איברים ומכשירים מושתלים
האם הפכו להיות חלק מגוף האדם
עם ההתפתחות הרבה של הרפואה בעידן המודרני כאשר ניתוחים לחיבור ולהשתלת איברים או מכשירים מלאכותיים בגוף האדם, נעשים בכל יום, נדרשו הפוסקים להכריע בשאלות רבות שהמכנה המשותף שלהן הוא השאלה הכללית – מה מעמדו ההלכתי של איבר חי או מלאכותי שהושתל בגופו של האדם – האם הפך להיות חלק מגופו של המושתל, ומגוון שאלות פרטיות שיתבררו להלן.
חובה לציין כי מפאת חדשנות הניתוחים הנ"ל, אין לנדונים אלו מקורות ישירים ומפורשים בדברי חז"ל, רבותינו הראשונים והשו"ע, ועלינו לצאת לערוגותיהם של פוסקי הדור האחרון ללקט ציצים ופרחים.
האם איברים מושתלים הם חלק מהגוף
א. במסכת סוטה (1) "אמר רבי אבהו, ילדה שסיבכה בזקנה, בטלה ילדה בזקנה ואין בה דין ערלה". "ילדה" היא נטיעה צעירה שלא עברו עליה שלוש שנים ויש בפירותיה איסור ערלה. ואם קצצו את "ילדה" והרכיבוה עם נטיעה "זקנה" שעברו עליה שלוש שנים וכבר אין בפירותיה איסור ערלה – "בטלה" ה"ילדה" לנטיעה ה"זקנה", והפכה להיות חלק מה"זקנה", ולפיכך אין בנטיעה דין ערלה. ולכאורה ניתן להסיק מכך, שכשם שלאחר קליטת הנטיעה הצעירה בנטיעה הזקנה, מקבלת ה"ילדה" את דין ה"זקנה" כי הפכה להיות חלק ממנה, הוא הדין כל איבר חי המושתל בגופו של אחר, נחשב חלק מגוף האדם שהושתל בו.
עוד ראיה יש להביא לנדון דידן ממחלוקת החכם צבי (1) ורבי יהונתן אייבשיץ בספרו כרתי ופלתי (2) בנדון תרנגולת שלאחר השחיטה לא מצאו בה את הלב, האם התרנגולת טריפה כדין תרנגולת שחסר לה איבר.
לדעת החכם צבי (1) אין כל ספק שלתרנגולת היה לב, אלא שככל הנראה הוא נפל על הארץ וחתול אכל אותו, שהרי "לא יצוייר נברא חסר הלב והוא מן הנמנע, כי כל חיות ויצירת וכח הגוף בו תלוי והוא ראשית היצירה, ולא יתכן יצירת בעל חיים זולתו", ולא עוד אלא ש"אפילו במקום שבאו עדים והעידו [שפתחו את התרנגולת ולא נמצא בה לב] נגד המסור בידינו ממהלך הטבעי, אמרינן סהדי שקרא נינהו והטבע קיים". אולם הכרתי ופלתי (2) חלק על החכם צבי, וכתב בתוך דבריו שאילו באו עדים שאין לתרנגולת לב, ודאי שלא נוכל להטיל ספק בעדותם ויש לאסור את אכילתה מחשש שהיא טריפה. והסביר שיתכן מצב שאכן ניטל לבה של התרנגולת, אלא שיש איבר אחר המחליף וממלא את תפקידו של הלב "ואין אנו שמים על לב להשגיח בו שהוא שהיה משמש במקום הלב ועל ידו חי העוף, ואם כן איך סלקא דעתך להתיר ניטל לב, אולי היה נמצא בו כזה ולית דמשגיח ביה". ומבואר בדבריו שהאיבר המחליף את תפקיד הלב באמת אינו הלב, ולכן התרנגולת טריפה כדין מחוסרת איבר הלב.
ועל כך כתב החזון איש (2) "והנה דברי הפלתי ז"ל תמוהים מאד, דודאי בשר זה המתפקד תפקיד הלב ומחיה את הבעל חי הוא באמת הלב, ואם נשתנתה צורתה החיצונה, לא מצינו שהלב נטרף בשינוי תואר". ומדבריו נראה כי לא חשיבות "שֵם" האיבר היא הקובעת, אלא התיפקוד שלו. ולכן תרנגולת שאין בה לב בשמו וב"תוארו" המוכר לנו, אלא איבר אחר הממלא את תפקידו, אינה נחשבת כמחוסר לב.
ומכאן לכאורה נוכל להסיק לנדון דידן, כי איבר מושתל הממלא את תיפקודו של איבר הטבעי, נחשב כאיבר הטבעי לכל דבר, והוא חלק בלתי נפרד מגופו של ה"מושתל".
