, מהקושיא מההוא גברא דאייתא קרא].

בספר דבר יעקב (3) סיכם את הנפקא מינות בין השיטות האם החיוב מדין לוקח או מדין שואל:

[א] אם יכול להקדיש, כנ"ל. [ב] אם דינו כשואל, פטור כשבעליו עמו. [ג] אם דינו כשואל, פטור כשמתה מחמת מלאכה – ופטורים אלו לא נאמרו בלוקח. [ד] האם משלם לפי שווי החפץ בשעה שהתקלקל, או בזמן שלקח את החפץ. אם חיובו מדין לוקח, חייב כפי השווי בשעת זמן המקח כשלקח החפץ, אבל אם חיובו מדין שואל, חייב כשעת הקלקול. [ה] כשקונה אומר במפורש שאין כוונתו כעת לקנות החפץ עד שיבדקנו, שאז אינו חייב מדין לוקח, וחייב מדין שואל עד שיחזיר לבעלים [ולהלן תבואר בדברי הפתחי חושן עוד נפקא מינא לענין חזרת המוכר].

וראה גם בדברי הקהלות יעקב (4) שביאר מדוע חייב רק ב"זבינא חריפא": לשיטת הסוברים שחיובו מדין שואל ש"כל ההנאה שלו", לכן רק ב"זבינא חריפא" יש לומר שכל ההנאה שלו. ולשיטת הסוברים שחיובו מדין לוקח, אם אינו "זבינא חריפא" אינו מתכוון כלל לקנותו אפילו לא על תנאי.

ג. להלכה: הרמב"ם (3) פסק: "הנוטל כלים מן האומן על מנת לבקרן, אם היו דמיו קצובים ונאנס בידו, חייב בדמיו, הואיל ודמיו קצובים מעת שהגביהו נעשה ברשותו. והוא שיגביהנו כדי לקנות את כולו, ויהיה אותו חפץ הנמכר חביב על הלוקח. אבל חפץ שהמוכר קץ בו והוא מבקש ורודף למכרו, הרי הוא ברשות המוכר עד שיפסוק הדמים. ויגביהנו הלוקח אחר שפסק". מרן השו"ע (5) חושן משפט סי' ר סע' יא) העתיק להלכה את דברי הרמב"ם ככתבם וכלשונם.

וכתב הסמ"ע (ס"ק כט) "והוא שיגביהנו כדי לקנות, פירוש מגביה אותו לקנותו בסך דמים כדי קצבתו אם ייטב בעיניו. ומשום הכי אין המוכר יכול לחזור בו, והלוקח יכול לחזור בו ולומר להמוכר הגבהתיהו לקנותו כשייטב בעיני ולא טוב הוא בעיני. ומכל מקום חייב הוא באונסין כל זמן שלא גילה הלוקח דעתו קודם האונס שאינו חפץ בו, כן כתב הרמב"ם. אבל התוספות והרא"ש והטור ס"ל דאפילו לא הגביה הכלי כדי לקנותו, אפילו הכי הוא ברשותו להתחייב באונסין כל שלא גילה הלוקח דעתו שאינו חפץ, והוא כלי הנמכר בקל ואין המוכר קץ בו, דאמרינן מסתמא היה דעתו לקנותו, דאם לא כן לא היה נוטלו ממנו".

וסיים הסמ"ע: ומהתימא על מור"ם [הרמ"א] שהשמיט דעתם ולא כתב דיש חולקין על הרמב"ם בזה".

וכבר דנו האחרונים אם ס"ל שחיובו מדין לוקח או מדין שואל. ובפתחי חושן (6) הערות מג-מד-מו) כתב שדינו כלוקח, כדעת רוב הראשונים, ולכן אין המוכר יכול לחזור בו. ולדעת הסוברים שחיובו מדין שואל, כתב המאירי שגם המוכר יכול לחזור בו. ועוד כתב המאירי: "אע"פ שלא אמר המוכר לקונה "קני", הואיל ולדעת הוא מעמידן, כאומר קני דמי. ומכל מקום הלוקח יכול לחזור, הואיל ואינו מגביהו אלא על דעת לבקרו, שאומר לחפץ חשוב אני צריך, עכ"ל המאירי. וצריך לומר דמשגמר הקונה בלבו לקנותו אינו צריך הגבהה אחרת, והרי זה כקני מעכשיו על תנאי שאתרצה, ומשנתרצה נעשה שלו למפרע". ועיי"ש בפתחי חושן שהביא משו"ת קנין תורה, שאם התייקר החפץ משעת הקנין ועד התשלום, רשאי המוכר לחזור בו "דאף אם נאמר שהקונה הוי לוקח, אינו לוקח ממש".