איבר חי המושתל בגוף האדם – כהן שנקטעה לו אצבע
ב. בשו"ת ציץ אליעזר (2) חלק יג) נשאל האם מותר לחבר בחזרה אצבע שנקטעה מגופו של כהן, או שיש לחשוש בזה לטומאת הכהן מהאבר הקטוע. ובתשובתו הביא את דברי הגמרא בנדה (2) "בן השונמית [שהחיה אלישע] מהו שיטמא [לאחר שהחיוהו, האם נחשב כמת], אמר להם מת מטמא ואין חי מטמא". ודייק: "משמע שהתשובה היתה שאינו מטמא רק לאחר שהחיוהו, אבל על מה שנגעו בו לפני שהחיוהו שפיר נשאר בטומאתם הגם שהחיוהו לבסוף". ולפי זה לכאורה אסור לבצע את הניתוח שבמהלכו הכהן יטמא מהאיבר הקטוע. אלא שלמעשה התיר להחזיר את האצבע הקטועה על פי דברי הש"ך והפמ"ג שהתירו לעבור על איסור לא תעשה לצורך "סכנת איבר" .
אולם הרב איסר יהודה אונטרמן [הרב הראשי לתל אביב] כתב בספרו שבט מיהודה (3) בנדון השתלת קרנית להתיר "לעשות ניתוח בבשר אדם מת ולהעביר ממנו בשר או עור או קרום העין לגוף חי, שיתקשר אחר כך באופן אורגני כחלק מן החי, כי בשר המת אסור רק כל זמן שהוא מת וכשהקיץ לתחיה נפקע האיסור ממילא. והטעם הוא, מפני שסיבת האיסור של בשר המת היא לא במה שיצאה נשמתו קודם, אלא בזה שהוא עכשיו מת, וכשהוא שב לתחיה פקע האיסור, כי מת אסרה תורה ולא חי. וכשנתחבר עם גוף חי והחיות מתפשטות עליו במרוץ הדם ובהרגשה, נעלם האיסור מפני שחלפה סיבת האיסור".
מעניין לציין כי למעשה גם הציץ אליעזר נקט בתשובה אחרת (2) חלק כא) כסברתו של השבט מיהודה, ואף למד זאת מדברי הגמרא בנדה (2) "לענין טומאה לכהן מצד אבר מן החי, היות והאצבע היה בתלוש שעה אחת. תשובתי היא, דמכיון דחוזר לחיותו, איננו טמא יותר. וגמרא מפורשת היא בנדה, דשאלו בן השונמית מהו שיטמא. והשיב, מת מטמא ואין חי מטמא, יעו"ש ברש"י. אבל בשעה שחוזר לחיותו לית מאן דפליג דתו איננו מטמא" [דלא כמשמעות דבריו בתשובתו הנ"ל בחלק י"ג, וצ"ע].
ברם ראיות אלו הם לנדון השתלת איבר חי הנלקח מאדם אחר, או אפילו מאותו אדם, ומושתל באדם אחר או באדם המחוסר איבר זה, ובזה שייך לומר את הסברא שהאיבר המושתל מתחבר לגוף שבו הושתל בחיבור אורגאני, ולפיכך נחשב כחלק מן הגוף מאחר שחוזר לחיותו. אך עדיין יש לברר מה מעמדו ההלכתי של איבר מלאכותי המושתל בתוך גופו של אדם – האם הפך להיות חלק מגופו של האדם.
הוצאת "קוצב לב" מאדם שנפטר על מנת להשתילו באדם אחר
ג. רבי יצחק יעקב וייס [אב"ד בד"צ העדה החרדית בירושלים] בשו"ת מנחת יצחק (5) החמיר לאסור זאת לכתחילה, ואף אסר את ה"קוצב" שהוצא מגוף הנפטר, משום שאסור ליהנות מגופו של מת.
אולם האגרות משה (5) התיר את הוצאת ה"קוצב" ואפילו אם יש בזה "ניוול קצת" לנפטר. וראה בהרחבה בתשובת הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (4) שהביא את דברי הגרש"ז אויערבך שאמר כי "מכשיר "קוצב לב" אינו דומה לדברים הנטפלים לגוף האדם, כגון פאה נכרית המהודקת ומחוברת דחשיבא כשערה, וכן שן תותבת וכיוצא בזה, שכל אלה נחשבים כחלק מן האדם במידה מסויימת. משא"כ קוצב לב הוא מכשיר חשמלי הפועל על ידי סוללה, ולאחר שחדל להיות שימושי הרי זה ממש גוף זר דלא חשיב כלל כטפל לגוף". ולאור זאת התיר את הוצאת ה"קוצב" כדעת "שלושת הרועים" [האגרות משה, הגרש"ז אויערבך והגרא"י ולדנברג], ודלא כהמנחת יצחק.
ניתוק מכשיר "דפיברילטור"
ד. בספר קב ונקי (5) הביא רבי יצחק זילברשטיין [רבה של רמת אלחנן, בני ברק] את פסק ההלכה של חמיו הגרי"ש אלישיב לאסור ניתוק מכשיר "דפיברילטור" [שתפקידו לתת ללב מכה חשמלית בשעת דום לב] מחולה סופני ל"ע, בנימוק "שהמכשיר הפך להיות כאבר מאבריו, שתפקידו להחיות בשעת סכנה", ודימה את המכשיר "לבלוטה או מערכת אחרת בגוף האדם, שתפקידה להפריש חומר מציל חיים בשעת הסכנה, וכי מותר לכרות מגופו בלוטה זו, משום שכעת עדיין אין היא מפרישה חומר זה, ופשוט לכאורה דכל שיכרות בלוטה זו, הו"ל כהורג את הנפש ע"י גרמא, וכן הדבר הזה". וזו בהחלט סברא מחודשת מאד.
ובאמת בשו"ת מנחת אשר (5) חלק רבי אשר וייס [אב"ד דרכי תורה בירושלים] על סברא זו [המובאת בדבריו בשם "אחד הגדולים"] וכתב: "ואף שפשוט בעיני דאיבר שהושתל בגופו של אדם כגון לב או כליה, בטל לגופו, אין זה אלא באיבר טבעי, אבל מכשיר מלאכותי, פשוט הדבר שלעולם אינו נעשה כאחד מאיברי הגוף, ואף אם נתעקש לומר שגם לב מלאכותי שהושתל בגופו של אדם, בטל לגופו ודינו כלב אדם, אין זה אלא בלב מלאכותי שעושה את מה שהלב הטבעי עושה. אבל בנדון דידן דמכשיר זה אינו עומד במקום אחד מאיברי הגוף, ואינו אמור לפעול במקום אבר מאבריו, וכל תועלתו להפריש זרם חשמלי כדי לעורר את הלב לפעול, פשוט שלעולם אינו נחשב כאחד מאיברי הגוף. אך באמת כל זה אך למותר, כי גם באבר מלאכותי, פשוט בעיני שאינו בטל לגוף" [להלכה בנדון ניתוק מכשיר "דפיברילטור" כתב הרב וייס: "דאם מדובר בחולה שאין מחוייבים להחיותו על ידי מכות חשמל, הוא הדין דמותר להוציא מחזהו מכשיר זה שהושתל בו", יעו' בדבריו].
שמיעה באמצעות מכשירי שמיעה
ה. אנשים רבים הוסבלים מליקויי שמיעה, נעזרים במכשירי שמיעה הנמצאים מחוץ לאוזן או במכשירים המושתלים באוזן או סמוך לה, המאפשרים להם לשמוע צלילים וקולות. ודנו הפוסקים האם באמצעות שמיעה במכשירים אלו יוצאים ידי חובת שמיעת קול שופר ומקרא מגילה [ובתוך כך צ"ב מה דין האדם שהושתלו בו מכשירים אלו, האם נחשב "פיקח" על פי ההלכה, או שנותר במעמד של "חרש" הפטור מחלק מהמצוות].
בנדון מכשירי שמיעה הנמצאים מחוץ לאוזן, הקולטים צלילים מהסביבה באמצעות מיקרופון, מגבירים אותם ומעבירים אותם אל האוזן באמצעות רמקול או אלקטרודה המוכנסת לאוזן הפנימית, הובא בספר הליכות שלמה (7) בשם הגרש"ז אויערבך כי "השומע קול שופר על ידי מכשיר שמיעה לא יצא ידי חובתו". ובטעם הדבר נכתב בהערות (דבר הלכה שם) "משום דדוקא כשרושם שמיעת האוזן נעשה באופן ישר ע"י קול השופר שמזעזע את האויר ויוצר בו גלי קול, אז חשיב כשומע קול שופר. משא"כ במכשיר שמיעה שהאוזן שומעת רק תנודות של הכלי הנקרא "ממברנה", אע"פ שגם אותן התנודות יוצרות באויר גלי קול ממש כדוגמת קול השופר, אפילו הכי מסתבר שרק קול תנודות ממברנה הוא שומע ולא קול שופר, כיון שקול האדם או השופר רק משנה זרם אבל הקול עצמו כבר עבר ובטל מן העולם. לכן מסתבר דאין זה חשיב כלל קול שופר כי אם קול תנודות ממברנה".