דרכי הקניינים לחיוב הקונה

ד. כתב הסמ"ע (ס"ק ל) "הגבהה לא דווקא, אלא הוא הדין אחד משאר קניינים".

ובקובץ מקבציאל (6)-(7) ביאר הרב יהודה איטח בהרחבה מהו מעשה הקנין המחייב את הקונה באחריות: "יש לדון במקח וממכר בזמנינו מה בדרך כלל מעשה הקנין הפועל חלות הקנין. ידוע דקנין מטלטלין במשיכה, או בהגבהה או בקנין סודר. ובתוך החנות לא מצוי קנין ע"י המשיכה, כיון שזה ברשות המוכר, ושם לא מהני משיכה. וקנין סודר לא היה. והמצוי שדרך הקנין הוא בהגבהה, כשמגביה החפץ או המוצר בידו, ואח"כ מניחו בעגלה או הולך עמו לקופה לשלם, הקנין הוא ע"י הגבהה. ואף שזה הוא ברשות המוכר, קיימא לן דהגבהה קונה בכל מקום". ועי"ש בדבריו במה שהרחיב בבירור הדין כאשר לא הגביה את החפץ ג' טפחים [כפי שנצרך לקנין הגבהה], או במקרה שהוריד את החפץ מהמדף ולא הגביהו [כפי שנצרך לקנין הגבהה].

ועוד כתב שם: "ועל פי זה צריך עיון על מנהג העולם, שכל הלוקח מוצר לקנותו, אף שהמוצר דמיו קצוצים והקונה הגביהו לפני שמשלם עליו, מכל מקום כשמתחרט מלקנותו חוזר על דעת עצמו מהקנין, וסבור שבזה נפטר מחיוב של דמי המקח. ולכאורה חזרה זו שלא בהסכמת המוכר היא שלא כדין, דעדיין הוא בעלים על המקח וחייב בדמיו עדיין למוכר. ולא מיבעיא כשחוזר בו ומניח המוצר בסתם מקום שמזדמן לו, שכהאי גוונא יש עליו עדיין כל חיובי לוקח, אלא אף אם יחזיר את המוצר שהחליט לקנותו למקומו, לא נפקע ממנו על ידי זה דין לוקח, אם לא בהסכמת המוכר. ואפשר שהעולם נהגו להקל לחזור בהם מהמקח, בהנחה שודאי אם ישאלו את המוכר הוא יתרצה שהקונה יחזור בו מהמקח. וטעם הדבר, שמסתמא יתרצה כדי שלא יפסיד המוכר את הלקוחות אם יראו שהוא קפדן מדי. ומכל מקום זה הכל רק כשחוזר בו הקונה ומחזיר כל מוצר למקומו, אז יש אומדנא שיש הסכמה מצד המוכר. אבל קונה הלוקח מוצרים, וכשלא מתרצה בהם משאירים במקומות פזורים, ודאי שאין המוכר מתרצה, ובמקרה כזה הקונה יש עליו כל דיני לוקח על מוצרים אלו, ויש עליו חיוב תשלום על המקח, ולא פקע ממנו כשעזב המוצר ולא לקחו".

וסיים: "ומכל מקום בודאי שירא שמים לא יסמוך על האומדנא ויבקש הסכמה מפורשת מהמוכר על חזרה מהמקח". ועיין בהמשך דבריו במה שכתב בנדון לקח מוצר לבדוק איכותו ולבסוף חזר בו מסיבה אחרת [כגון שראה שהתור בקופה ארוך והוא ממהר לדרכו] – האם חייב באחריות על נזקים שנגרמו לו. וכן במה שכתב שם על אלו איסורים עובר כשאינו מחזיר את המוצר למקום שהיה בו בחנות.

ומאחר וקונה חייב באחריות החפץ בטרם ששילם, אפילו אם יבוא אחר ויחטפנו מידו והלך, חייב הקונה לשלם למוכר את מלוא שוויו של החפץ, וכפי שפסק הבן איש חי בשו"ת רב פעלים (9).

נדונים מעשיים

ה. ממוצא הדברים שנתבארו נפנה לדון בשאלות המצויות בסוגיא דידן.

• לקח חפץ או כוס לקנות ונשברו – שו"ת משנה הלכות (9) סימן רטז), גם אני אודך (10).
• בגד ונקרע – שו"ת משנה הלכות (9) סימן תיט)
• סלט חומוס ונשפך – קובץ זכור לאברהם (10).
• בחר אתרוג או לולב שמצאו חן בעיניו, וכאשר נטל להראותם לרב, נפסלו – האם חייב לשלם. בנדון זה כתבו תשובות בשו"ת שמרו משפט (11) ומשפט החושן (12)-(13), ובתוך דבריהם דנו האם ומתי אתרוג מוגדר "זבינא חריפא", ומהו שווי אתרוג לתשלום לאחר סוכות.