ובהערות (ארחות הלכה שם הערה 72) הובאו דברי הגרש"ז שכתב: "מצטער אני שלפי זה נמצא שאנשים אשר אזנם כבדה משמוע ומשתמשים במכשיר של מיקרופון וטלפון קטן לקרב את קול המדבר לאוזנם, אינם יוצאים כלל חובת שופר ומקרא מגילה וכדומה, ועל כל פנים אינם רשאים לברך על שמיעה זו".
מאידך, בשו"ת יביע אומר (7) הביא מדברי שו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' מה) "שדן בדבר חרש שמדבר ואינו שומע אלא על ידי כלי כמין חצוצרות אצל אזנו, האם חייב במצות שמיעת קול שופר ומוציא את אחרים ידי חובתם. והשיב, נראה פשוט שחייב במצות שופר, דלא אמרו שחרש פטור אלא כשאבד ממנו חוש השמע מכל וכל. וכיו"ב אמרו (סוכה לז, א) לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, ואף אנו נאמר שמיעה ע"י דבר אחר שמה שמיעה. וכן פסק מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סימן נ) כשם שראיה ע"י בתי עיניים [משקפיים] חשיבא ראיה גמורה וכנ"ל, כך שמיעה על ידי חצוצרות נחשבת שמיעה, ונקרא פקח, וחייב במצות, ומוציא אחרים ידי חובתם". והסיק הגר"ע יוסף מדבריו: "ולפי דרכנו למדנו ששמיעה ע"י כלי חשיבא שפיר שמיעה לדונו כפיקח בכל דבריו. ומכאן יש ללמוד למי שאינו יכול לשמוע אלא על ידי מכונת שמיעה חשמלית, שאין דינו כחרש, ורשאי לקרות המגילה ולתקוע בשופר להוציא את הרבים ידי חובתם" [ועי"ש הסיק לפי הנ"ל כי ש"ץ שיש לו שיניים תותבות שבלעדיהן לא היה יכול לבטא כראוי האותיות שמוציא מפיו [כגון זי"ן וסמ"ך וצד"י ושי"ן], כשר להתפלל ולקרוא בתורה להוציא את הרבים ידי חובתם, כי "דיבור ע"י כלי כגון שינים תותבות חשיב דיבור ממש לכל דבריו, ולהוציא את הרבים ידי חובתם, ואין שום ספק בדבר"].
וכאמור, לדעת הגר"ע יוסף השומע באמצעות מכשירי שמיעה, דינו כפקח לכל דבר. אולם לדעת האגרות משה (6), מעיקר הדין, השומע באמצעות מכשירי שמיעה דינו כחרש "מאחר דאינו שומע כלל בעצם", אלא שלמעשה הסיקו שדינו כפיקח, היות וכל הסיבה שחרש דינו כשוטה היא, בגלל שהעדר השמיעה גורם לכך שאין לו קשר וחיבור עם בני האדם, ולכן כשבאמצעות מכשיר השמיעה, מצליח החרש לתקשר ולהתחבר עם בני אדם, שפיר יש לדונו כפיקח.
וראה במה שכתב לדון בדברי האגרות משה בשו"ת מנחת אשר (6) ח"א מא), ובמה שהשיב הגר"א וייס בתשובה נוספת במנחת אשר (6) ח"ב סימן קלג) להבהיר את דבריו בנדון איברים מושתלים – האם הם חלק מגוף האדם, ולהסביר שכבד שמיעה דינו כפיקח לא בגלל ההנחה שמכשיר השמיעה בטל לגופו ונעשה כאחד מאבריו, אלא מחמת הסברא הפשוטה שבדין חרש אזלינן בתר טעמא "וכל ששומע ומתקשר עם בני אדם דרך שמיעתו, הרי הוא שומע בפועל ומשום כך כפיקח הוא, דמה לן אם שומע באופן טבעי או על ידי מכשיר".
סומא שהושתלה בו "עין אלקטרונית"
ו. בשנים האחרונות הצליחו מדענים ורופאים לפתח שבב אלקטרוני המעביר למוח תמונות שנקלטו במצלמה זעירה [המותקנת מעל המשקפיים]. המצאה זו מעוררת דיון הלכתי, האם סומא שהשתילו לו "עין אלקטרונית" חדל מלהיות "סומא" – ונפקא מינא לברכות הראיה, נשיאת כפיים, הדלקת נר שבת וחנוכה ועוד. ראה על כך במאמרו המקיף של הרב צוריאל (8)-(9), ובמה שחילק בין מצוות שסומא פטור מהם בגלל שאינו רואה, למצוות שסומא פטור מגזירת הכתוב, ובזה לכאורה לא יועיל לחייבו בגלל שרואה באמצעות ה"עין האלקטרונית".
